דם, ואש ותמרות עשן: חסידים עם טלאי וכומתה
שמואל ויצחק בענט מגלגלים סיפור חיים בלתי ייאמן, שתחילתו בעיירה הונגרית ובאימי השואה, המשכו בפלמ"ח ובצה"ל - וסופו במפגש מרגש עם הבעל של הנכדה, חייל שבא להגיש להם פרח ביום השואה. והם בכלל חסידי סאטמר
יום השואה בערוץ היהדות - קראו:
- הכל אודות אמא שלי/ טור בלתי נשכח של אריאנה מלמד עדות מרגשת בווידאו: הרב לאו - "ניצחתי את הנאצים"
- אחרי 65 שנה: מגן דוד על קבר הנשים, לצד הצלב
ועל אף היותם משויכים לאחת מן הקיצוניות שבחסידויות המתנגדות לציונות, ועם כל הביקורת על הציונים - מצאו עצמם שניהם, לאחר ששרדו את איימי השואה, שותפים מלאים בהגנה על הארץ.
ביום השואה הנוכחי סוגרים השניים מעגל. פרויקט "פרח לניצול" של צה"ל, במסגרתו מאמצים חיילים ניצול שואה לעזרה ולתמיכה - קיבל עבורם משמעות אישית במיוחד. "החייל המאמץ" שלהם הוא לא אחר מאשר בעלה של נכדת האח הגדול, סרן יהודה גליקמן. ורק שתדעו, סבא שמואל בענט גאה בו מאוד.
אז איך עוברים שואה ונשארים מאמינים? איך חסיד סאטמר הופך למפקד פלוגה בפלמ"ח - ואיך אפשר לשבור את חומות ניכור בין חרדים לחילונים? הלכתי לחפש תשובות אצל החסידים של האדמו"ר, אך גם של עם ישראל.
"חישבנו את תאריך הפטירה שלהם"
יצחק בענט, הצעיר בין השניים, מצביע על תמונה משפחתית שנותרה לפליטה. "זה אני", הוא אומר. ומתוך הקמטים והזקן הלבן נחשף לפתע העלם שהיה. האב לא בתמונה. כמו הרבה יהודים חרדים באותה תקופה, הוא ראה בצילום עברה על הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה". החריגה היחידה מהעיקרון הייתה תמונת הפספורט, שנועדה לעלייה לארץ הקודש. התמונה נותרה בידי השניים, אך הפספורט נותר ללא שימוש.
משפחת בענט התגוררה בעיירה סאסרגן שבחבל טרנסילבניה. שני האחים למדו בישיבת טושנאד עם הרב מרדכי בריסק זצ"ל. בבעלות המשפחה היו מפעלים משגשגים לייצור שמן. בשנת 1944 נכבשה הונגריה בידי הנאצים, והחיים הפכו לבלתי נסבלים. המשפחה הועברה עם שאר יהודי העיר לגטו. זמן לא רב אחר כך נלקחו ההורים, האחות הגדולה ושלושת האחים הקטנים ברכבת "למחנות עבודה" בגרמניה. אבל הרכבת נסעה לאושוויץ.
שמואל בענט מראה לי את רשימת הרכבות שעברו בעיירת הגבול שבין הונגריה לפולין, יומיים לפני "היעד הסופי": "ככה
היחידה שהצליחה לשרוד את המיון האכזרי של מנגלה, הייתה אחותם הגדולה שרה. "היא נשלחה לעבודות כפייה עבור הגרמנים, ושבועיים לפני כניעתה של גרמניה עוד הייתה בחיים. ניצולה סיפרה לנו שבסוף המלחמה הגרמנים רצו להעביר אותם באוניות לגרמניה. על כל אונייה היו אלף נשים ונערות. כשהאוניות יצאו לים, החלה מתקפה של בעלות הברית שסברו כי מדובר באוניות גרמניות. אונייה אחת הצליחה לחזור אחורה בשלום, אך כל השאר התפוצצו בלב ים.
"העדה סיפרה לנו שאחותנו, שהייתה שחיינית מצוינת, הצליחה לשרוד את ההפצצה. היא שחתה לחוף כשהיא נושאת איתה אישה פצועה נוספת. עשרים מטרים מקו החוף ירה בשתיהן קצין אס-אס גרמני, ורצח אותן".
בשר התותחים של הגרמנים
האחים נשלחו למחנות עבודה. הגדול, שמואל, נלקח לבניית פסי רכבת – והצעיר, יצחק, לסלילת כבישים ובניית גשרים. "אוכל היה לנו, זה לפחות היה משהו", אומר שמואל. "לא נגענו בבשר בכלל. הוא היה טרף, אז התקיימנו על תפוחי אדמה, שעועית ו-250 גרם לחם ביום. החלוקה הייתה: כיכר לארבעה אנשים, כי הגרמנים רצו לראות אותנו רבים על כל פירור. העבודה הייתה מפרכת, שאי אפשר לתאר. היינו סוחבים פסי ברזל במשקל 600 קילוגרמים, ועד שהיו מניחים אותם, היינו צריכים לרוץ ולקחת את הבא בתור".
עם התקדמות החזית הרוסית, הפכה הבנייה לתיקון, והתיקון לסיכון. יצחק בענט מספר כי הגרמנים העבירו אותם מדרך אל דרך לתקן גשרים שהופצצו, ולמלא בורות שנפערו מנפילי פגזים של בעלות הברית - לרוב כשהאש עוד הייתה בעיצומה, והכדורים שרקו סביב.
"בערב ראש השנה נשלחנו למשימת תיקון", מספר שמואל. "צעדנו קילומטרים ברגל, ולאחריהם יממה שלמה של עבודה מפרכת בלי מנוחה, כרגיל. אנחנו אומרים אחד לשני: ראש השנה בלי תפילה? איזה ראש השנה זה? היו שם חזן ושוחט, שהלכו קדימה והתחילו לצעוק את התפילות שזכרו בעל-פה. קטעים שלמים צעקנו, כל אחד בתורו צעק את מה שזכר. ככה הלכנו וצעקנו, הלכנו והתפללנו".
האחים מספרים כי בהתקפות נפלו חללים יהודים, אך "הרוב מתו מהעבודה הקשה".
כעסתם על ההונגרים שבגדו בכם?
יצחק בענט: "היה כעס, אז מה? מה יכולנו לעשות? לשבת 'תשעה באב' חודשים? רק כשהגענו חזרה הבנו שאבא ואמא והאחים לא יחזרו. ועם זאת, אנשים חשבו על המחר, ולא על מה שאבד ולא יחזור".
שמואל, חסיד סאטמר, מתקשה להתמודד עם הטענה שהאדמו"ר מסאטמר ברח ברכבת, והשאיר את חסידיו למות מאחור. "כחסיד סאטמר אני לא אוכל להיות אובייקטיבי לחלוטין בתשובה שלי", הוא אומר. "כל הרכבת הזו הייתה מיועדת במקור לחסידים. מי שהיה אחראי על המשא ומתן, היה רב חרדי בשם חיים מיכאל דב ויסמנדל ז"ל. הציונים בבודפסט השתלטו על המשא ומתן, ודרשו את הרכבת לאנשיהם. כשהבינו החסידים שלא ניתן לשנות את דעתם והעניין אבוד, לחצו לבסוף שלפחות האדמו"ר יהיה על הרכבת".
והאמונה?
"היה הרבה אנטי. היינו עיירה מסורתית. חזרו שישים ניצולים גברים, ועדיין לא היה מניין. אנשים לא רצו להגיע להתפלל בבית הכנסת".
ועליכם זה דילג?
"עלינו זה דילג. למה? אינני יודע להסביר, אבל דילג".
המלחמה על הזכות להישאר דתי
שני האחים עלו ארצה. ראשון הגיע יצחק, ובמהרה גויס לשורות ההגנה ומשם לפלמ"ח. "עשו לנו אימונים צבאיים חשאיים.
ברוך ה' הייתי מצטיין. בחינת הסיום הייתה לפרק ולהרכיב במקביל שלושה כלי נשק שונים בעיניים קשורות. אני גמרתי ראשון, אז נשלחתי לקורס מ"כים".
ההבדלים בין בני הקיבוצים לבין יצחק בענט החסידי הפכו למאתגרים: "הכריחו אותי להתאמן בשבת. אמרו שמי שלא יתאמן ייצא מהקורס. לא התאמנתי, אז הוציאו אותי. הפכתי להיות רב"ט שמפקד על הפלוגה הדתית בפלמ"ח. הייתי יצחק בענט עם 40 האפרוחים שלו. צריך למקש את המעבר של הלגיון הירדני - קוראים ליצחק. הירדנים ניסו לעבור בשוליים, אבל יצחק מיקש גם שם. כך עברנו ממקום למקום, מחזית לחזית. היכן שקראו לנו – לשם הגענו, ובדרך כלל זה היה האזור הכי מסוכן".
ועם זאת, הקשיים הדתיים הלכו וגברו. בענט מספר כי ארגן שביתת רעב בפלמ"ח. "רצינו אוכל כשר, אבל אמרו לנו שאין. 'תאכלו מה שיש'. אמרתי לקיבוצניקים שאני לא אוכל מהסירים שבהם בישלו את השפנים שצדו. יום קודם חילקתי בין כל החיילים הדתיים משלוח מזון כשר שהגיע באופן חד-פעמי מהג'וינט. ארוחת בוקר - ואני לא נכנס, ואיתי 120 חובשי כיפה. ארוחת צהריים הגיעה ואחר כך ערב, אבל אנחנו נותרנו בחוץ, עד שהמפקד נשבר.
"הוא נתן לי הג'יפ ושלח אותי לחפש כלים כשרים. ברבנות בחיפה אמר לי: 'מצטערים, אין תקציב, אבל בתל אביב יש כבר רבנות צבאית. לך אליהם'. ככה הסתדרנו".
"לא רצו אותנו. היינו עול"
את יום כיפור של תש"ח עשה יצחק בענט, המפקד-הלא-קצין, על גבעה נידחת בדרום, סמוך לקיבוץ שובל. "שמרנו על מנחת לפייפרים. ביקשנו אוכל לסעודה מפסקת. היינו תלויים לחלוטין באספקה, אבל אמרו לנו 'לא. אי אפשר להביא אוכל'. אז צמנו יומיים - בערב יום כיפור וביום כיפור עצמו. זה לא הפריע לי להמשיך להילחם. אמרו לי: 'יצחק, בוא ניתן לך צל"ש ודרגות'. אבל סירבתי. איך זה נראה, חסיד סאטמר עם דרגות?
יצחק בענט זוכר עד היום את הקשיים – דווקא כאן, דווקא בין אחיו. "לא רצו אותנו שם, היינו עול", הוא אומר. "הבנו את זה יפה מאוד. סיפר לי חבר חסיד ויז'יניץ שהוא ביקש מהמפקד קערת מים לנטילת ידיים, כדי לשים ליד המיטה. המפקד צרח עליו: 'מה השטויות האלה? אתה עוד תהפוך את הצבא לחסידי וויז'ניץ, לך הביתה!' אז הוא הלך".
כשחרדים וחילונים עוד לחמו יחדיו
בינתיים עלה גם שמואל בענט - והפך מיד לחייל. "זה היה מאוד פשוט. בצהריים ירדנו מהאונייה, אמרו לנו 'שלום, אתם חיילים', ותקעו לנו רובה ביד. אם אנחנו יודעים להשתמש בו או לא, זה לא היה רלוונטי, כנראה. בשלוש היינו בבית לִיד, קיבלנו מדים של חיילים בריטים. בחמש כבר שכבנו בשוחות מול הירדנים".
ואיך שניכם, חסידי סאטמר, מתרוצצים על הגבעות עם הציונים?
יצחק בענט: "אז הייתה רוח אחרת. הייתה לחימה מכורח הישרדות. קרב על החיים שלנו. מי היו הלוחמים הכי עזים שהגנו על העיר העתיקה? בחורי הישיבות. בהתחלה, סאטמר היו אנטי-ציונים רק במובן החילוני-סוציולוגי".
ומה עם איסור "התגרות באומות"?
"אז זה לא היה כל כך קיים. ההתגרות הגיעה אחר כך. אני זוכר את האדמו"ר מסאטמר בוכה בכל פעם ששמע שחיילים נהרגים. זה היה עבורו ייסורים של ממש. הם היו ציונים לא פחות, שלוש פעמים ביום הם אמרו 'ותחזינה עינינו בשובך לציון'".
אז מה קרה?
"קרה. במלחמת ששת הימים שמשתי כנציג 'הצלב האדום' בעיר העתיקה. הייתי מהראשונים שנכנסו לכותל אחרי הנסיגה של הירדנים. שמעתי את החיילים צועקים בקולי-קולות 'כבשנו את הכותל!' ואז הבנתי שלמקום הזה הרבי מסאטמר לא יגיע לעולם. לכבוש זה 'התגרות באומות'. הכותל לא היה אמור להיות כבוש, אלא משוחרר. אני שחררתי, הם כבשו. זה ההבדל".
אז חרדים בצה"ל זה לא טוב?
יצחק בענט פסימי. העבר הוא בעבר. אחיו הגדול דווקא חושב אחרת: "בטח שזה טוב", הוא מחבק את יהודה גליקמן, שיושב כל העת לצידו עם התעודה של "פרח לניצול". "אני מאוד גאה ביהודה שלנו. את יודעת שהוא נבחר לחייל מצטיין? אצלנו כל הגברים התגייסו. גם במשפחה של יהודה. הבן שלי היה על הטנק הראשון שנכנס לבֵּירות במלחמת של"ג. הוא מצולם שם עם הזקן הגדול שלו.
"אפילו את החתונה שלי עשיתי בבסיס צבאי. גם אני וגם אשתי היינו ניצולי שואה, בלי משפחה או כסף. האורחים אכלו לוף בלחם, והרב שחיתן אותנו היה רב צבאי. צבא זה טוב מאוד. רק שהצבא צריך לאפשר לחייל חרדי להישאר חרדי. אז זה לא היה אפשרי, וזה מה שיהודה שלנו מתאמץ לשנות. אני מאוד שמח על זה. הלוואי שנוכל כולנו לחיות יחד. אני מתפלל לזה כל הזמן. חבל רק שיש מעלינו 120 רודפי שררה, שמונעים מאיתנו את ה'שלום בית' הזה. הפוליטיקה פה הרסה הכל".
לפנייה לכתב/ת 
