שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    הכל אודות אמא שלי
    כשאיש לא העז, אמי הזריקה לסבתא מנת יתר של מורפיום כדי להצילה מהוצאה להורג בידי הגרמנים. לעתים נדמה לי שאלצהיימר היא מחלה קלה יחסית לזכרונות שאמא אוצרת, גם אם פתאום היא בורחת מהנאצים או חוגגת פעמיים את ליל סדר

    תמיד היו לה ידיים יפות להפליא, עם אצבעות פסתרנית ארוכות ואלגנטיות וציפורניים משוחות בקפידה בלק, שנדמה טבעי לגמרי. ועכשיו, כשהיא בת 88 וראייתה מאד לא-טובה, היא יושבת עם נכדתה בת ה-10 שמכריזה, סבתא, אני המניקיוריסטית הפרטית שלך, ושתיהן צוחקות כשהקטנה מקרבת לפניה בקבוקונים בכמה גוונים כדי שתבחר, וכדי שתהיה הסבתא הכי יפה בליל הסדר.

     

     

    יום השואה בערוץ היהדות - קראו:

     

    לי אין זמן לקטנות שכאלה: קדחת הפסח עדיין מציקה לי. עוד שעות ספורות ונתיישב לקרוא בהגדה, בהרכב שלא מאפשר לנו לעשות את ליל הסדר אצל חברים, או בכל מקום אחר מחוץ לבית, או להזמין כל דכפין.

     

    אצבעות הפסנתרנית של אמא שלי, באטריס אלברכט-מלמד, נעות לעתים קרובות באוויר כמבקשות ללכוד משהו נעלם מן העין. היא מחפשת מילים. כבר עשור שיש לה אלצהיימר. מזה שבע שנים שהיא מתגוררת בבית אבות סיעודי, ואולי זה ליל הסדר האחרון שנוכל לעשותו ביחד, כפי שהסברתי לילדים כמה ימים קודם לכן, כשהתאכזבו שהשנה זה רק אנחנו.

     

    אמרתי להם שזו מחלה שגונבת לאנשים את המוח, עד כדי כך שהם נהיים תלויים בזולת כמו ילדים כדי לעשות דברים מאוד בסיסיים, אבל סבתא גאה מאוד ואם היא מסתבכת במילים או בהתנהגות, בבקשה לשמור על כבודה. "ברור", אמר בן ה-12 ומיד נדר שישפר את התנהגותו וציוניו, ילמד רפואה וימצא מזור למחלה הנוראה הזאת. הקטנה, מעשית כדרכה, סנטה בו: "עד שתהיה רופא-ממציא, אם בכלל תהיה, סבתא כבר תמות", והוא היה מזועזע עד עמקי נשמתו כשהבין שאולי היא צודקת.

     

    באטריס אלברכט-מלמד כיום. 10 שנים עם אלצהיימר ()
    באטריס אלברכט-מלמד כיום. 10 שנים עם אלצהיימר

     

    "אם ירצה השם, סבתא תגיע לגיל 120", אני מפטירה ממקום עומדי ליד הכיריים, אבל הרופא-בהתהוות מוכן גם לזה עם תשובה נחרצת: "אלוהים לא קיים, אמא, הוא אגדה, בדיוק כמו סופרמן ומפלצת הספגטי המעופפת".

     

    בכורי הוא אתאיסט, לעת עתה. איך נהיה כזה איני יודעת. איך הייתי כמוהו בגילו, זכור לי היטב: אמא שלי אמרה שהדת היא אופיום להמונים ו"איפה היה אלוהים בשואה", ואני הייתי צעירה מכדי להבין כיצד עונים ושואלים איפה היה האדם.

     

    אחר כך בלבלה אותי עוד יותר, כשהודיעה שהלקח היחיד שלה משנות הכיבוש והגטו והרציחות והאובדנים והפחד, וכל הסיפורים האיומים ששמעתי בילדותי המוקדמת, הוא שצריך להיות בני אדם טובים יותר. לא חזקים יותר, כי בסופו של חשבון העוצמה לא תנצח כי אם הטוב. על ידה השמאלית היא עדיין עונדת לפעמים צמיד זהב שבו משובצת מדליה עם דיוקנה של אנה פרנק וכיתוב שמוטבע, בגרמנית דווקא, אני מאמינה בטוב שבאדם. "אבל זה לא עזר לאנה פרנק", חזרתי ואמרתי לה, והיא ייאשה אותי עם ה"תגדלי-תביני" המתנשא שלה.

     

    אמא עזרה לאמא שלה

    ועכשיו בתי רוצה לדעת איך קיבלה את הצלקת הארוכה על ידה השמאלית, ואמא מגששת באוויר והמילים לא באות בקלות. "זה היה... היה... מזמן", היא מסכמת, מהנהנת ומתכנסת במקום לא נגיש לנו בין קרעי המוח המרהיב שהיה לה פעם. אני שותקת ולא ממהרת לספר, עד שהיא מבקשת ממני, "תזכירי?"

     

    "זה היה כשהגסטפו עלו במדרגות וכבר שמעו את המגפיים שלהם, וסבתא היתה צריכה להשתלשל מן החלון בקומה שלישית בחבל מאולתר מסדינים קשורים, קשרו מהר וזה נפרם וסבתא נפלה", אני אומרת. יכולתי לספר בפירוט יתר, כפי שהוגד לי בילדותי שוב ושוב: על האימה שלפני והבעתה שאחרי, על הרעב, על נערה צעירה שניצבת מול אמה הגוססת מסרטן, והאם הזאת - אנה אלברכט, רק בת 38 – מתחננת שמישהו מבני המשפחה ייתן לה מנת יתר של מורפיום, כי הרי הלילה צריך ללכת ברגל לגטו, ומי שלא יוכל ללכת, כמוה, יירו בראשו. והיא בוכה כי היא לא רוצה למות ככה, היא רוצה למות בבית, בבקשה: ובני המשפחה רצים לרבי מסקולן לבקש בעצתו, והוא לא יודע מה לומר להם ובוכה איתם, ורק הנערה הצעירה הזאת מרהיבה עוז להיות אלוהים ומזריקה לאמא שלה את סם המוות ועוצמת את עיניה.

     

    באטריס אלברכט ואמה אנה, שחלתה בסרטן ()
    באטריס אלברכט ואמה אנה, שחלתה בסרטן

     

    לפעמים אני חושבת שאלצהיימר היא מחלה קלה יחסית לזכרונות שאמא שלי אוצרת בתוכה. כי אחרי הזוועה הזאת באו עוד שנים איומות. איומות עד כדי כך שעשורים ארוכים לאחר מכן לפעמים שאלה את עצמה, וגם אותי, מה היה הטעם בהישרדות.

     

    "וואו, איזו גיבורה את, סבתא", אומרת הקטנה ועיניה מלאות דמעות, והבכור, חנוק מהתרגשות, מוותר על גבריותו הקשוחה ומלטף את ראשה של אמי. והיא אומרת, אה, זה לא חשוב, זה היה שווה, כי בסוף יש לי אתכם".

     

    ואני, הגשר בין הדורות הללו, לא יכולה להרשות לעצמי רגע של סנטימנטליות. כלי הכסף מצוחצחים כיאות, ובהם גם גביע קידוש שאיכשהו שרד גם הוא ועלה ארצה איתנו, והגיע הזמן לערוך את השולחן, ואמי רוצה לעזור אבל כבר באמת לא יודעת איך, ואני רק מקווה שההתרגשות והבלבול שלה לא יגברו.

     

    יש כדור ורוד קטן שאפשר לתת לה. זה נגד דלוזיות פארנואידליות, אמר הרופא הטוב, ולא התווכחתי איתו, אבל זו לא פארנויה, אלה הזכרונות וקרעי-הזכרונות, אלה החיים השסועים, זה הלם הקרב, כשהקרב נמשך חמש שנים תמימות בלי נשק כלשהו, וזה נשאר עימה ברוחה ובמוחה כל הזמן. גם בערב פסח, גם כשחגיגי ומצוחצח ובטוח ומוגן ונעים ומוכר.

     

    פתאום אלוהים קיים

    מראש ויתרתי על קריאת כל ההגדה. בין הזאטוטים הקופצניים לישישה העייפה מן הנסיעה, ידעתי, נצטרך להסתפק בפחות מזה ובעיקר נשיר שירים, ויסלח לנו מי שצריך לסלוח.

     

    אבל כשהיא משמיעה פתאום קול צלול וברור וזוכרת את כל "והיא שעמדה", אחרי שזכרה היטב את סדר הפעולות ואת כל המכות בלי להתבלבל, אחרי ששרה יחד עם בתי את הקושיות כאילו באמת היתה באטריס קטנה שמסבה לשולחן סדר בעיר צ'רנוביץ, לפני 80 שנה, מגיע תורי לחוש שעיני מצועפות פתאום במי מלח, ואני מבינה מה גדול כוחה של ההגדה הזאת, שהיא כל כולה אוסף טריקים להעצמת הזיכרון, ואיך היא מנצחת אפילו את האלצהיימר.

     

    ואמא ממשיכה להדהים אותי, בנזיפה: "ככה סתם לשיר זה לא מספיק, צריך להבין מה שרים", היא אומרת לילדי, ממש מגידה להם, ושואלת אם הבינו שב"והיא שעמדה" (בהברה אשכנזית כמובן) ה"היא" זו התורה. ושגם אם לא ממש כמו שכתוב בספר, חשוב להרגיש את התורה בלב, כי בלי זה אנחנו סתם פרימיטיביים, אבל שעוד יותר חשוב שיהיה להם אלוהים, כי בלי אלוהים בני אדם הולכים בעולם לגמרי לבד ולא יכולים לנצח את הנאצים. וזה מה שצריך להבין כששרים, ילדים, אחרת זה סתם מוזיקה עם מילים ישנות.

     

    ככה אמרה אמא שלי, ככה אמרה. אני אשה שמתקשה מאוד לבכות, אבל מתוך גרון חנוק לגמרי ניסיתי לומר לה, הרי תמיד טענת שאת לא מאמינה, נכון? לא נכון, התעקשה. אף פעם לא אמרתי את זה.

     

    "הדת היא האופיום של ההמונים", ציטטתי אותה מצטטת לי את קרל מרקס, בגרמנית של המקור, כמובן. נו, שוין, אמרה ביידיש, מפויסת ומחויכת. נו, שוין. אז אמרתי, אז מה? אז כעסתי על אלוהים. מאוד מאוד כעסתי. ומה, לא צדקתי כשכעסתי?

     

    אחר כך, קצת לפני שמצאו אפיקומן, שמעו הילדים כיצד, בערב חג אחד, בשנה שהיא לא זוכרת איזו, כבר אי-אפשר היה לפתוח את הדלת לכל דכפין כי הנאצים היו בעיר, ואת ההגדה קראו בלחישה אבל מהתחלה עד הסוף, כמו שצריך.

     

    היא ודאי הייתה ממשיכה לספר בהם ובעלילותיהם עד קריאת שמע של שחרית, אבל בתפקידי כמבוגרת האחראית היחידה בבית הכרזתי שהגיע הזמן לישון. השכבתי את אמי במיטתי, עטפתי אותה בשמיכת הפוך האהובה עליה, ובתי שרה לה שיר ערש וליטפה את שיער שיבתה. היא נראתה שמחה ומפויסת. אחר-כך גם הילדים הלכו לישון בלי טרוניות מיוחדות, ורק אני לא הצלחתי להירדם: יותר מדי מצה-בריי, יותר מדי נאצים באוויר. עשיתי גוגל על צ'רנוביץ במלחמת העולם השנייה. מישהו הרי צריך לזכור את מה שאמא כבר לא זוכרת, ועכשיו זה תפקידי.

     

    ליל סדר שני

    קצת אחרי חצות שמעתי רעשים בחדר השינה שלי. ערה לגמרי, פעלתנית מדי ומבוהלת, אמא אמרה שצריך להתחבא ואין מקום מתחת למיטה ובארון, ומה נעשה, ומה יהיה עם הילדים ואיפה, איפה רותי. רותי היא אחותה, דודתי שאהבתי כל-כך, שהלכה לעולמה לפני 15 שנה. "רותי במקום בטוח", שיקרתי לה. עטפתי אותה בזרועותיי כדי להרגיע את הרעד. נתתי לה כדור ורוד לבלוע. חיכיתי שישפיע, אבל כלום לא קרה: היא התעקשה לחפש "משהו חשוב" בארון שלי, נדהמה מזרותו המוחלטת, ומתישהו לא הייתה בטוחה אם אני בעדה או נגדה, כמו "ההם", שפתאום לא ידעה את שמם.

     

    "אני אריאנה. אני הבת שלך", שמעתי את עצמי אומרת לה בשקט, מתוך דקירות הכאב בלבי. "את בבית שלי, אמא, והבית מאוד בטוח. הנה, כיביתי את ברז הגז, נעלתי את הדלת, ואת הנאצים ניצחנו מזמן".

     

    אז איזה יום היום, שאלה, מובסת לגמרי. "פסח", אמרתי לה. "אז למה אנחנו לא יושבים לסדר", תבעה לדעת. "ישבנו", אמרתי. "באמת? אני לא זוכרת", אמרה, ועל פניה מין תהייה, כאילו לא הבינה כיצד אינה זוכרת, אבל סירבה לחזור למיטה ולנסות להירדם. "סדר פסח!" אמרה לי. "מה פתאום לישון?"

     

    הוצאתי את ההגדה מארון הספרים. ערכתי שולחן לשתינו. קצת מצות, קצת חזרת, קצת חרוסת וצלחת מיניאטורית מסעודת החג. "לא צריך לקרוא הכל", לחשה לי כממתיקה סוד מפני ילדים. "העיקר מה שבלב". הסכמתי איתה: בקול גדול וצלול, בלי

    לפספס מילה, שרה שוב את "והיא שעמדה".

     

    בכורי ניעור משנתו ובלי לשאול שאלות הצטרף אליה: הקטנה התלוננה שאנחנו מרעישות נורא והתיישבה בחיקה של סבתא, כי תמיד נעים להתעורר באמצע הלילה ולהיות עם המבוגרים, גם כשהם מתנהגים נורא משונה. "תזכרו להיות אנשים טובים", אמרה להם כשהתעייפה לגמרי, "זה כל מה שאלוהים רוצה, ורק ככה מנצחים את הנאצים".

     

    אחר כך ליוותה את האתאיסט הקטן אל מיטתו וציוותה עליו, שוב ביידיש, "זאגן קריאת שמע". מפאת כבודה, או מפני שהחזירה את אלוהים הביתה, או בגלל שהיה כבר עייף מלהתווכח, הוא נעתר. שעה ארוכה אחרי שנרדם עוד ליטפה את מצחו בידיים היפהפיות שלה, ידי פסנתרנית משוחות בלק ורוד, עם צלקת ארוכה ונשכחת.


    פורסם לראשונה 18/04/2012 19:20

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים