שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    תערוכה: מיצג מקווה ותאריכי וסת תלויים על קיר

    חושבים שאין אמנות דתית? תחשבו שוב: עשרים אמניות דתיות מהארץ ומהעולם יוצרות ביקורת פנימית ודיון מרתק על אינטימיות נשית, מקווה, מעמד אישי, טומאה וטהרה

    אם טרם ראיתם – חול המועד זו ההזדמנות האחרונה שלכם לבקר באחת התערוכה המרתקות שהולידה מהפיכת הפמיניזם הדתי. השבוע תינעל "מטרוניתא", שמעלה על נס את האמנות הנשית האמונית, ומוצגת במשכן לאמנות בעין חרוד. עשרים אמניות מהארץ ומחוצה לה - חלקן נחשבות מאוד, כולן פועלות על הסקאלה שבין מסורתיות לדתיות - עוסקות ללא מורא וללא משוא פנים בנקודות הרגישות ביותר להוויה הנשית הדתית.

     

     

    עוד בערוץ היהדות - קראו:

     

    האוצרים דוד שפרבר ודבורה ליס החלו את מסעם בדרך לתערוכה בספקנות של בעלי ניסיון: שפרבר חוקר אמנות, לשעבר אוצר מרכז ליבר באוניברסיטת בר אילן - וליס אוצרת אגף היודאיקה במוזיאון עין חרוד.

     

    "לא כל כך האמנתי בזמנו שתצא מכך תערוכה מוזיאונית מהרבה סיבות", שפרבר מעיד. "ראשית, מה שהכרתי לא הצדיק הליכה למוזיאון. נכון, היו יוצרות,
    אך אמנות טובה באמת לא הכרתי. בנוסף, לא חשבתי שהמוזיאונים בארץ יהיו מוכנים לקבל את הנושא הזה, שמאוד רחוק ממה שהם רגילים להציג".

     

    תשכחו מהסטיגמה על אמניות דתיות

    השניים החלו מסע ארוך בן ארבע שנים, שפקח את עיניהם, כפי ששפרבר מעיד: "זה תחום שלא היה מוכר כלל, ולאט-לאט אתה מגלה שיש הרבה אמניות דתיות ומסורתיות שפועלות מתוך העולם הזה, ויוצרות אמנות מרתקת. יש כאן חיבור בין מחקר, ביקורתיות, וכל מה שאנחנו רגילים לראות בעולם האמנות – אבל בעולם שמרני יחסית, והמתח הזה מתברר כמפרה".

     

    עבודת הווידיאו של הלן אילון הוצגה בעבר כמיצב, שבו סימנה פסוקים מן התורה המתנגשים עם השקפותיה ההומניסטיות והפמיניסטיות (צילום: הלן אילון Helène Aylon ) (צילום: הלן אילון Helène Aylon )
    עבודת הווידיאו של הלן אילון הוצגה בעבר כמיצב, שבו סימנה פסוקים מן התורה המתנגשים עם השקפותיה ההומניסטיות והפמיניסטיות

     

    האמניות עורכות דיון, לעתים סוער, עם העולם הדתי שממנו הן מגיעות, אך העולם הדתי עצמו עורך דיון לא פחות נוקב איתן. "ביצירות שלהן יש טענות רדיקליות שבוחנות את המוכנות של החברה הדתית להתעסק עם דברים כאלה באופן ציבורי", שפרבר אומר.

     

    "בעולם האמנות הישראלית יש סטיגמה של ממש, כאילו דתיים לא מסוגלים ליצור אמנות טובה. זו סטיגמה מקובלת, כמעט אקדמית, שקיבלה כבר ביטוי בכמה מאמרים. ומבחינה זו התערוכה יכולה להפתיע, כי כאשר האמניות מצטרפות אחת-לאחת, אתה מגלה שיש כאן מרחב שלם של אמנות מרתקת שנוצרת מתוך החברה הדתית. על אף שהאמניות עצמן לא מודעות זו לזו, הן עוסקות באותם החומרים".

     

    החומרים כוללים את הספקטרום הנרחב של אינטימיות נשית, הנעה בטרמינולוגיה הדתית בין טומאה לטהרה. "למשל, העיסוק בבדי הבדיקה, שמתקשר עם האמנות הפמיניסטית הקלאסית של שנות ה-70, שעסקה בנושאים הקשורים בווסת".

     

    באות לשנות מבפנים

    מנקודת מבטו של החוקר, הופתע שפרבר לגלות כי "העיסוק בהלכות נידה, למשל, נוכח מאוד אצל דתיות פמיניסטיות, אך בדרך כלל כשיח מינורי בלתי מערער, שלא מגיע מנקודת מבט רדיקלית. בשיח האמנותי, לעומתו, עולים תכנים רדיקליים. חגית מולגן, למשל, מעבירה את בדי הבדיקה מהעולם המאוד אינטימי - לעולם האמנות הציבורי, והיא מכוונת לייצר דיון סביבם. היא הציגה תערוכה בקיבוץ בארי, ושילמה איזשהו מחיר אישי, לדעתי, כי לא פשוט לחשוף את הדברים הללו.

     

    הלן אילון יצרה את "מיטת כלולותיה" מבדים שמזכירים עדי בדיקה, כשמאחוריה על טבלאות של לוח שנה, סימנה את הימים שבהם היא טמאה (צילום: הלן אילון Helène Aylon ) (צילום: הלן אילון Helène Aylon )
    הלן אילון יצרה את "מיטת כלולותיה" מבדים שמזכירים עדי בדיקה, כשמאחוריה על טבלאות של לוח שנה, סימנה את הימים שבהם היא טמאה

     

    "ברגע שדברים הופכים מלא נדונים לנדונים – אזי יכול לחול עליהם תהליך דינמי. בהלכה זה מאוד פשוט: דברים שההלכה דנה בהם משתנים, בעוד דברים שאין עליהם דיון ייוותרו קפואים כמו לפני אלפיים שנה. רבות מן האמניות מתחברות לאמנות הפמיניסטית הקלסית שיוצרת דיון, מתוך רצון לשנות מבפנים. גם רבות מעבודות המוצגות בתערוכה מכוונות לדיון".

     

    בשנה שבה פורק המושג "הדרת נשים" מכל כיוון אפשרי, אומר שפרבר כי נעים לגלות שיח "מורכב ומעניין יותר", כדבריו, "מהשיח התקשורתי הרגיל, בעיקר בגלל שהשיח התקשורתי הפך למלחמת תרבות בין דתיים לחילונים, ואילו כאן יש לנו עולם תרבותי שמבקר את עצמו. האמניות לא זורקות אחריות על אחרים, אלא לוקחת אחריות על עצמן".

     

    אמפטיה למקווה. מתוך יצירתה של מירלה לדרמן-יוקלס (צילום: מירלה לדרמן-יוקלס Mierle Laderman-Ukeles) (צילום: מירלה לדרמן-יוקלס Mierle Laderman-Ukeles)
    אמפטיה למקווה. מתוך יצירתה של מירלה לדרמן-יוקלס
     

    על האמניות המוכרות יותר שמשתתפות בתערוכה, אפשר למנות, בין השאר, את הלן אילון האמריקאית ומירלה לדרמן יוקלס. "היא הייתה הראשונה שהכניסה את המקווה לעולם האמנות, מתוך רצון להציג את הפן היפה והאמפאטי של היהדות לנשיות", שפרבר אומר. "אבל היא עשתה את זה לצד ביקורתיות. זה הרעיון של תיקון עולם, וזה מה שמאפיין את רוב האמניות בתערוכה".

     

    שתלכי בדרכים טובות

    נחמה גולן יצרה נעל עקב טיפוסית מטקסטים של מסכת קידושין, ולצדה סימנה: "גניזה". "זה משמעותי לעבודות שלה", שפרבר אומר. "אני זוכר שבזמנו הכנסתי את התמונה הזו לספר פירושים על מסכת אבות של פרופ' שנאן, ואני חושב שכמעט כל הכותבים הדתיים שהתייחסו לספר, התייחסו גם לתמונה הזו בבעתה ובכעס. אז מן הסתם חשוב לה מאוד להדגיש - קודם כל לעצמה – שזה טקסט מקודש.

     

     (צילום: נחמה גולן) (צילום: נחמה גולן)
    (צילום: נחמה גולן)

     

    "יש כמה אמניות שעושות שימוש בטקסט מקודש באמנות, לא כפעולה של ביזוי, אלא כפעולה של 'מעלין בקודש'. נחמה לא רואה את זה בהכרח כך, וחשוב לה להדגיש שמדובר בטקסטים שהולכים, בסופו של דבר, לגניזה. אמנות, פולחן וריטואל דתי זה עולם אחד מבחינתה".

     

    מלבוש האישה הסוטה

     (צילום: אנדי ארנוביץ'  ) (צילום: אנדי ארנוביץ'  )
    (צילום: אנדי ארנוביץ' )

     

    אדני ארנוביץ', ילידת ארצות הברית שעלתה ארצה, מגיעה מתחום העיצוב, מה שניכר מאוד בעבודותיה. ה"מלבוש" שלה עשוי מנייר אורז יפני שקוף, וכולא בתוכו שיער, עפר ואותיות עבריות מפרשת סוטה. "המלבוש מעיד על המיתוס שמאחורי הטקס, ומשקף את העיסוק האובססיבי של גברים בסכנות שהם מדמים כי גלומות בנשים. דמות שקופה ומרומזת של אישה עומדת חסרת ישע; עפר, אותיות, שיער, וההאשמות המופנות כלפיה - כולם מקיפים אותה, כמו תלויים באוויר".

     

    מעיל העגונה

    עבודה של אנדי ארנוביץ', המתכתבת עם "מלבוש האישה הסוטה". מעיל העגונה היא יצירה אחת מתוך סדרה נרחבת של עבודות, על בסיס מחקר של מאות כתובות עתיקות. האמנית צילמה והדפיסה את הכתובות, קרעה אותן לקרעים זעירים, והרכיבה אותם מחדש למעילי נייר מאסיביים.

     

     (צילום: אנדי ארנוביץ'  ) (צילום: אנדי ארנוביץ'  )
    (צילום: אנדי ארנוביץ' )

     

    הכתובות קרועות לרצועות שלא מתחשבות במילים ובאותיות הכתובות עליהן, הן מטפורה למצב נישואיה של העגונה. השרוולים, האמרות והצווארונים תפורים וסגורים, והחוטים לא נחתכו, שוב, תזכורת למעמדה הלא מוגדר.

     

    • יום עיון יתקיים ביום רביעי הקרוב (11/4) במשכן לאמנות, עין חרוד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: חגית מולגן
    עד הבדיקה נגזר. מתוך יצירתה של חגית מולגן
    צילום: חגית מולגן
    צילום: חנה גולדברג
    חנה גולדברג, "שולחן ערוך": "מה שהחברה הדתית בוחרת לטאטא מתחת לשטיח"
    צילום: חנה גולדברג
    מומלצים