שתף קטע נבחר

צילום: יאיר שגיא

לפני גירוש: הבן הקבור, הפרוטזה שלא תוחלף

שתי משפחות מדרום סודן מחכות באילת לפקחי רשות ההגירה. אחת מהן עוד מקווה להשיג אישור שהייה כדי לטפל ברגלו הקטועה של אברם בן ה-13, אך המשפחה השנייה יודעת שתיאלץ להיפרד לנצח מקבר בנה. "למדתי שזאת לא מדינה לשחורים"

"להחליף רגל" לפני שהפקחים דופקים בדלת, להיפרד לנצח מהבן הקבור. תושבי דרום סודן, שתהליך הגירוש שלהם מישראל עלה מדרגה בימים האחרונים, נטמעו כאן באופן כמעט מוחלט. חיי החברה, מערכת הבריאות והאפשרויות הכלכליות סייעו להם להותיר מאחור את מולדתם - ולפתוח בחיים חדשים. ynet נפגש באילת עם שתי משפחות שמיועדות לגירוש ושמע מהן על התהליך שעברו - ועל השורה התחתונה המרירה. "באנו בלי כלום ואנחנו חוזרים בלי כלום, בכל העולם מחנכים בני אדם נגד גזענות, אבל כאן מדברים עליה בגלוי".

 

ניירות, אמם של אברם (13) ודאבול (16), ברחה עם בני משפחתה מהקרבות שהגיעו לכפרם בדרום סודן. בדרך לחרטום, מחבל מוסלמי השליך רימון לאוטובוס שבו נסעו והרג את אב המשפחה ואת הסבתא. האם נפצעה קשות, האח הגדול נפגע באורח קל ואילו רגלו של אברם נקטעה.

 

לקראת גירוש, עוד כותרות ב-ynet

  • מעל 100 דרום-סודנים נעצרו: "רק יריית הפתיחה"
  • הגירוש הגדול: משפחות זרים בדרך לקציעות
  • הגירוש: הילדה ממתינה לניתוח - והפקחים בדלת
  • השר ישי: "זה מבצע לשימור ישראל היהודית"
  • האשה נעצרה, הבעל נותר עם 4 ילדים

     

    הם הצליחו לברוח למצרים ובארבע השנים האחרונות חיו באילת. ניירות עבדה בבית מלון, פוטרה לפני ימים אחדים, וכעת ממתינים בני הבית לפקחי רשות ההגירה כשחפציהם ארוזים.

     

    מאז שהגיע לארץ, טופל אברם בבית החולים תל השומר ולפני כחודש, עבר ניתוח שאיפשר לו לקבל רגל מלאכותית.

    "זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו רוכב על אופניים. כולו אור אחד גדול. ביום ההוא, ראיתי אותו דוהר לכיווני, יורד מהאופניים, רץ ומחבק אותי. פשוט בכיתי שם מרוב אושר", אמר אשקר מנצור, פעיל חברתי שאימץ את אברם ואחיו כאח. "אתם צריכים לראות אותו משחק כדורגל. גם עם רגל אחת, הוא משחק הרבה יותר טוב מהרבה ישראלים", הוסיף.

     

    במסגרת הטיפול, נזקק הנער להחלפת פרוטזה כל חצי שנה, בשל קצב הגידול המהיר שלו. משפחתו פעלה, בסיוע ארגון רופאים לזכויות אדם, להשגת אישורי שהייה, אולם התהליך עדיין לא הסתיים וסכנת הגירוש הפכה ממשית יותר ויותר.

     

    "ברור לי שאם מחזירים אותי לסודן, אני יכול לשכוח מלקבל טיפול רפואי", אמר אברם. "בית החולים שם נמצא במרחק של יומיים הליכה וממילא אין לו דרך לטפל ברגל שלי". לדבריו, "אפילו שבזמן האחרון אנשים החלו להיות מגעילים אליי, אני עדיין אוהב את החיים שלי בישראל ומעדיף לחיות כאן מאשר בסודן".

     

    משפחת ויטו - לוקה, אשתו ושני בניהם, בני 11 ושנה וחצי - מתגוררת אף היא בארץ בשנים האחרונות. לפני שנתיים, מת אחד מבניהם מחנק בגן הילדים המאולתר שהקימו בני הקהילה. הוא נקבר באילת, וכעת ייאלצו הוריו ואחיו להותיר את חלקת הקבר מאחור. "יותר מהכול, יהיה לי קשה לעזוב אותו פה" אמר ל-ynet לוי, אחיו הגדול. "היינו מאוד קרובים ועד היום, בכל יום שבת, אני יושב שם, מדבר איתו ומתפלל לאלוהים שישמור עליו".

     

     (צילום: יואב זיתון) (צילום: יואב זיתון)
    (צילום: יואב זיתון)
     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    ההורים, שהצליחו לחסוך מעט כסף בזמן שהייתם, פוטרו בחודשים האחרונים. "כל החסכונות שלנו נגמרו. הגענו לישראל בלי כלום ואנחנו עוזבים בלי כלום. למרות זאת, אני חוזר לארצי אדם גאה", סיפר אב המשפחה. גילויי הגזענות

    שבהם נתקל לאחרונה ילוו אותו בחזרה לארצו. "למדתי מהישראלים שלהם יש ארץ ושגם לי יש ארץ, ושאני לא מתאים לכאן".

     

    לדבריו, "בכל העולם מחנכים בני אדם נגד גזענות, אבל כאן לא רק שמדברים בצורה גזענית בגלוי, אלא אפילו שר הפנים אומר שהוא לא רוצה שחורים במדינת היהודים. למדתי את זה מהיהודים, אבל את ההבנה הזאת אני לא אנחיל לילדיי, ועם המרירות הזו אני לא אחיה בלב".


  •  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מעצר מסתננים באילת
    צילום: יאיר שגיא
    עובדים זרים ברשות ההגירה
    צילום: באדיבות רשות האוכלוסין וההגירה
    מומלצים