שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מנשייה: המסגד, הצלף ואני בחוף הדולפינריום
    מול מתחם הבילויים "מנשייה" שלחוף ת"א, תמצאו פרט למסעדות גם את מוזאון האצ"ל בתש"ח, המוקדש לכיבוש יפו בימים שבהם נהגו המקומיים לצלוף מראש מסגד חסן-בק

    בשפת הים של תל אביב על גבול יפו נמצא "מתחם התחנה", שחידש את תחנת הרכבת הטורקית שנחנכה בספטמבר 1892, לפני 120 שנה, ואשר חיברה את יפו לירושלים.

     

    עוד "פינות חמות" שכדאי לבקר בהן:

     

    המתחם זוכה למחמאות רבות, וכאשר כולם אומרים "שווה" מי לא ילך? בדרך לשם, בהליכה הרגלית, מול ים גועש בטורקיז ורוח המתעללת בכפות הדקלים, צד את העין הבניין המשלב כורכר עם זכוכית ואלומיניום: מוזאון האצ"ל ע"ש גידי, הוא עמיחי פאגלין, שהיה קצין המבצעים של הארגון.

     

    המוזאון מוקדש לכיבוש יפו, והתאריכון החקוק בזיכרוני הבהב: כיבוש מנשייה. ואני הרי נמצא על שטחה של מנשייה, שכונה ערבית ארורה, שנמתחה על שפת הים מצפון ליפו. ממרום גילי קלטתי שהשם מנשייה אינו אומר דבר לדור שלא ידע את תש"ח.

     

    אבל אני, שתש"ח בעבורי אינו פרק מסֵפר אלא דפי זיכרון, הפניתי את הראש אל צריחו של מסגד חסן-בק, שם חיכה אלמוני שאכנס אל צלב הכוונת ברובה הצלפים, כדי לשלוח אותי, ואני נער, אל הצד השני של החיים. לכן כתבתי ארורה. הוא סחט הדק והחטיא, לצערו ולמזלי. איני יודע איפה הוא כיום. אני, לצערו הרב, עודני פה.


    מוקדש לכיבוש יפו ומנשייה. מוזיאון האצ"ל (צילומים: דודו דיין)

     

    רבותיי, ההיסטוריה חוזרת

    בימים ההם, בחול המועד פסח בשנת תש"ח, יצאו לוחמי האצ"ל לכבוש את יפו. הם לא כבשו את יפו. בקושי רב ובמחיר יקר, על כך מעידה מצבת הזיכרון העמוסה בשמות הנופלים, הצליחו לכבוש את שכונת מנשייה, ובכך אכן זירזו את כניעתה של יפו. את הסיפור המלא תמצאו בספריות או בגוגל. ממרחק השנים קלטתי שמה שהיה הוא שהווה. הנה כמה עובדות היסטוריות:

     

    עובדה מספר 1: תכנית החלוקה של האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 חילקה את הארץ בין הפלסטינים היהודים לבין הפלסטינים הערבים. כן, אני פלסטיני, אם לא ידעתם.

     

    עובדה מספר 2: בחלוקה ההיא, שאנחנו לא רק קיבלנו אותה אלא גם רקדנו משמחה באותו לילה, נקבע שיפו תהיה במדינה הערבית, כמובלעת בתוך המדינה היהודית.

     

    עובדה מספר 3: יהודים גרו אז בתחומי יפו. כשפרצה מלחמת האזרחים (השלב הראשון במלחמת העצמאות) עמדה בפניהם הבחירה בין לברוח לבין להישחט. את הקריאה "אידבח אל-יאהוד" לא אני המצאתי. בימים ההם איש מאיתנו לא קרא "מוות לערבים". יהודי יפו ברחו, כמובן. ערביי יפו לא הסתפקו ביפו ערבית בלבד, אלא תקפו את יהודי תל אביב. למה? תל אביב הרי לא נכללה במדינה הערבית. למה תקפו?


    אנדרטת האצ"ל בפארק צ'ארלס קלור, ליד מוזיאון האצ"ל

     

    כשעיניי נחו על צריח המסגד קלטתי, שלמרות השוני האדיר בין אז לימינו, ההיסטוריה חוזרת: גם היום מצהיר אבו-מאזן: אף לא יהודי אחד יגור על אדמת פלסטין, והוא מוסיף: מדינה יהודית? מה זה?

    שיקראו למדינתם איך שהם רוצים. כולנו שמענו ציטוטים אלה. לא גלשתי לפוליטיקה. אלה עובדות היסטוריות.

     

    מוזאון האצ"ל, אחד ממוזאוני משרד הביטחון, מקשר בין אז לבין היום. נכנסתי פנימה, התרשמתי מהתצלומים, מהתעודות ומהמוצגים, וביקשתי רק תמונה אחת למזכרת. יצחק מלצר, מנהל המוזאון, נענה לבקשתי, הניף לכבוד הצלף הפספסן ולכבודי את הדגל ההוא, בלוי ומוכתם, שלוחמי האצ"ל הניפו על צריח חסן-בק, עם כיבוש מנשייה. ברקע התמונה, הצריח התש"חי מזדקר שם עד היום. הפינה הזאת חיממה את לבי, וגם זה משהו.


    תמונה אחת למזכרת. הדגל שלוחמי האצ"ל הניפו על צריח חסן-בק

     

    • הכתבה פורסמה בגיליון אפריל 2012 של הירחון "טבע הדברים "

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דודו דיין
    אנדרטה לזכר לוחמי אצ"ל שנפלו באזור יפו
    צילום: דודו דיין
    מומלצים