הכל התחיל כאגדה. בערב שביעי של פסח כ' בניסן תרס"ט, 11 באפריל 1909, יום קיץ שטוף שמש וחום, יורדים איש ומשפחתו מהאנייה בנמל יפו. עקיבא אריה וייס משכן את אשתו וחמשת ילדיו, משאירם לפתור את בעיות הקליטה הראשונות ואץ רץ למועדון שבו מתאספים יהודי יפו. וללא בעיות מעלה את חלומו - שכונת גנים למגורים בלבד, רחוקה מיפו, אבל לא יותר מדי, כי שם הפרנסה. עוד על תל אביב בערוץ התיירות: טיול טבע ובעלי חיים בתל אביב? יש חיה כזו טיול על 4: עם הדוברמן בשדרות ת"א החבויות עם הראש בעננים: רון חולדאי והמקומות שלו בת"א ההצעה התקבלה על ידי 66 בתי אב. קנו אדמה, כלומר דיונה, והחלו לתכנן שכונה "אחוזת בית". אנשים נורמליים מהישוב, לא בדיוק חולמי חלומות, ראו רק חול. הרוכשים ראו עיר, או כפי שעקיבא וייס בלהט החלום מנבא: כי כמו ניו יורק, השער לאמריקה, כך תהיה גם שכונה זו שער לארץ ישראל. אחוזת בית מתחילה בקטן, 66 משפחות שיש לסמן להן חלקות אדמה. ושוב נחלץ לעזרה וייס שלנו. משפת הים מביא צדפים שחורים ולבנים, כותב עליהם שמות ומספרי חלקה וילד קטן מוציא ומחבר לבן לשחור וכך הוגרלו המגרשים ללא משוא פנים. מקום ההגרלה, לימים ביתו של ראש העיר הראשון דיזנגוף ומאוחר יותר, סגירת המעגל - מקום ההכרזה על מדינת ישראל. בית עקיבא וייס ברחוב הרצל, 1925 רח' יהודה הלוי 25 - הבית הראשון בעיר הרעיון להקים שכונה חדשה מחוץ ליפו איננו רעיון חדש. בשליש האחרון של המאה ה-19 התחילה יציאה אל מחוץ לחומות העיר, והוקמו שכונות חדשות מצפון ומדרום לעיר העתיקה. בתהליך זה לקחו חלק גם אנשי הקהילה היהודית שהלכה והתפתחה במהלך המאה ה-19 ובמיוחד עם הגעתן של העלייה הראשונה והשנייה. ימים ספורים לאחר חג השבועות, הניח ראובן סגל את היסודות לביתו ברחוב יהודה הלוי 25, והוא הבית הראשון בתל-אביב. מיד אחריו, וביתר שאת לאחר הנחת אבן הפינה לבניין הגימנסיה, צצו ונוספו עוד עשרות בתים, ותוך מספר חודשים הייתה השכונה החדשה למציאות. באסיפה שהתקיימה ב-21 במאי 1910, לאחר גמר בנייתם ואיכלוסם של הבתים הראשונים, נקבע שמה של השכונה, וברוב קולות נבחר השם "תל-אביב", כתרגומו של נחום סוקולוב לשם ספרו של הרצל - אלטנוילנד. שם זה, מלבד העובדה שהיה בו כדי לאזכר בעקיפין את המנהיג המנוח, ממחיש את כל הוויתה של השכונה - צמיחה אביבית רעננה מתוך התל העתיק של יפו. תוך מספר חודשים הייתה השכונה למציאות. הגימנסיה (צילום: לע"מ) ותודה לשיינקין אנשים נפלאים התגוררו באותה שכונת גנים קטנה. ויכוחים בלי סוף: על שמה של העיר לעתיד - (ולולא שיינקין, ייזכר לטוב, נראה ששם העיר היה יפהפייה ואולי נווה יפו ויכול להיות שבכלל יפו ב') עד שנבחר, כאמור, השם "תל אביב", עברה שנה שלמה. על הקיוסק - הרי הוחלט שזו עיר מגורים בלבד, אז איך אפשר קיוסק שעוסק בממכר ואפילו אם זה גזוז? ואנשים כמו ד"ר חיסין, הבילויי, שחזר לאודסה ולמד רפואה, כי רופאים צריך כאן יותר וחקלאים יש לנו די והותר, וסבתו של נחום גוטמן, מינצה, שכדי לפרנס את בנה האלמן וילדיו פותחת פנסיון לילדים שמגיעים מרחיב תבל ללמוד בגימנסיה הרצליה. ואף אחד העם, שבגללו סוגרים את רחוב אחד העם בשעות צהריים ובשבתות וחגים כדי שלא להפריע את מנוחתו. והידעתם שרחוב הרצל, רחובה הראשי של העיר לעתיד היה סגור לתנועה בשבתות וחגים למען יוכלו תושביה לטייל בנחת, ללא חשש מרכבות וסוסים? אנדרטת המייסדים ותבליט המתאר את תהליך בנייתה של ת"א כבר אז - עיר ללא הפסקה והחיים זורמים על מי מנוחות, השכונה גדלה ותופחת, נוספות שכונות נוספות ואז מגיע האסון - מלחמת העולם הראשונה וצבאו של אלנבי מתקדם לעבר יפו. הממשל התורכי בטוח שתל אביב היא גיס חמישי, והוחלט לגרש את תושביה, מי למושבות הגליל והשרון, מי לאלכסנדריה ויש גם החוזרים לרוסיה. שנתיים עמדה השכונה בשממונה ולאחר הכיבוש הבריטי חוזרים הביתה, אל התוהו ובוהו שהותירו ימי הנטישה. החולות שכבשו כמעט כל פיסה ריקה ואל השוד והביזה (למרות השומרים וההבטחה התורכית להשגיח). אבל כלום לא עוצר את העיר, כבר אז - עיר ללא הפסקה. שנות ה-20 של המאה ה-20 סימנו את כיוון התפתחותה של השכונה והיותה לעיר. תחת שלטון המנדט הבריטי, שהחליף את השלטון העות'מאני בעקבות מלחמת העולם הראשונה, התנתקה תל-אביב מיפו בשנת 1921 והייתה ליישות עירונית עצמאית במעמד של מועצה עירונית (Township). שנות ה-20 סימנו את כיוון התפתחותה של העיר (צילומים: זיו ריינשטיין) תיכנונה של תל-אביב, מפעל המים שלה ואורח החיים בה, דחפו את השכונות הוותיקות שקדמו לה, כמו גם את אלה שקמו בעקבותיה, להסתפח אליה. זאת, בצירוף נסיבות נוספות, תרמו לגידולה של תל-אביב במהלך שנות ה-20 וה-30 בקצב מסחרר, ובשנת 1934, במלאות לתל-אביב מחצית היובל, הוכרזה כעיר כשהיא מונה כ-1,200 תושבים. בתקופה זו חדרו לתל-אביב גם חיי מסחר ועסקים, מפתיחתה של החנות הראשונה, דרך הקיוסק הראשון ועד להקמת ה"קניון" הראשון ובו המעלית הראשונה. מירושלים יורדת העיתונות, האמנות, התרבות כולה. הפולנים באים ומקימים לנו את בתי החלומות הכל כך יפים ומצועצעים (האקלקטיקה), אחריהם הייקים והבנייה הבינלאומית (הבאוהאוס) והעיר הלבנה. ופתאום "רחוב הגליל", שהיה הצפוני ברחובות תל אביב (היום מאפו), הוא כבר איפשהו באמצע ואפילו הירקון מתקרב. ואותו מרכז היסטורי, השכונה הקטנה בין יהודה הלוי לאחד העם, בין נחלת בנימין לנווה צדק, נבלעה בתוך מרכז העסקים העירוני ולא נותר מבתיה הקטנים והגינות שנשתלו בכל כך הרבה אהבה מאומה. רח' הגליל בעבר, כיום מאפו. בית המרקחת עדיין נושא את השם "טוב להיות בין שתי זרועותיך, תל אביב" לבתים לא היו יסודות עמוקים בדיונה, וכל סערה מצויה היתה יכולה להעיף אותם, את השתילים שנשתלו בגינות שפרחו בכל עונה בצבעים האופיניים לה, והשורש שנטמן באדמה, חיבר את האנשים למקום לתמיד, יותר מכל דבר אחר. היטיב להסביר את תל אביב אוהבה הגדול, נחום גוטמן: "...תל אביב, את אינך רק קומץ בתים וצומת רחובות ביניהם.... לא בתים חדרי שימוש, מים שוטפים וגינות עשו אותך לתל אביב. הבתים הקטנים... יש להם תוספת שרשים עמוקים הרבה יותר. נכון, אין אורים אותם - אך הם ישנם... מי הביאכם הנה, אזרחים? מה הביאכם הנה. הן כל אחד מכם ראה לפניו אצבע מתרה מושטת מול חטמו: לאן אתה הולך, למדבר?... החול צופן שכחה ללא שיור. זה אופיה של תל אביב. זה אפיך הבהול לחדש. בתים ראשונים של אזרחיך - נמחו ללא שיור. עצי השקמים נגדעו. הפרדסים נעקרו. בית ועד העיר הראשון נהרס ללא רחמים...". ועוד משפט קטן אחד: "טוב להיות בין שתי זרועותיך, תל אביב: הזרוע הכחולה - הים והזרוע הזהובה - גבעת החול". תם ולא נשלם ספורה של תל אביב. העיר והאגדה. ובכל תקופה ותקופה אנחנו עדים לשנויים, לייחודיותה, להיותה... אחרת.
שתף קטע נבחר 
