"משחקי הרעב": דווקא עושה תיאבון
"משחקי הרעב" נראה כמו עוד להיט פנטזיה לנוער מהזן של "דמדומים", אך הביקורת החברתית המוטמעת במוגבלות הז'אנר הופכת אותו למרענן. וכך גם הכוכבת המופלאה שלו ג'ניפר לורנס
"משחקי הרעב" ("The Hunger Games") מסתמן כיורשו החוקי של "דמדומים" בסדרת ספרי/סרטי הפנטזיות לבני נוער. מה שהופך את הסדרה למעניינת יותר הוא הביקורת התרבותית, החברתית והפוליטית שבה, שלוכדת את קהל היעד באמצעים רטוריים המזוהים עם עולם המתבגרים.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
לכל מי שאינו מחזיק בבית תלמיד חטיבת ביניים, הינה (בתמצות) מהות התופעה: מדובר בסדרה בת שלושה ספרים מאת סוזן קולינס, שהראשון בהם ראה אור ב-2008, והאחרון – אשתקד. העלילה מתרחשת בעולם עתידני דיסטופי, שבו נערים ונערות נלחמים אלה באלה במסגרת תוכנית ריאליטי נוסח "הישרדות" ו"האח הגדול".
ההצלחה הפנומנאלית של הסדרה עשויה להיות מוסברת בשילוב זה של פנטזיה פוסט-אפוקליפטית למתבגרים, רומנטיקה גותית, ואלמנטים הלקוחים מסביבתה המיידית של התרבות הפופולארית.
האח הגדול על ספידים
העולם שבו מתרחש "משחקי הרעב" הוא צפון אמריקה שאחרי החורבן, הנקראת עתה פאנם. הטריטוריה החדשה מחולקת לתריסר מחוזות ונשלטת על ידי עיר הבירה - הקפיטול. כעונש על ניסיון מרד שהתרחש בעבר, נתבע עתה כל מחוז להגריל נער ונערה שיתמודדו במשחקי הרעב השנתיים – מלחמה לחיים ולמוות בין נציגי המחוזות המתרחשת בזירה טבעית, ומשודרת בשידור טלוויזיוני חי הנצפה על ידי האומה כולה.
הגיבורה כאן היא קטניס אברדין בת ה-16 (ג'ניפר לורנס), המתגוררת עם אמה ואחותה הצעירה במחוז 12 העני מכולם. לאחר שאחותה עולה בהגרלה, קטניס מתנדבת להשתתף במשחקים במקומה, לצדו של בן האופה, פיטה מלארק (ג'וש הצ'רסון), המצהיר על אהבתו החשאית לקטניס בפני מצלמות הטלוויזיה. באופן זה נבנית הטרגדיה הרומנטית שבבסיס הסיפור – האם יכולה אהבתם להתממש כאשר רק מתמודד אחד יוצא חי מהמשחקים, והוא המנצח?
ההמשך מוצא את קטניס ויריביה ביער עבות המשמש כזירה שבה נלחמים הגלדיאטורים הצעירים בשירות הרייטינג. זהו גם המקום שבו דרמת ההתבגרות המסורתית נהפכת למלחמת הישרדות אכזרית; וקטניס היא הנערה הענייה והלא מקובלת שאמורה, כנגד כל הסיכויים, להיבחר כמלכת נשף הסיום בתיכון.
מצדו האחר של לוח המשחק נמצאים המפיקים של גרסת הציידים של "האח הגדול". אלה הם סנקה (ווס בנטלי), מפיק הריאליטי בעל מראה המפיסטו, סזאר (סטנלי טוצ'י) המנחה המגונדר-יתר, והנשיא סנואו (דונלד סאתרלנד) המפקח בקור רוח על מרחץ הדמים.
בצוות התומך של מחוז 12 נמנים שורד ותיק ואלכוהוליסט החונך את הגיבורים (וודי הארלסון), הסטייליסט שלהם סינה (לני קרביץ) ומעין יח"צנית פומפוזית בשם איפי טרינקט (אליזבת בנקס). מסביבם פועלת מערכת אכזרית, שמחדירה את סכנות המוות למשחק (חיות טרף וירטואליות, שריפות ענק) באמצעות מסכי מגע.
כאן מתים בכיף
לא קראתי את סדרת הספרים המצליחה של קולינס (שגם השתתפה בכתיבת התסריט), אך שני היבטים אלגוריים בולטים במיוחד בסרט: האחד, הטריוויאלי יותר, הוא הביקורת שמנוסחת בו כלפי מלחמות הגלדיאטורים של העידן הנוכחי הקרויות גם "תוכניות ריאליטי". בעבור הצופה המבוגר, לפחות בנפשו, אין בטרמינולוגיה זו משום חידוש; אך כסרט הפונה אל קהל יעד הצורך תוכניות כאלה בלי שמץ ביקורתיות - ישנו באכזריות-לצרכי-שעשוע הנצפית על המסך איזשהו ממד רפלקסיבי שאינו חוטא בדידקטיות יתרה.
ההיבט השני, והמעניין יותר, עוסק במלחמה בשירות הקפיטליזם. הנערים הטובחים אלה באלה לקול מצהלותיהם של אנשי הכספים מייצרים אכן דימוי אפקטיבי של כלכלת מלחמה בעבור הצופים בני גילם. וכך, השילוב בין שעשועוני ריאליטי ומלחמות המנוהלות בשלט רחוק על ידי בעלי אינטרסים כלכליים (ע"ע עיראק) – מעניק לסרט נפח פוליטי-ביקורתי הנעדר מפנטזיות מתבגרות שמרניות נוסח "דמדומים" ושות'.
"משחקי הרעב" מסווג כ-PG-13. עובדה זו מעמידה אתגר בפני יוצריו, ובראשם הבמאי גארי רוס ("פלזנטוויל", "סיביסקיט: אגדה אמריקאית"). מחד, עליהם להציג דימויים אכזריים של טבח בני נוער, ומאידך – לייצר סרט שיהיה נגיש לקהל היעד של הספרים.
לזכותם ייאמר, שרוב הזמן זה עובד. הן משום שהאלימות פה בעיקר נרמזת (והגופות נראות ממרחק הולם), והן משום האיזון הנכון שבין הממד הסאטירי הבולט בתיאור דמויותיהם המפונפנות של אנשי הקפיטול לבין הריאליזם של סצינות ההישרדות.
אמנם אין לסרט את העוצמה הסדיסטית של "באטל רויאל" היפני, סרטו של קינג'י פוקסאקו משנת 2000, שבו נשלחים תלמידי בית ספר לאי בודד ונדרשים לחסל זה את זה; גם לא את החדשנות של "הנרדף" מ-1987, שבו ארנולד שוורצנגר מגלם אסיר המשתתף במשחק טלוויזיה עתידני וקטלני; וכמובן לא את המורכבות והתחכום שמציע החזון הדיסטופי של "המופע של טרומן" (1998).
אבל הסרט לפחות מציע עיסוק בנושאים מורכבים, שנעדרים ממרבית היצירות מסוגו. ובעיקר נוכחת בו לורנס, השחקנית הנפלאה מ"קר עד העצם", שמעצבת את אחת המתבגרות היותר מעניינות שנצפו בשנים האחרונות על הבד.
מצוידת בחץ וקשת ומשלבת בין קשיחות וסנטימנטליות – היא נדמית כמו הגרסה הנוקמת של לורה אינגלס מ"בית קטן בערבה". מין דימוי עתידני-נשי של החלוץ האמריקאי במערב הפרוע של המאה ה-19.
"משחקי הרעב" אולי אינו סרט מאתגר במיוחד לצופה המבוגר, אבל הוא מספק בידור אפקטיבי במסגרת המגבלות האסתטיות והרעיוניות שהוא פועל בתוכן.
