גאוצ'ו בבית הכנסת: מושבות היהודים בארגנטינה
החזון של הברון הירש, להקים אוטונומיה יהודית בדרום אמריקה, לא התגשם - אבל כמה מושבות עלו לקרקע. תושבי "מוזסוויל", למשל, היו "גאוצ'וס" שהקימו ארבעה בתי כנסת ודיברו יידיש. סטודנטים תיעדו את מה שנשאר מ"ירושלים שבארגנטינה"
פתרונות לגלוּת היהודים הארוכה הוצעו לא פעם, ולא רק על-ידי הרצל שחשב על אוגנדה. הצעות להגירה המונית הופרחו לאוויר - וחלקן אף התממשו באופן חלקי. קחו למשל את הגאוצ'וס היהודים, קבוצות מעם הספר שהקימו מושבות חקלאיות בארגנטינה בסוף המאה ה-19, ללא קשר ראשוני לתנועה הציונית.
עוד בערוץ היהדות - קראו:
- עוד עבריין שם כיפה על הראש. די כבר
- למה אלוהים לא אוהב שיאי גינס?
- חמשת הדייטים ההזויים ביותר בדרך לחופה
כמו הרבה סיפורים בהיסטוריה היהודית, גם סיפורם של ה"גאוצ'וס היהודים" התאפשר הודות למעורבותו של אדם בעל השפעה וכסף - שיש לו חזון. במקרה הזה מדובר על הברון (משה) הירש, שהתוודע למצוקתם הנוראה של יהודים במזרח אירופה, שסבלו מפוגרומים, דלות ועוני.
חזון הלאומיות היהודי-ארגנטינאי
בסוף המאה ה-19 החל הברון הירש לחלום וליישם פתרון בסדר גודל יוצא דופן: יצירת אוטונומיה יהודית בארגנטינה, שבאותה העת ממש פתחה שעריה להגירה. בעיניי רוחו הוא ראה יהודים עובדי אדמה שמתפרנסים מעמל כפיהם ומפריחים את השממה, בד בבד לצד קיום חיים יהודיים אוטונומיים ונטלי מורא. מהחזון הגדול נוצרו כמה מושבות חקלאיות שהוקמו בסיוע ארגון יק"א, שהברון ייסד לצורך העניין.
ראשית דרכן של המושבות מזכיר במידת מה את סיפורם של העליות הראשונות - הברון יישב את היהודים, שמצדם עסקו בעבודה חקלאית פיזית ומאומצת, סבלו ממחלות קשות וניסו לשקם את עצמם במקום חדש.
הרחק מהמרכז העירוני בבואנוס איירס נוצר שילוב בין מרכיבי זהות של בית אבא בשטעטל, לבין ארגנטינאי המגדל בקר ועובד בחקלאות, הלא הוא הגאוצ'ו. תרבות היידיש פרחה לצד רגשות לאומיים ארגנטינאיים, ומאוחר יותר גם נוצר שילוב בין תרבות יהודית חילונית לבין עשייה ציונית ואידיאולוגיה סוציאליסטית, שהשפיעה על כל תחום בחיי היום-יום.
למושבות הייתה תקופת זוהר קצרה. דור אחד או שניים חיו בהן, וכבר פני תושביהם היו לעולמות אחרים: חלק עלו ארצה, הרוב עברו לבואנוס איירס או שלחו את ילדיהם ללמוד באוניברסיטאות בערים הגדולות, וכיום נותרו במושבות קהילות קטנות או יהודים בודדים בלבד.
לפני כחודשיים יצאה משלחת של 29 סטודנטים ישראלים ותשעה ארגנטינאים לתעד שתיים מהמושבות ההן, כחלק מפרויקט "מסע אל המורשת היהודית" של מרכז זלמן שזר. הסטודנטים ביקרו בעיירות מוזסוויל (Moisesville) שבמחוז סנטה פה ובסבילבסו שבמחוז אנטרה ריובס, ובשתיהן שירטטו מבנים, תיעדו בתי קברות, חיפשו חומר ארכיוני, צילמו בסטילס ובווידאו, ומעל לכל - שמעו מהתושבים את סיפוריהם.
מוזסוויל
(מאת: עידית בן-אור)
כינויה של מוזסוויל היה "ירושלים דארגנטינה", בזכות היותה מרכז יצירה ועשייה יהודית בלב הפמפס הארגנטיני. כבר בתחילת המאה ה-19, כשהמתיישבים הראשונים עוד התגוררו בבתים ארעיים, במוזסויל ידעו איך ליהנות - הם הקימו, מכיסם הפרטי ובתמיכת יק"א, תזמורת, קבוצת תיאטרון, וספרייה
ציבורית שמאחוריה הייתה רחבת ריקודים. במושבה הוקמו גם ארבעה בתי כנסת ובית חולים. זו הייתה מושבה יהודית למופת, שבשנות ה-30 של המאה הקודמת דיברו ברחובותיה יידיש.
מוסדות החינוך של המקום היו לשם דבר, בהם בית הספר היהודי "שולע יהדות" והסמינר למורים יהודיים, שבו לימדו בעברית את השפה העברית ואשר התחנכו בו יותר מ-500 מורות יהודיות ציוניות שלימדו בכל רחבי דרום אמריקה. המורות גידלו דור של ילדים במוזסוויל שמדבר עברית שוטפת, נכונה למדי.
אסתר פלקוב, תושבת מוזסוויל, הגיעה לעיירה בגיל 14 כדי ללמוד בסמינר המפואר למורים. היא התאהבה בבן המקום ונישאה לו. בעברית שוטפת ומתגעגעת היא מספרת על הקהילה רוחשת חיים שהייתה במקום. כיום שלוש בנותיה גרות בערים המרכזיות של ארגנטינה. הן הביטוי המעשי לביטוי שחוזר ונשמע במוזסוויל "זרענו חיטה - קצרנו דוקטורים", כשהכוונה היא לעזיבת הקהילה של הדורות הבאים לטובת העיר, האקדמיה והתרבות המודרנית.
בשיא תפארתה גרו במוזסוויל כ-5,000 יהודים וכיום יש בה כ-200 בלבד, מעטים מהם ילדים. שנים רבות לימדה אסתר בבית הספר "שולע יהדות", אבל היום היא מורה ללא תלמידים. השנה, לראשונה, בית ספר היהודי לא פתח את שעריו.
בפלאזה, הכיכר המרכזית של מוזסוויל, לא עמדה כנסייה, כמו בכל עיירה באזור. בניגוד למצופה, גם לא עמד שם בית כנסת. המבנה המרכזי בכיכר הוא תיאטרון "קדימה". זהו מבנה יוצא דופן ביופיו ביחס למבנים המקובלים בסביבה. בימי הזוהר של התיאטרון, הועלו בו שלוש הצגות בשבוע בנוסף להקרנות סרטים וקונצרטים. תושבי מוזסוויל אף מספרים בגאווה כי לפעמים הביאו הצגות מבואנוס איירס לבכורה ב"קדימה" - כדי לבחון כיצד ההצגה תתקבל.
בקומה השנייה של התיאטרון שוכנת ספרייה שכוללת מדפי ספרים עמוסים, שעשרות שנים לא נגעו בהם. הספרים מלמדים על החיים התרבותיים והאינטלקטואליים שהיו במקום. ספרות היידיש במקום היא קפסולת זמן של תרבות אירופית מימי טרום מלחמת העולם השנייה. הקהילה הייתה עם "יד על הדופק", ודאגה שישלחו לה את ספרות היידיש הגבוהה והפופולרית מהמרכזים היהודיים של אותם הימים, שנות ה-20 וה-30. בספרייה נמצאו כרטיסי קורא שחשפו את "רבי המכר" של אותם הימים, ומהם ניתן היה ללמוד כי מי ש"נחטף" מהמדף יותר מכולם היה הסופר היידי שלום אש.
לקראת עזיבת המשלחת נערך ערב פרזנטציה לתושבים. 150 איש הגיעו לתיאטרון "קדימה" כדי לשמוע ולצפות בממצאים על ימי הזוהר, שבשיאם גדשו 500 איש את המקום לפרימיירה חגיגית.
בסבילבסו
(מאת: לירז מאיר)
בניין פשוט עם גג אדום, מוקף מדשאה ועצים. לכאורה, אין כאן שום דבר מיוחד, אבל כאשר מתקרבים למקום מגלים שמדובר בבית כנסת מיוחד. בכניסה ניצבת דלת ישנה מעץ, וכשנכנסים פנימה נגלה מעין אסם גדול, עם חלונות וקורות גג מעץ. ייחודו של בית הכנסת אינו בתפארתו, אלא דווקא בפשטותו שמעידה על העבודה וההשקעה של בעלי המלאכה הפשוטים שנהגו להתפלל בו.
איש-איש ותרומתו לבית הכנסת - מי בברזל ומי בעץ, מי בגילוף ומי בסיתות. ארון הקודש, שגם הוא עשוי עץ, נטול גינוני כבוד ומגולף בצורה נקייה ופשוטה. בצידי בית הכנסת מונחים להם ספסלי עץ, ומאחור ישנו חדר נוסף ששימש לעזרת הנשים.
הזמן עצר מלכת בבית הכנסת של הקולוניה "נובובקו 1" שבמחוז אנטרה ריוס. הכל קפא במקום. הידלדלות האוכלוסייה וההתרחקות המהירה של היהודים מן הדת, הפכה את בית הכנסת לעוד מבנה נטוש. החלונות נאטמו, הדלת ננעלה וקול התפילה נדם.
ואולם על אף נטישת שכיית חמדה זו, בית הכנסת משמש עד היום כסמל לתפארתה של הקהילה היהודית בבסבילבסו. נראה כי בעמידתו האיתנה, מסמל בית הכנסת את אחיזתם של התושבים במקום. כמו גלעד, עומד בית הכנסת ואוצר בחובו סיפור של הקהילה שהגיעה למקום לפני יותר ממאה שנה, זיכרון למהגרים יהודים שהגיעו לארגנטינה הרחוקה וביקשו לבנות לעצמם חיים חדשים. שהתעקשו לדבוק באדמה למרות המחירים הקשיים שנלוו לכך.
בניין פשוט עם גג אדום, מוקף מדשאה ועצים, כמה ימים לאחר המפגש הראשון איתו. קבלת שבת. זהו רגע שאוצר בתוכו כל-כך הרבה רגשות של כאב וזיכרון, קודש וחול, שמחת היחד, הניכור והביתיות. מפגש מרגש בין סטודנטים
יהודים-ישראלים עם תושביה המבוגרים של המושבה. ארגנטינאים וישראלים, חילונים מסורתיים ודתיים. לרגע אחד יחיד ומיוחד, ההיסטוריה קמה לתחייה.
פתאום שוב נשמע קול תפילה בבית הכנסת "נובוקו 1", והפעם הייתה זו תפילה שמחה ומרגשת, ניגונים וזמירות שבת שהושרו בבליל של ספרדית ועברית. דמעות של שמחה וההתרגשות. ובסיום - שירה וריקודים של שירים שבארץ נדמים נדושים אבל שם מקבלים משמעות חדשה.
אחד מזקני הקהילה, שגדל בצעירותו בקולוניה "נובובוקו 1", קם נרגש, ומבקש להגיד כמה מילים: "הזכרתם לי את ילדותי. הזכרתם לי את הימים שבהם הייתי מגיע עם אבי לתפילת יום הכיפור בית הכנסת. תודה".
- פרויקט "מסע אל המורשת היהודית" של מרכז זלמן שזר, בתמיכת קרן אבי חי, שיגר בשנים האחרונות 14 משלחות שתיעדו קהילות יהודיות הולכות ונעלמות. בשל מחסור במימון, המסע לארגנטינה היה האחרון בסדרה. ממצאיו יוצגו ב-4.6, בערב שיתקיים באוניברסיטת ת"א.
לפנייה לכתב/ת 
