שתף קטע נבחר

  • טיול לעבר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מחזירים עטרה ליושנה: המושב שחרב, ושב
    מושב עטרות חרב בדיוק לפני 64 שנה. לרגל תערוכה בנושא, סיירו איתנו בתמונות מחגיגת "ה-1 במאי", כיתת ההגנה, וסיפור על תושב שאולץ לנטוש את כלבו במלחמה אך מצא אותו שוב

    היום לפני 64 שנים חרב מושב עטרות שהיה על הדרך בין ירושלים לרמאללה. לאורך כל שנות קיומו ידעו יחסי השכנות בין אנשי עטרות לשכניהם הערבים עליות ומורדות בהתאם למתיחות הביטחונית בא"י.

     

    עוד במדור טיול לעבר:

     

    ראשיתו של היישוב עטרות עוד בשנת 1912, עת רכשה חברת "הכשרת היישוב" אדמות בקרבה לכפר קלנדיה. היה זה גם שמו הראשון של הישוב. הפועלים הראשונים שהגיעו למקום עסקו בנטיעות והכשרת הקרקע, אבל נאלצו לעזוב עם פרוץ מלחמת העולם כי היו בעלי נתינות אויב. לאחר המלחמה באה קבוצה חדשה שביקשה להתיישב במקום. בין החברים הראשונים נמנה גם לוי שקולניק (לימים ראש הממשלה לוי אשכול), יעקב פת ומאיר רוטברג ממקימי ארגון "ההגנה" וחברים נוספים.

     

    בשנת 1923 התארגנה קבוצה זו להיות מושב עובדים בשם עטרות, כאשר ענף החלב היה הענף המרכזי.

     

    ספקי החלב הגדולים לעיר ירושלים היו הישובים: קריית ענבים ועטרות. הם גם היו ממקימי סניף תנובה בירושלים. במרבית שנות קיומו של מושב עטרות הוא סבל ממחסור במים לחקלאות ולבית. היו קונים מים מערביי הסביבה, הקרקע בקרבת המושב הייתה מאוד סלעית ובנוסף הקימו הבריטים מסלול תעופה למטוסיהם (אוירודרום) על מעט האדמה שהתאימה לחקלאות.

     

    סביב לעטרות היו כפרים ערבים. מצפון - העיר רמאללה ומדרום עד לירושלים  - היה ישוב עברי בודד נוסף - נווה יעקב.

     

    מווילהלמה לבני עטרות

    משלהי 1947 החלה המלחמה על השליטה בדרכים. לכוחות ההגנה לא היה את הכוח להחזיק את הדרכים פתוחות לאורך זמן. כך היה בדרכים לירושלים, לדרום גוש עציון ולצפון נווה יעקב ועטרות. מזלה של עטרות היה שכל עוד לא עזבו הבריטים את ירושלים, הם שמרו על הכביש לשדה התעופה בעטרות, וכך היה קשר כלשהו לישוב עם ירושלים.

     

    עם עזיבת הבריטים באפריל 1948, נותקה עטרות. לאחר שהלגיון הירדני פתח באש תותחים ובמתקפת שריון על עטרות ולא הייתה דרך לשלוח תגבורת ליישוב, קיבלו אנשי עטרות פקודה לסגת לנווה יעקב, שגם היא נעזבה ימים ספורים לאחר מכן, תחת אש כבדה עם פצועים ואבידות בנפש.

     

    הכנתי תערוכה צנועה שנפתחה השבוע במוזיאון ארץ ישראל, ובה מבחר תצלומים שמצאתי אצל משפחות יוצאי עטרות אשר יושבו לאחר עזיבת עטרות בווילהלמה, שקיבלה את שמה החדש: "בני עטרות". התצלומים מביאים את סיפור המושב עד 1948. תודה לחברי "עמותת מורשת עטרות" ולבני המשפחות יוצאי עטרות, ובמיוחד לרותי דנון שאספה את כל החומר הקשור לתולדות עטרות.


    1. תצלום אוויר של הבריטים מעל איזור עטרות, 1946


    2.  אפרים בן דב, עטרות תרפ"א 1921


    3. עקב היותה של האדמה סביב עטרות סלעית, הקימו המתיישבים בעזרת סולל בונה מחצבת אבן שסיפקה את צורכי הבניה בירושלים. צריך לזכור שבשנות המרד הערבי היה מחסור באבן לבנייה, הייתה דרישה ל"אבן עברית" (כך זה נקרא אז) והמחצבה בעטרות סיפקה את הדרישה. כמו כן, הייתה מחשבה להקים כפר חוצבים בשכנות לעטרות אך הדבר לא התממש. בתצלום: סככת העובדים במחצבת עטרות שנות ה-30.


    4. שמואל לנדוי ליד צריף המזכירות


    5. בראשית 1948 כבר לא היה מזון לפרות, ולכן הוציאו אותם למרעה כאשר לא היו יריות. בחזית: זמירה ויעל בקמן


    6. בעטרות: כך הובילו מים עם חביות מבורות מים של ערבים בסביבת הישוב. יעקב סגל ליד העגלה


    7. המשק של אפרים ורחל. רחל ושלושת אחיה: שלמה, דניאל ומרדכי לבית פיינשטיין, ילדי צפת, היו ממקימי הישוב בני יהודה (ביר א-שגום) ברמת הגולן. לאחר שנעזב התעקשו להקים משק חקלאי וכך הגיעו לעטרות


    8. צפרה שנידוביץ בכרם


    9. האחיות חיה וזמירה בקמן בחצר ביתם.


    10. עטרות 1925. אלו כל ילדי ביה"ס "זה מה יש". מימין: שמואל פינשטיין, נעמי אחותו, רחל רובינשטיין המורה, שולמית פיינשטיין, שאול לוזינסקי, יוסף פיינשטיין


    11. מבנה הביטחון נבנה על סמך לקחי מאורעות 1929 שוכנו בו ילדי הגן וביה"ס. באחד מקירותיו היה סליק נשק. מעל ביה"ס היה מגדל המים ומגגו היו מאותתים לעבר נווה יעקב ולירושלים. אלו היו אמצעי הקשר של אותם ימים

    12. חגיגת 'אחד במאי' בעטרות, שנות ה-30.


    13. משק שטראוס: טרודה, ארנסט עם נעמי בתם ואורחת, 1935


    16-14. אורח רם דרג הגיע מלונדון ונחת בשדה התעופה הבין לאומי עטרות, 16 אוקטובר 1938. מצילומי אמריקן קולוני


    15.


    16. במאורעות 1936-9 היה ניסיון להקים קו תעופה בשם: "נתיבי אויר א"י". בתצלום: גפירים ליד אווירון של החברה


    17. יענק'ל גולדברגר, חבר המושב, היה נהג אוטובוס קו 17 ירושלים-עטרות. רכב זה הוביל גם חלב, עופות, ענבים ביצים וכל תוצרת מהמושב לירושלים, קשר של דואר והספקה וגם יציאה לבילוי בירושלים.

     

    כפריי הסביבה הערבים היו מנוסעי האוטובוס גם כן. 'שאטר' הם כינו את יענק'ל על אומץ לבו בתקופת המאורעות. יום אחד במוצ"ש של 1938 (תקופת המאורעות), נראה האוטובוס עובר ליד שכונת מאה שערים, בדרכו לתנובה עוד בטרם צאת השבת, כדי שיוכל להספיק לחזור לעטרות בטרם חשכה. למחרת הופץ בשכונה קול קורא:

     

    "בעזה"י בינ"ו עמ"י עש"ו (בעזרת השם יתברך, בעזרת יי נעשה ונצליח, עזרי מעם יי, עושה שמים וארץ) נחשכו עיננו לראות בעוה"ר איך ביום שבת קודש זה עבר ברחוב מאה שערים האוטובוס מס' 17, המוביל חלב תנובה מקלנדי' לירושלים כשהיה טעון כדים ויהודים נוסעים לעיני כל ישראל היוצאים מבתי הכנסת.

     

    "מה נורא ואיום, אשר גם בשעה שדם ישראל נשפך כמים וכל היישוב נמצא במצור ובמצוק, ירהבו רשעים כאלה לחלל שבת בפרהסי' בלב ירושלם באופן מבהיל.... מחלב תנובה זו ותוצרתה ניזונית ירושלם, ידעו תושבי ירושלם מה הם אוכלים ולמי הם תומכים. אבל לא כלפי רשעים אלה עיקר הבעתנו בזה פנוי', כי קלנדי' קבוצה ציונית היא ותנובה היא ח' להמצאת תוצרת הקבוצות הציוניות היא, זהו דרכם של הציונים וכל מפעליהם. ידוע כי לזאת פניהם מועדות לעקור את תוה"ק ולהסית ולהדיח את ישראל, ולא דבר חדש הוא, צביון חיי הקבוצות, היישוב שיסדו הציונים בארץ ישראל, אוי לעינים שכך רואות..."

     

    ב- 24 במרס 1948, עת יצאה "שיירת עטרות", היה יענק'ל נהג בשיירה שעלתה על מארב בשועפט, בדרכה להביא אספקה לנווה יעקב ועטרות. 14 נהרגו בשיירה בינהם גם יענק'ל.


    18. איתות דגלים, מימין: יוסף גולדברגר המדריך, איציק גולדברגר, ציפורה אולשה, רותי לוזינזקי, אשר גולובוב, בתיה פיינשטיין, זמירה בקמן, יוסי כץ, שנות ה-40 בחצר ביה"ס


    19. שוטרים ערבים במשטרת המנדט הבריטי בעת ביקור בעטרות. בינהם עומד ארנסט שטראוס עם בתו נעמי, 1936


    20. כיתת ההגנה בפיקוד ברלינסקי: מימין: לא מזוהה, מרדכי פינשטיין, שאול לוזינסקי, זלמן שיינקין, יצחק שניידוביץ, שלמה פינשטיין, אברהם גולובוב, זליג הנוטר וקרפל קנציפולסקי, בחזית ברלינסקי


    21. "תוצאות שיירת עטרות" נקראה גם שיירת ה- 14, ע"ש הנופלים בה בדרכם להביא אספקה לישובים הנצורים עטרות ונווה יעקב, 23 מרס 1948. ליד עומד משוריין בריטי שהגיע מאוחר מדי.


    22. חיים גיטמול, חבר עטרות ועובד תנובה ירושלים, בעת חלוקת חלב בירושלים. יש אנשים שהשם ד"ר דוליטל מתאים להם. כזה היה חיים. בביתו הסתובבו כלבים, חתולים, תרנגולות, עם כולם ידע חיים לדבר הם הבינו והיו לו חברים. הנה סיפור מפיו של חיים גיטמול, אותו סיפר 8 חודשים לאחר עזיבת עטרות:

     

    "ב-14 במאי לפני שנה, צווינו לעזוב את המושב. היציאה נעשתה בחשכת הלילה. המפקד פקד לא לקחת איתנו את הכלבים לבל ירגיש האויב בתנועתנו. לבי לא נתנני להרוג את כלבי היקר 'מיקי' – כלב פשוט שנולד בביתי והוא אז בן שנתיים וחצי. החלטתי להשאיר אותו בעמדה. פתחתי עשר קופסאות בוליביף והנחתי לידו וגם כלי עם מים. סגרתי את העמדה שלא יוכל לרוץ אחרי.

     

    "מעטרות עברנו לנווה יעקב. שם הותקפנו ועמדנו בקרב בו נפלו קורבנות. אחר כך הגענו להר הצופים, שם התגייסנו לצבא, לחמנו בחזית ירושלים בשלושת חודשי המצור הראשון. כאשר נפתחה דרך בורמה עברנו ליפו מקום מגורינו כיום, עד שנעבור בזמן הקרוב להתיישבות בוילהלמה.

     

    "לפני שבוע, בשבת בשעה 0530 בבוקר, עוד שכבנו במיטותינו, שמענו יללת נביחה של כלב וגירוד בדלת. לא יכולתי לעלות על הדעת כי זהו מיקי שלי. פתחתי את הדלת וראיתי כי זה היה הוא. חיבקתי את ידידי הנאמן בזרועותיי. הוא מצא את הדרך אלי מעבר להרים ולגבעות על פני ערים וכפרים, במשך שמונה חודשים חיפש אותי, עד שמצאני באחד הבתים ביפו, בקומה ג', ודפק על דלת ביתי".

     

    פירוט תמונות צד:

    א. שבתאי לוז'ינסקי ומשפחתו הקימו את ביתם בעטרות. שבתאי היה מראשי הציונות ברוסיה ותנועת החלוץ . עלה לארץ 1920, ממקימי סולל בונה, איש עליה ב', נספה בתאונת דרכים עת ארגן את העלייה ה"בלתי לגאלית" ממחנות העקורים באירופה

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    א. שבתאי לוז'ינסקי. פירוט נוסף על האיש בסוף הכתבה
    ב. על מדרגות בית הספר עם לאה גלובצקי, 1936
    מומלצים