שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    היהודים האבודים במיאנמר: לקב"ה קוראים פטיאן
    במזרח הרחוק חיות כמה קהילות המייחסות עצמן לשבט מנשה האבוד, שאבותיהם גלו לאיזור המנותק ביותר מהיהדות המרכזית. המסורת עברה שם בעל-פה מדור לדור, ועכשיו הם מחכים שמדינת ישראל תחזיר אותם הביתה, לארץ המן הריחני
    היה זה בחודש שבט, במהלך סיור בקהילות "בני מנשה" במדינת מניפור שבצפון-מזרח הודו. הגענו באישון ליל לכפר טואילפאי. הבתים הסתתרו בחשיכה הסמיכה, ורק מרבד מדהים ביופיו של מיליארדי כוכבים היה פרוס מעלינו. מתוך החשכה בקעה המיה נרגשת ומדהימה של שירה מוכרת: "אין כאלוהינו, אין כאדוננו, אין כמלכנו, אין כמושיענו", ולפתע מצאנו את עצמנו מוקפים בגברים, נשים וטף, כולם בבגדי שבת, צוהלים ושמחים בברכת "ברוכים הבאים!" 

     

    "יצאנו ממצרים - לאן הגענו?"

     

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    מהאפלה הגיח ילד קטן מלוכסן עיניים, חבוש כיפה סרוגה שציציותיו מתבדרות ברוח. הוא משך בידי ושאל: "מאיזה שבט אתה?" נותרתי פעור פה. ובאמת, מאיזה שבט אני? חשתי קצת אבוד.

     

    שרידי המסורת נשמרים בידיי זקני העדה ובניה. "בני המנשה" בטואילפאי ()
    שרידי המסורת נשמרים בידיי זקני העדה ובניה. "בני המנשה" בטואילפאי

     

    "בני מנשה" מתגוררים במדינות שונות בצפון-מזרח הודו ובמיאנמר, בקהילות רבות שמרכז הווייתן הוא בית הכנסת. בגלל ההתבוללות עליהם לעבור גיור, אך הם חיים מתוך מחויבות לתורה ולמצוות, ומתוך כיסופים לעלות לארץ הקודש ולמדינת ישראל. שרידי המסורת העתיקה משתמרים עדיין בידיי זקני העדה ובניה, אך אורח החיים כיום מבטא יותר את הקשר המחודש עם העם היהודי ומדינת ישראל.

     

    מיהם בני מנשה?

    בשנת 722 לפני הספירה חרבה ממלכת ישראל, ועשרת השבטים הוגלו לרחבי האימפריה האשורית על ידי שלמנסר. במהלך הגלות הארוכה המשיכו בני מנשה בנדודיהם רוויי הסבל דרך פרס לאפגניסטן ועד לסין, שם - במאה ה-6 - חוו דיכוי ורדיפה דתית.

     

    לימוד התנ"ך אפשר לבני מנשה לזהות בסיפור הגדול את שברי הפאזל הקטנים; את המסורות שעדיין שימרו בידיהם ()
    לימוד התנ"ך אפשר לבני מנשה לזהות בסיפור הגדול את שברי הפאזל הקטנים; את המסורות שעדיין שימרו בידיהם

     

    נסיבות עגומות אלו הונצחו במסורת העתיקה, שמציינת כי בתקופה זו איבד השבט את התורה שבכתב: "ספר הזהב שלנו אשר 'י-ו-ו-ה' נתן לנו, ספר הכסף שלנו אשר הוא נתן, הזקנים לא שמרוהו אבד הוא ונדד אל זרים" (קינות הקארנים).

     

    בעקבות זאת נמלטו בני מנשה לאזור הררי ומבודד ב"שולי ההימאליה", והשתקעו בו בציפייה ליום בו ייגאלו. מתקופה זו ואילך הועברה המסורת על ידי כוהני השבט בעל-פה בלבד!

     

    מסורות על קלף קדוש שאבד

    בתחילת המאה ה-19 הגיעו מיסיונרים נוצרים לאזורים אלה, ונדהמו לגלות שבטים אשר האמינו באל אחד - פטיאן, וקראו לעצמם "בני מנמנשה" או "מנשה". מדהים עוד יותר היה לגלות כי בידיהם שרידי מסורות עתיקות על קלף קדוש שאבד, על סיפור יציאת מצרים והנדודים במדבר, וכן שרידי מסורות הלכתיות מקראיות נוספות.  

     

     

    בני מנשה הזכירו בתפילותיהם את "האח יהודה", ופיללו ליום בו יימצאו על-ידו וישובו אל ארץ ישראל, או בלשונם "ארץ המן הריחני". מסורות אלו היוו קרקע פורייה להנחיל את הנצרות לבני השבט, אשר ראו בה בתמימותם את "ספר הזהב" – ספר התורה והמסורות האבודות. את המיסיונרים הם זיהו כ"אח יהודה" שמצא אותם מחדש.

     

    למרות הנזק שגרמה הנצרות למסורת, המיסיונרים תרגמו את התנ"ך לשפות המדוברות (קוקי ומיזו). לימוד התנ"ך אפשר לבני מנשה לזהות בסיפור הגדול את שברי הפאזל הקטנים; את המסורות שעדיין שימרו בידיהם: השם מנשה, האח יהודה, האבות, "ארץ המן הריחני" וסיפור היציאה ממצרים. גם שרידי המסורת ההלכתית קיבלו פתאום משמעות: שבת, מילה, כיסוי הדם ועוד. כך שבו שברי הלוחות אט-אט להיות שלמים.

     

    ההגדה בשפת המיזו

    אנו נמצאים בעיצומו של חג הפסח, והדי המסורות העתיקות ניכרים בחג החקלאי "צפצר קוט", שנחגג בחודשים מרץ-אפריל, בסמוך לפסח. במשך שבעה ימים התפללו לקב"ה - פטיאן - לשפע וברכה. את ההכנות לחג ליווה המנהג לערוך ניקיון יסודי בבתים, בשכונה, בכפר ובבארות (איסור החמץ לא נזכר כלל, אולי בגלל העובדה שהלחם נעדר כליל מהתפריט, שעד היום עיקרו אורז). לאחר הניקיון, הקריב הכהן את קורבן ההלנקל, שמשמעותו (בשפת המיזו) לפסוח!

     

    "חובה לשמור את חג הפסח / מפני שחצינו את ים סוף בחרבה / בלילה הובילנו עמוד אש וביום בענן / האויבים רדפונו במרכבות / והים בלעם כמזון לדגים / כשצמאנו, הושקינו מים מסלע" (קטע משיר ידוע של בני מנשה).

     

    "בני מנשה" חולמים לחזור לארץ ישראל, ומנסים ליצור קשר עם המדינה מאז כינונה ()
    "בני מנשה" חולמים לחזור לארץ ישראל, ומנסים ליצור קשר עם המדינה מאז כינונה

     

    לפני שנים רבות זכיתי לראות את אחד מאחרוני כהני הקהילה מקריב את קורבן ההלנקל. במהלך הקרבת קורבן הפסח ואכילתו, הקפיד הכהן להימנע מלשבור כל עצם, בדיוק כפי שכתוב בתורה - "ועצם לא תשבורו בו" (שמות י"ב, מ"ו).

     

    בעבר, לאחר הקרבת הקורבן, היו העצמות נלקטות בזהירות רבה אחת לאחת ל"קופסה הקדושה" שהייתה עשויה עץ או במבוק, וכל הקהילה הייתה מלווה את הכהן בדרכו לקבור את עצמות הקורבן מחוץ לכפר.

     

    בני מנשה עשו מאמצים חוזרים ונשנים ליצור קשר עם מדינת ישראל מאז כינונה, וכך כתבו באיגרת שנשלחה לראש
    ממשלת ישראל דאז, גב' גולדה מאיר ז"ל, בשנת 1974: "אנו, בני ישראל, אחים בדם, שבכינו ונאנחנו למען ציון. אנו מתגעגעים לארץ ישראל ולעלייה לרגל... אנו אחד מעשרת השבטים אשר ממשלת ישראל עדיין לא גילתה. אנו בטוחים... כבר איננו אבודים, כעת מצאנו את שורשינו על פי הבטחת הקב"ה..."

     

    במדינת ישראל חיים כיום כ-1,700 בני מנשה בקהילות שונות: ממעלות שבצפון, דרך עפולה וקריית ארבע - ועד שדרות שבדרום, כאשר יקיריהם וחבריהם ממתינים לאישור ממשלת ישראל לעלייתם. אנו תקווה שכל בני מנשה יזכו לחצות בשלום גם את נהר הסמבטיון, נהר הזמן והשיכחה, לחוף המבטחים של מדינת ישראל.

     

  1. הכותב מרצה בקורס "מעבר לסמבטיון – על קהילות נידחות", הנערך במרכז הרצוג ללימודי יהדות , השייך לרשת בתי המדרש בישראל .

     

    • הכתבה הבאה בסדרה: ביתא ישראל באתיופיה - קפיצה בזמן לימי בית שני

  2.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הרב חנוך אביצדק עם נציגי קהילת מיאנמר
    "מאיזה שבט אתה?" (לא ב"בני עקיבא") בית הכנסת בטואילפאי
    מומלצים