שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הבאה בתור: נשות הגמרא אצל הפסיכולוג
    מכירים את ילתא, חירותא, חובה וברוריה? בשנת המשבר של רוחמה וייס היא בחרה להושיב את ארבע הנשים שמוזכרות בִּשמן בגמרא, על ספת הפסיכולוג הקליני אבנר כהן. התוצאה - "אמהות בטיפול". קבלו את תקציר המבוא וחלופת המיילים

    שנת המשבר

    הספר התחיל להיכתב בשנת המשבר שלי. כשהספר הזה עשה את צעדיו הראשונים, הרגשתי שאני מתחילה להוציא את הראש מהמים. זה היה המשבר הנפשי הקשה ביותר שעברתי בחיי, ואני יודעת שתמיד אני אומרת את זה, אבל הפעם זה אמיתי. לא ידעתי את נפשי במובן העמוק והפשוט ביותר של המילה.

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    אנשים שמכירים אותי לא ידמיינו שחוויתי משבר שכזה. מבחוץ החיים שלי נראו כל-כך נורמאליים: גידלתי את הילדים,

    למדתי ולימדתי תורה, רצתי מהרצאה להרצאה וכתבתי אין סוף מאמרים. אבל בִּפְנִים, העייפות עטפה אותי כמו קבר.

     

    הרגשתי כמו רץ למרחקים ארוכים שנשחק לו הסחוס והוא מתעלם מהכאב ומהצליל המצמרר של מפגש העצמות. אני לא רוצה לקרוא לזה משבר גיל הארבעים, למרות שזה היה בדיוק הגיל בו פרץ המשבר. אני מרגישה שלתת שמות למשברים זה כמו להקטינם למידתה של מגירה.

     

    אז מה זה כן היה? זו הייתה פגישה מכאיבה עם המוות, עם הגבולות, עם הצמצום, עם הוויתור על מה שכבר לא יהיה, ובאופן אולי מפתיע גם פגישה עם מה שכן קורה...זו הייתה גם שנת הבדידות המפתיעה - ארבע שנים חייתי כגרושה מאושרת וצוהלת, ולראשונה בחיי הגירושין שלי התחלתי לראות את הבדידות מגיחה ונוגחת.

     

    כתיבה היא לפעמים סולם

    באחד הימים המבהילים האלה, כשהכאבים הלמו והאמהות הרוחניות נעלמו, מצאתי את עצמי יושבת בחדר העבודה שלי, לא מצליחה לעבוד - אך גם מואסת בכאב ומחפשת נתיבים פנימיים למילוט. פתאום עלתה בתודעתי דמותה של ברוריה, המלומדת התלמודית. ברוריה שעל פי מסורת מאוחרת סיימה את חייה בייאוש גדול מעצמה ומהנפשות הקרובות לה. התיישבתי מול המקלדת והתחלתי לכתוב.

     

    להציל את ברוריה מההתאבדות

    חשבתי לעצמי שאני חייבת למצוא דרך לחדור לעולמה של ברוריה, ולהציל אותה מההתאבדות. "אני חייבת לשכנע אותה שיש טעם לחיים", אמרתי לעצמי שוב ושוב. אבל איך משכנעים אישה שעולמה חרב, אישה שאהוביה בגדו בה ושנדמה לה שהיא בגדה בערכים המקודשים לה, להוסיף לחיות חיים מלאים? איך משכנעים אישה שמרגישה שאין לה מוצא, שהמילה האחרונה עדיין לא נאמרה?

     

    פתאום המוטיבציה נהייתה ברורה

    בספרות התלמוד, ישנן נשים בודדות ששרדו את המסננת הצפופה של הדורות. הנשים הללו לא היו מאושרות או בריאות יותר מאתנו, אך הן יותר פתוחות לפרשנות; הן זמינות לי בכל עת שארצה, הן נכונות לניסיונות פרשניים שונים ומשונים, הן עברו כל כך הרבה דברים במהלך הפרשני של הדורות - שאני בטוחה שהן מספיק חזקות בשביל לשאת גם את המסע שלי.

     

    לוקחת את האמהות התלמודיות לטיפול

    אולי כדאי לי להתעקש ולפגוש את ברוריה ברגעיה האחרונים. היא לא הייתה מגיעה אלי, ולכן אני הייתי צריכה ללכת אליה,

    אל חדר השינה שלה. שם, בסמוך למיטה הזוגית בה נהגה לישון עם רבי מאיר; בסמוך למיטה בה השכיבה את שני בניה המתים ביום השבת הארור ההוא, שם היא חנקה את עצמה למוות. אני מתארת לעצמי שאם היא בכתה הייתי בוכה איתה, אני מקווה שהייתי אוזרת כוחות ומנסה להקשיב ולבדוק אם יש שם כאב או ייאוש, ואולי החלטה צלולה. הייתי מספרת לה כמה היא חשובה לי. הייתי מקווה שהשיחה תרגיע אותנו מעט, ותשיג עוד כמה דקות קריטיות.

     

    אין לי ספק שבחיים האמיתיים הייתי תופסת את ברוריה בשערות ראשה, ומכריחה אותה לשבת לראשונה בחייה להתבוננות עצמית. הייתי מנסה לשכנע אותה לצאת בחיפוש אחר נקודות האור והרוך בחיים, בחיפוש אחר אלטרנטיבה להתבוננות הקוטבית והחד-ממדית שאפיינה אותה עד כה.

     

    אני רוצה לבקש שלא תטעו בי, מבחינתי שליחתה של ברוריה לטיפול פסיכולוגי היא לא חלק מטרנד... בֵּהֵן צדק ובעומק הלב אני יודעת שהפנַייתה של ברוריה לטיפול לא באה מהמקום הזה. לא הייתי שולחת אותה לטיפול על מנת להתנער מאחריות, אלא על מנת להוסיף אחריות. אני אעמוד בהבטחתי זו בכך שאלך אתה יחד לטיפול, ואהיה אתה בתוכו ואחריו.

     

    אני רוצה מסע, ואני מאמינה בתהומות המסע שהציע לי עד כה העולם הפסיכולוגי. אני הולכת עם ברוריה ועם האמהות התלמודיות הנוספות שפגשתי אל הפסיכולוג. אני הולכת איתן אל נרי.

     

     

     

    Neri :From

    Friday, December 20, 2009 6.02 PM :Sent

    To: 'רוחמה וייס'

    Subject: אכן שזרת לנו ספר

     

    רוחמה יקרה,

     

    איכשהו, המבוא הצליח להפתיע אותי. פעמיים. פעם אחת, שחשבתי שאחרי כמעט שנתיים של שיחות אני כבר מכיר לא רע את המקום ממנו את מדברת אל ועם ארבעת הגיבורות התלמודיות שלך. מקום מפוכח, מהרהר, רגשני ובעיקר, מאוד חזק. והנה, אני קורא על משבר של ממש, על חיפוש אחר עוגני הצלה. איפה הייתי? איך לא שמעתי נכון את העוצמה? האם את לא השמעת?

     

    ופעם שנייה אני מופתע, שאחרי הכל, את עדיין מתעקשת לראות בי הפסיכולוג שמטפל ב"אמהות שלך". חשבנו עליהן יחד והמשכנו משם לחשוב על עצמנו, אבל לזיכרוני, סגרנו בינינו שלא על טיפול מדובר כאן ולא "פגישות טיפוליות" היו כאן.

     

    ואני שואל את עצמי האם שתי ההפתעות האלה קשורות? האם אחרי כל התהליך שעברנו יחד, נשארנו עם הפרסונה הראשונה והמוגנת אחד של השנייה - ואולי דווקא שחקנו עם הדימוי באופן שהפך אותו מדויק יותר, רך וגמיש, מתוך ההקשבה, מתוך קשר שהלך ונבנה. אלא שעכשיו לעת כנוס ואולי לעת פרידה, אנו מתארגנים יחד חזרה אל הפרסונה?

     

    חברך,

    נרי

     

    ---

     

    From: רוחמה וייס

    Friday, December 20, 2009 6.02 PM :Sent

    Neri :To

    Subject: ואף על פי כן, הפסיכולוג של האמהות שלי

     

    נרי יקירי,

     

    ("יקירי", זה יותר או פחות מ"חבר"?) מה שקרה לנו, להבנתי, הוא כה פשוט וכה נעים. בסיומו של הספר אנחנו כבר מכירים טוב, אבל ממש טוב, אחד את השני. אתה מכיר היטב את "רגעי המשבר" שלי, אבל הם לא מרגשים או מבהילים אותך כפי שהם היו יכולים להיות בטרם היכרות מעמיקה. בשלב זה של ההיכרות שלנו אין סתירה בין העובדה שאני "אישה חזקה", לידיעה שאני יכולה לחוות משברים לא פשוטים, אלא שכשאתה קורא את זה בכתובים, פתאום נוצרת הזרה ונולדות שאלות חדשות. ובקשר ל"פסיכולוג של האמהות שלי" – עם כל מוזרותו של התפקיד שהענקתי לך, אני מעולם לא הסכמתי לוותר עליו.

     

    כתמיד, אוהבת

    רוחמה

     

     

    האם הסיפורים היו באמת?

    חשוב להדגיש כי בבניית הדמויות בספר זה לא ניסינו לבנות סיפור היסטורי, לא ניסינו לברר "מה באמת היה שם" (והרי אם היינו רוצים לעשות זאת, היינו כושלים). ניסינו להתמקד בשאלה התרבותית - מה סיפרו הדורות אודות הדמות, וכיצד הם בנו אותה. מבחינתנו לא מדובר בדמויות בשר ודם, כי אם בדמויות כמעט מיתולוגיות; בדימויים שנוצקו על ידי אנשים במשך דורות רבים, כדי שינקזו לתוכן את המשאלות והדאגות של הדורות כולם.

     

    במהלך המסע נדרשנו לא אחת לברר סוגיות היסטוריות (ואף פילולוגיות), אך לא עשינו זאת על מנת לדעת "מה באמת היה", אלא על מנת לנסות לברר "מה באמת אמרו", וגם זאת בזהירות רבה ובלי יומרה להגיע לחקר האמת.

     

    כיצד כתבנו את הספר?

    זה התחיל מניסיון שלי לבנות דמויות ולקחת אותן לאחר בנייתן לטיפול אצל הפסיכולוג שלהן, נרי. הספר מבקש לתעד מסע נפשי שעברתי, בעודי מבקשת לתהות על קנקנן של הגיבורות התלמודיות שלי, בעזרתו של פסיכולוג.

     

    העולם הממוחשב מאפשר לנו דרכים מגוונות של יצירה ותקשורת. את החומרים שמצאתי ופיתחתי שלחתי לנרי בדואר האלקטרוני, תוך כדי עבודה, ונרי העיר באי-מיילים חוזרים. לכל אמא תלמודית הקדשנו פגישות טיפוליות של ממש, אך השיחה בינינו לא הוגבלה לפגישות אלה. נרי מכיר מקורות יהודיים רבים, והוא בקיא גם בספרות פילוסופית, ואילו אני מקיימת פלירט ארוך שנים, במעשה ובקריאה, עם עולם הפסיכולוגיה. ועל כן ובהנאה גדולה התערבבו בינינו פעמים רבות התחומים, ומתישהו בראשית הדרך, הבנו שאנו כותבים את הספר יחד.

     

    לצורך הנוחות כתבנו את הספר בגוף ראשון יחידה, כשאני המחברת שלו. דמותו של נרי מעוצבת כדמות הפסיכולוג-המרואיין ביחידות הטיפול. ובין לבין, בדיוק כמו שהתרחש בחיים, אנו מתכתבים בינינו באי-מיילים. צורת ההגשה של הספר הולמת במידה רבה את אופן התרחשות הדברים במציאות, אך ברור כי המציאות הייתה מורכבת יותר, ופעמים רבות ייחסנו בספר לאחד מאתנו דברים שנאמרו על ידי השני/ה.

     

     

    From: רוחמה וייס

    Sunday, December 20, 2009 17.23 PM :Sent

    Neri :To

    Subject: עכשיו תורך

     

    נרי יקירי,

     

    כאן צריכה להיכנס הפרספקטיבה שלך על הספר ועל המסע שלי, המסע שאני עוברת עם האמהות שלי במהלך כתיבתו של הספר... כמובן שאתה יכול לכתוב גם על המסע "שלנו" במידה שתרצה, אך כמו שהגדרנו לעצמנו תוך כדי עבודה - הספר כנראה עוסק במסע שלי כשאתה המלווה / מתבונן במסע הזה, ואני כמובן וכדרכי עסוקה גם ב"להציץ" לך לנשמה ולחיים הפרטיים. אבל כך קורה גם בטיפול, לא?

     

    אם כן, זו מערכת היחסים הנרקמת לנו בספר – אני בתפקיד המטיילת בשבילי החיים והנשמה, האמהות הן המתפרשות והמפרשות תוך כדי המסע, ואתה, מתוך עולם הגברים והטיפול, המלווה שמושיט לי יד (אתה עדיין מושיט לי יד, נכון?) האם זה הסיפור של הספר? האם זה הסיפור של הקשר שלנו?

     

    ---

    Neri :From 

    Sunday, December, 27 5.43 PM :Sent

    To: 'רוחמה וייס'

    Subject: עכשיו תורי:Re

      

    זהו זה. כנראה שאי אפשר להמשיך עוד את שלב הכתיבה. היא מתעקשת שנסיים. שנערוך ושנשלח למוציאים לאור. ואני יודע שאיני רוצה לסיים. אני מושך עוד ועוד את ההתכתבויות, מוסיף שם, גורע פה. העיקר, שלא תסתיים לה הכתיבה.

     

    לא לקח הרבה עד שגם את, רוחמה, הבחנת בדשדוש הרגליים שלי ומיהרת להתעמת איתי נמרצות על כך. מוּנַעת מהרצון שלך ללדת כבר וללכת הלאה. כל כך הרבה יצירות מחכות בראשך להתממש, והנה אני בולם. את תבעת ברוך ובנחישות שנדבר על כך. רצית שנגמור כבר את הספר הזה, אך גם נמשכת להזדמנות לאתר חולשת-דעת שלי. כזו שאפשר לנתח, לפרש וגם קצת להכיל. לטפל בי בחזרה.

     

    פעם הצעת שזהו פחד מההתחייבות שבחתימת הספר, פעם אחרת – שזהו פחד מהביקורת שעלולה שלא לאהוב אותו, או אפילו שיישאר מיותם על המדפים. בסבלנות ובאכפתיות, אך גם בשקיקה מסוימת, ביקשת שנשוחח על "המעצור" הזה שלי. ואני, נבוך ונכלם מכך שאני מעכב את הספר הגמור למעשה מלצאת לאור, משתדל לשתף פעולה עם הבירור הזה כמיטב יכולתי, וכך מאמץ הסברים רגשיים שאינם שלי. כל דבר, העיקר שאפסיק לתסכל אותך. הרי בכלל תכננת לכתוב את הספר לבד והנה, השותפות השמחה איתי הפכה לאבן רחיים תקועה, הממאנת להסתובב.

     

    עכשיו, לבדי מול המחשב, באשמורת השחר שבין שישי לשבת, כשאני כותב באמת את המילים האחרונות בספר, אני חושב שאני יודע למה נעצרתי: אין לי צורך בספר הגמור. אין לי (או שאיני מחובר אל) הדחף לברוא יצירות. הייתי מעדיף להישאר עם אפיזודות פזורות, קטעי שיחה וזמן שחולף, ללא החיבור הזה לדבר אחד, אחוד. מרגיש הרבה יותר נוח בתוך תהליך. לא נמשך לתוצאה. וגם הרעיון של "הוצאה לאור" מעורר בי התנגדות. טוב לי בצֵל. מה רע ככה?

     

     

  1. ביום שלישי (27/3/12), 19.00, יתקיים בהיברו יוניון קולג' בירושלים ערב השקה לספר. בין הדוברים: הפסיכולוג ד"ר שלמה ביינארט, ד"ר חנה קהת והמחברים.
  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים