שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    חורשים את סיני: טיול טרקטורים במצרים, 1970
    שנים לפני שויקטור חסון מ"גבעת חלפון" נסע עם טרקטור בחולות סיני, עשו זאת כמה קיבוצניקים שעזבו את הגידולים ויצאו למסע של 1,200 ק"מ במדבר הבתולי. 4X4, גרסת הקיבוץ

    שמואל (פלוק) בוכשטב ז"ל היה חקלאי מנוסה וחובב טיולים מושבע, וחילק את זמנו בין ענף השלחין בקיבוץ נירים בנגב המערבי לבין הדרכת טיולים ברחבי סיני, מטעם רשות שמורות הטבע.

     

    בתחילת דצמבר 1970, התבקש לתכנן לחברי הקיבוץ טיול של ארבעה ימים לסיני. חצי-האי סיני היה אז - שלוש שנים אחרי שנכבש במלחמת ששת הימים - יעד טיולים מבוקש. בלי אזהרות מסע, איומי טרור או קני אל-קעידה, כולם נסעו: משפחות, חברי תנועות נוער, חובבי ים, שוחרי הרפתקאות ומטיבי לכת.

     

    עוד טיולים "אצל השכנים" בערוץ התיירות:

     

    פלוק נרתם בשמחה לארגון הטיול, אלא שאז צץ בראשו רעיון קצת אחר. "פלוק היה אדם עם רעיונות משוגעים לחלוטין", מספר בני וולוז'ני, אז חייל לקראת שחרור. "לאן שהוא רצה להגיע היה כמעט משימה בלתי אפשרית".

     

    פלוק חשב על טיול ל"מביני עניין", טיול ארוך ואתגרי לחבר'ה מהשלחין. הרעיון הזה לא צץ אצלו במקרה. ענף השלחין התבסס עם השנים כענף המרכזי בקיבוץ ונוצרה בו גאוות יחידה. "בחג סוכות", משחזר דבל'ה הלר, "היינו נכנסים לסוכה המשותפת של החברים מיד אחרי שסיימנו את קטיף הכותנה. חברי הקיבוץ היו לבושים בבגדי החג ואנחנו היינו מגיעים עם בגדי העבודה המלוכלכים שלנו. הייתה לנו גאווה, הרגשנו שאנחנו המצילים של הקיבוץ".

     

    ברוח זו הגיע פלוק למזכירות, וביקש מימון לטיול ג'יפים של החבר'ה מהשלחין. הקיבוץ סירב, ופלוק, שלא הסכים לוותר, חשב על דרך עוקפת. "זה היה רעיון מטורף לחלוטין", אומר וולוז'ני. "גם היום אני חושב שזה היה מטורף".


    כולם נסעו אז לסיני. הטרקטורים שיצאו למסע (צילומים: מוטי בלושטיין)

     

    הפרגוסונים האדומים 

    בתחילת 1970, הגיעו לנירים שני טרקטורים חדשים, אדומים, של חברת פרגוסון, שנרכשו כדי לזרוע חיטה. בסוף השנה, כשעונת הזריעה עמדה להסתיים, הם נראו לפלוק תחליף הולם לג'יפים, מתאימים בדיוק למסע שתכנן. הרעיון היה לקחת את הפרגוסונים החדשים ולהוריד אותם לסיני בשני מחזורים - שמונה איש בכל מחזור, ארבעה על כל טרקטור. צוות המחזור הראשון יעבור 1,200 קילומטרים מנירים לשארם א-שייח, וצוות המחזור השני יחזור את המסלול בכיוון ההפוך. סך הכל שבועיים טיול, שבעה ימים לכל מחזור.

     

    פלוק פנה למרכז המשק עם תחשיב מדויק, המשווה בין המחיר, הזול יחסית, של שעת מנוע של טרקטור לעומת המחיר היקר יחסית של ג'יפ שכור. מרכז המשק השתכנע והעביר את העניין למזכירות הקיבוץ, שאישרה את הטיול, אבל בתנאים מגבילים: כל חבר שרוצה לצאת לטיול צריך לקבל אישור מוועדת עבודה (שפיקחה על ימי החופשה שצברו החברים); ההוצאות הישירות של הטיול ימומנו על ידי המטיילים עצמם; ופלוק מתחייב אישית שטיול הטרקטורים של השלחין לא יפגע בהכנות שלו לטיול של הקיבוץ לסיני, שאמור היה לצאת חודש לאחר מכן.

     

    מכיוון שהמטיילים נדרשו על ידי המזכירות לממן את הטיול בעצמם, הם חיפשו מקורות מימון, ופנו למערכות העיתונים בהצעה שהעיתון ייתן חסותו לטיול ובתמורה יקבל בלעדיות. עיתון אחד דרש שלמסע יצורף כתב מהעיתון. לזה החבר'ה לא הסכימו. עיתון אחר הרים את הכפפה, פרסם שתי כתבות - לפני ואחרי המסע - ושילם תמורת הסיקור הבלעדי.


     

    נרכשו בכדי לזרוע חיטה. הטרקטורים האדומים והחדישים בסיני

     

    המאפיה של השלחין

    את המשתתפים בחרו פלוק וחבריו הקרובים, בחשאי, בעדיפות ברורה לעובדי הענף שלהם. "השלחין היה אז כמו מאפיה", מספר מוטי בלושטיין, שעבד אז כבחור צעיר במסגריה. "יום אחד", הוא משחזר, "ראיתי חבר'ה מהשלחין מסתודדים ומחפשים במסגריה כל מיני ברזלים. כל אחד מהם נהיה פתאום מומחה. בסוף הם ניגשו אלי והתייעצו איתי, בלי לספר לי מה הם רוצים לבנות. ביקשתי מהם יותר פרטים, אבל הם לא ממש רצו לספר לי. בסוף, אחרי עוד כמה התייעצויות בצד, הם התקרבו אלי ואמרו לי: 'נצרף אותך לטיול בסיני, אבל יש לך משימה'".

     

    טיול טרקטורים אתגרי מהסוג הזה דורש התארגנות רצינית וציוד לוגיסטי רב. את הטרקטורים צריך לרתום לנגררים, שיסחבו את הציוד ההכרחי. "נגרר אחד", מספר ראובן גולן, ממשתתפי הטיול, "היה עוקב עם סולר, והשני הוביל את כל הציוד: אוכל, מים, כלי עבודה, ציוד בישול, פנימיות רזרביות, קומפרסור לניפוח אוויר במקרה של פנצ'ר ועוד".

     

    חוץ מזה, היה צריך לחשוב כיצד ניתן להושיב בבטחה ובנוחות (יחסית) ארבעה אנשים על כל טרקטור, כך שלא יפריעו לתנועת הנגררים מאחור. "כשאתה נוסע בטרקטור, בשטח כמו בסיני", מסביר בלושטיין, "יש כל הזמן טלטולים, כל הברגים בגוף מתפרקים לך. ליד הנהג בניתי מושב אחד, כפי שמתיר החוק, ומאחור הרכבנו מושב גדול ומרופד שחובר לזרועות של הטרקטור".

     

    כדי לאפשר תקשורת רציפה בין הטרקטורים הורכבו עליהם שני מכשירי קשר. "חשבנו על כל פרט", אומר הלר, "מבחינה לוגיסטית התארגנו לטיול כאילו יצאנו לקוטב".


    כשאתה נוסע בטרקטור, כל הזמן יש טלטולים. בדיונות של אל ח'אדם

     

    הנבחרת מתארגנת

    מרבית המשתתפים בטיול - פלוק, ראובן גולן, עמנואל פרינלנדר ("פימפל"), אליהו רז, דובל'ה הלר, בני וולוז'ני, רמי בר-נור, יעקוב ז'יטומירסקי ("סופתא") ז"ל ועודד כוכבי ז"ל - היו מהשלחין.

     

    אחרים הוזמנו מסיבות מיוחדות: קובי אביעזר היה מכונאי ובעל מוניטין של מסתדר בכל מצב; מוקי מונק עבד בפנצ'ריה; מוטי בלושטיין, כאמור, במסגריה; יוסי חסין עבד ברפת, אבל נחשב לקומבינטור גדול. והיו גם כמה פרוטקציונרים: דודו עפרון, בכלל מקיבוץ רביבים, היה חבר של ביני עירון (שותף בתכנון הטיול); איתן בוכשטב, אז תלמיד י"ב, היה בנו של פלוק; וברכה, חברתו של מוטי, רק טפסה טרמפ לשארם.

     

    הרחבת מעגל המטיילים מעבר לחוג הפנימי של אנשי השלחין לא עברה בלי ביקורת: "כשהשלחין מחליט לקנות טרקטור", מסביר הלר, "חברי הקיבוץ לא ממש מכירים את שיקולי הענף. אבל טיולים כולם מכירים, וכולם יודעים שטיול זה כיף".


    בדרך לסרביט אל ח'אדם

     

    טרמפ על "בת-שבע"  

    אבל הביקורת לא מנעה את היציאה לדרך. אלא שלפני כן היה צריך לסדר איזה עניין או שניים. נסיעה בטרקטור על כביש מנירים עד אילת נמשכת כ-12 שעות מייגעות ומשעממות. מכיוון שקטע הדרך הזה לא היה ממש הטיול, "הזקנים", מספר וולוז'ני, "לקחו אותנו, הילדים החפ"שים, כדי שננהג הלוך וחזור. הם עצמם הגיעו לאילת בטרנזיט של הקיבוץ".

     

    אבל זה העניין הפשוט. באותן השנים עדיין לא היה כביש שמחבר בין אילת לשארם א-שייח שבדרום סיני. בשארם היה בסיס צבאי, והגיעו אליו באוניות חיל הים או במטוסי חיל האוויר. כדי לאפשר חילוף מחזורי מטיילים בשארם, נדרש פתרון יצירתי. "אבא של ביני, אל"מ פרדי עירון", מספר ראובן גל, "היה בעברו קצין תותחנים ראשי. הוא סידר לנו בקשרים שהיו לו בחיל הים ובקומבינות של אז, טרמפ עם הנחתת 'בת שבע' מאילת עד לשארם ובחזרה".

     

    "בת שבע", הנחתת הגדולה של חיל הים, הפליגה באותה תקופה על קו אילת שארם ובחזרה כמה פעמים בשבוע, והובילה בבטנה ציוד לחימה כבד ואספקה. "באנו לבסיס חיל הים באילת", משחזר גולן, שהשתתף במחזור השני של הטיול, "שאלו אותנו 'מי אתם?'. אמרנו: 'אנחנו האורחים של ראש מטה חיל הים'. ככה עלינו לנחתת".


     

    על סיפון "בת שבע". מילואימניקים מתפללים שחרית וברקע האי טיראן

     

    אבל לא הכל עבד חלק. למלחים יש, כידוע, אמונות טפלות (או פקודות צבאיות) ואחת מהן היתה שאסור להעלות בחורות לנחתת. "אם זה היה תלוי בצוות האונייה וברב החובל", אומר הלר, "ברכה בטוח לא הייתה עולה. אבל לא היתה להם ברירה. הגיעה הוראה מלמעלה". אז ברכה התבקשה ללבוש מעיל דובון גדול, שיסתיר את זה שהיא בחורה.

     

    האווירה המתוחה, שלוותה את תחילת ההפלגה, התפוגגה לאחר כמה שעות כשחברים מצוות הנחתת החליטו למתוח את הקיבוצניקים. הלר: "זה היה בזמן ארוחת ערב. מישהו מהם שאל אותנו אם אנחנו רוצים לדבר עם הבית. עודד כוכבי שמח על ההזדמנות. אנשי הצוות הובילו אותו לטלפון של הנחתת ועודד חייג לטלפון שהיה אצלנו אז בחדר האוכל.

     

    "לאחר כמה צלצולים ענה לו מישהו. עודד שאל עם מי הוא מדבר, והבחור מהעבר השני אמר: 'עם מוסה'. כנראה שבכל קיבוץ יש איזה מוסה. בנירים היו אז שניים. מוסה שאל את כוכבי מה הם עושים? וכוכבי, שיצא רק כמה שעות קודם לכן מהקיבוץ, סיפר לו ניסים ונפלאות על הטיול ועל השיט בנחתת. אחרי כמה דקות, אנשי הצוות לא יכלו להתאפק יותר וצחקו לשפורפרת בקול רם. כוכבי הבין שעבדו עליו".

     

    אחרי הסיפור הזה, האווירה השתחררה. "הלכנו לישון על הסיפון", מספר הלר, "ובזריחה הגענו לשארם".


    זריחה על הנחתת. רובה ומקלעון FN

     

    כולם התפשטו ושכבו ערומים במים

    ומכאן זו חוויה בלתי נשכחת. הנסיעה בטרקטור, במהירות שלא עולה על 20 קמ"ש, ברחבי סיני הותירה במטיילים רושם עז. "אתה חי בטבע", מתלהב גולן, "זה כמעט כמו ללכת ברגל".

     

    ובלושטיין מוסיף: "זה משהו שונה לגמרי. אתה למעשה נוסע בעולם פתוח, רואה 360 מעלות, כל שינוי קטן בנוף. אתה חש גם את הסכנה וגם את היופי".

     

    עבירותם הגבוהה של הטרקטורים אפשרה למטיילים להתגבר על דרכים חוליות ולהגיע למקומות שבהם לא טיילו בעבר. "הכול היה בתולי לחלוטין", מספר וולוז'ני, "הגענו לג'בל קתרינה, בגובה של כמעט 2,700 מטר, נסענו לאזור בארות הנפט בא-טור ונכנסו שם למעיינות חמים. לא הייתה נפש חיה. אחרי יומיים שלא התקלחנו, כולם התפשטו ושכבו ערומים במים כמו ג'מוסים".

     

    גם קטעים שעל המפה נראו עבירים, הפכו לא פעם לאתגר. "כשהגענו לחולות בדרך חטיבה 7", מספר וולוז'ני, "הוצאנו את האוויר מהגלגלים כדי לשפר את האחיזה". גולן: "היו מקומות שההרים הגיעו עד הים, אז היינו צריכים לעלות על הרכס ולסטות מהנתיב עשרים קילומטרים, רק בשביל לעקוף את ההר ולרדת חזרה לדרך".

     

    בכל קבוצה היו מספר נווטים שהכירו את השטח מטיולים קודמים או משירותם הצבאי והם נעזרו גם במפות צבאיות. בלושטיין: "נכנסנו למקומות שלא היו בהם דרכים, אתה מגיע לנחל המרכזי של סנטה קתרינה, ופתאום כל הבדווים יוצאים מכל החושות ומסתכלים עלינו יושבים בכלי רכב שהם לא הכירו אז. ג'יפים הכירו, משאיות הכירו, טנקים הכירו, אבל טרקטורים אזרחיים אדומים? הם קראו לנו מג'נונים, משוגעים".


    וואדי וואטיר, בדרך לסנטה קתרינה

     

    להביא קצת טורקיז הביתה

    בוואדי פארן היו מכרות נטושים של טורקיז. חלק מחברי הקבוצה רצו להביא קצת טורקיז הביתה. הם ירדו מהטרקטור ולקחו איתם לומים ופטישים כדי לחצוב בקירות הסלעים. "אני עצלן מטבעי", אומר הלר, "ולא כל כך התעניינתי בטורקיז, אז לא עליתי איתם למכרות.

     

    "אחרי שהחבר'ה הלכו לשם, הגיעו אלינו כמה בדואים והוציאו מתוך קופסת סיגריות כמה חתיכות קטנות של טורקיז. הם מכרו לנו את כל מה שהיה בקופסא אולי בלירה אחת. כשהחבר'ה עם הפטישים והלומים חזרו עייפים בלי שמצאו דבר, הראנו להם את הטורקיזים שקנינו מהבדואים ואמרנו להם: קנינו את זה בלירה. הם ישר קפצו ושאלו אותנו איפה הבדואים. אבל הבדואים כבר הלכו".

     

    גולת הכותרת של המסע, היתה לדברי בלושטיין, העלייה עם הטרקטורים למכרות המנגן של הפרעונים באום-בוגמה. "כשאתה מביט משם", הוא אומר, "אתה רואה את כל הפסגות של הרי סיני".

     

    הדרך ל"אום-בוגמה" מסוכנת, היא צרה ועוברת על שפת מצוק. "כשהסתכלת מהטרקטור האחורי על הטרקטור הקדמי בעליות", מספר הלר, "היית רואה קיר ענק של מצוק ועליו טרקטור ממש קטן שמטפס לאט".


    בדרך לאום בוגמה. ראובן גולן מימין על כנף הטרקטור, רמי בר נור מאחור

     

    החיילים קיבלו אותנו כמו מלכים

    בתקופה ההיא, מספרים החבר'ה, היה מושג שהשתמשו בו לא מעט: "טוב לבית". "בכל מקום שהיינו", מסביר הלר, "חיפשנו מה אפשר להחליף. קרוב לשפת המצוק של אום-בוגמה עמד מפעל ענק עזוב לגמרי. נכנסו פנימה ולקחנו איתנו משם דברים בחזרה לקיבוץ, שיהיה.

     

    בין השאר לקחנו כבל גרירה חדש ממתכת. גררנו אותו עם הטרקטור על הרצפה, כי לא עלינו לשם עם הנגררים. אפשר להגיד שהכבל די נהרס. העמסנו במפעלים הנטושים לא מעט דברים. בשלב מסוים ראינו שהקפיצים של הנגרר מתחילים להיות שטוחים. הרבה מהדברים שאספנו בסיני נותרו שנים רבות לאחר מכן ללא שימוש".

     

    גם 600 ליטר הדלק שלקחו איתם לטיול, התבררו כמיותרים לנוכח ההפקרות ששררה באותה התקופה בבסיסי צה"ל בסיני. "זה הצבא של פעם, לא של היום", אומר וולוז'ני, "זה היה זמן קצר אחרי המלחמה, ובסיני היה עדיין ברדק לא נורמאלי. הדלק היה חופשי בכל בסיסי צה"ל. חזרנו לקיבוץ עם יותר דלק ממה שלקחנו", הוא מחייך, ומוסיף: "עשינו מה שרצינו, אכלנו מה שרצינו ולקחנו מה שרצינו. החיילים קיבלו אותנו כמו מלכים, כי לא הבינו מאיפה באנו בכלל, כולם היו המומים. מי שהגיע כאזרח לבסיסים בסיני היה חצי אלוהים. אם זאת היתה בחורה, אז כולם היו מכרכרים סביבה, ואם זה היה בחור אז קבלו אותו יפה. כולם היו סחבקים".

     

    בראס מוחמד שעל חוף הים, ביני עירון, שנהג בטרקטור, נכנס עם הגלגל הקדמי בסלע. "הציר הקדמי של הטרקטור התכופף לגמרי", מספר וולוז'ני. "קובי העמיס את הציר העקום של הטרקטור על הטרקטור השני ונסע איתו למסגרייה צבאית בשארם".

     

    המסגרייה בשארם הייתה מיועדת לתיקונים קטנים, בוודאי לא בשביל ליישר ציר של טרקטור. את קובי זה לא עניין. בניסיונות שלו ליישר את הציר, הוא שבר את מכונת הפרס (בוכנה שמכופפת מתכות) וגם הרס כמה מחרטות על הדרך. "יום שלם היינו תקועים שם", אומר וולוז'ני, "אני הייתי מבסוט. הלכתי למים ושנירקלתי בין הדגים".


    במעלה למכרות המנגן באום בוגמה. הטרקטור הראשון במרכז התמונה

     

    גבעת חלפון  

    אחת החוויות הבלתי נשכחות של הטיול הייתה פנצ'ר. תקר שהפך למקלחת חמה. כדי להוסיף לטרקטור משקל, לצורך עבודה יעילה יותר בשדה, ממלאים את הצמיגים הגדולים שלו במים. כמות המים בצמיג יכולה להגיע ל-250 ליטרים.

     

    "כדי לתקן את הפנצ'ר", מסביר וולוז'ני, "צריך קודם לרוקן את המים מהפנימית. המים בפנימית מתחממים כתוצאה מהחיכוך הקבוע שלהם עם הצמיג בשעת הנסיעה. היה לנו פנצ'ר. שמנו למטה את הוונטיל הפתוח, שהשפריץ מים חמים. כולם התפשטו מהר ועשינו מקלחת במים של הצמיג. זאת הייתה המקלחת של חיי".


    רחצה וצלילה בראס מוחמד. פימפל עומד ומצביע, על הטרקטור ראובן גולן

     

    במדבר, כל קוץ פרח  

    למים יש מקום חשוב בזכרונות של משתתפי המסע. וגם לבחורות. על אחד החופים היתה תחנה לעולי רגל, שהיו הולכים ממצרים למכה שבסעודיה. בתחנה היתה בריכה לרחצה. "ישבנו שם במים", נזכר הלר, "ופתאום הגיעה קבוצת מטיילים של אגד. היו ביניהם גם בחורות, ואנחנו, חלקנו נשואים עם ילדים, כאילו לא ראינו בחורות איזה 200 אלף שנה. כשהבנות הגיעו, אמרנו להן שיש בבריכה דגיגים קטנים שמדי פעם צובטים, וכשהן נכנסו למים צבטנו אותן והאשמנו את הדגים.

     

    "בערב של יום שישי הגענו למנזר סנטה קתרינה. חנינו למרגלות ההר וערכנו קבלת שבת קיבוצית. הדלקנו נרות ואחר כך אכלנו ארוחת ערב. כשסיימנו לאכול הבחנו בקבוצה של מטיילות צעירות מתקרבת לעברנו. הן היו מסמינר הקיבוצים. צ'יק צ'ק ארגנו לכבודן קבלת שבת נוספת, שיראו כמה אנחנו תרבותיים.

     

    "הבנות התיישבו לידינו, ולפני שהלכו לישון אמרו לנו שהן מתכוונות לעלות למחרת בבוקר אל ההר. מכיוון שבאנו מאורגנים, התקנו לפני השינה ברזנטים נגד הרוח, שחצצו בינינו לבין הבנות. כשהתעוררנו בבוקר, מישהו שאל אם הבנות כבר עלו להר. ענו לו שהם כבר עלו בארבע בבוקר, וזה נתן את האות שמותר להפליץ בנחת. לא ידענו שמהצד השני של הברזנט נשארו כמה בנות, שלא עלו להר, עד ששמענו אותם צוחקות".


    ערכנו קבלת שבת קיבוצית. מכינים ארוחת ערב

     

    מי יעלה למטוס  

    אחרי שבוע הרפתקני ומסעיר ברחבי סיני, הגיע הזמן לחזור הביתה. גם כאן חיכתה להם קומבינה. כשחברי המחזור השני של הטיול ירדו מהנחתת שהביאה אותם לשארם א-שייח, הם נפלו, להפתעתם, ישר לתוך ויכוח סוער בין חברי מחזור המטיילים הראשון.

     

    "מישהו שהכרנו", מסביר הלר, "היה אחראי על ההטסות של חיל האוויר משארם. הוא הצליח לארגן שני מקומות במטוס צבאי שטס לשדה התעופה בלוד". אחרי שבוע על טרקטור קופצני, אף אחד לא רצה לוותר על ההזדמנות לחזור בנוחות ובסטייל. בסופו של דבר, ובאופן לא מפתיע בחבורה הזו, למטוס עלו הקומבינטורים - חסין ואביעזר.

     

    במבט של יותר מ-40 שנה לאחור, לא היה תזמון טוב יותר מזה לטיול טרקטורים יוצא דופן. אלה היו שנות תרבות ה"סמוך" לפני שמלחמת יום כיפור הביאה עמה את תרבות הכסת"ח. שנים שעדיין לא הקפידו בהן על ענייני ביטוח ופרוצדורות בירוקרטיות ובאזור שרר שקט ביטחוני.


    בחזרה לאילת, בדרך חטיבה 7 במעבר שעירה

     

    זמן קצר לאחר הטיול ההוא, התמונה השתנתה. תחושת הביטחון בנגב המערבי לא שבה להיות כשהייתה. פלסטינים החלו להוציא מוקשים שהוטמנו בזמן מלחמת ששת הימים, ולהטמין אותם בדרכי העפר שעוברות בין שדות ומטעים בנגב. מהמוקשים האלו נהרגו ונפצעו חקלאים באזור.

     

    משה דיין, שר הביטחון דאז, הורה למגן את כל הטרקטורים שעובדים בקרבת הגבול. מיגון המתכת הכבד הפך את הפרגוסונים החזקים והזריזים למגושמים ובלתי מתאימים עוד למעבר בדרכים החוליות של סיני.

     

    "אם הקיבוץ היה מסכים לממן את טיול הג'יפים של עובדי השלחין", מסכם וולוז'ני בחיוך, "זה בטח היה עולה לו עשירית מהמחיר שזה עלה לו בדיעבד. בשבועיים שכולם היו בטיול, לא היה מי שיזרע וישקה את השדות, הכל הלך פייפן. העיקר שהיה טיול טרקטורים. אני זוכר שלפני שיצאנו לדרך שאלתי את המבוגרים, מי ישקה את הסלק סוכר? הם לא כל כך אהבו את השאלות שלי.

     

    "כשחזרנו, התברר שבזמן שכל השלחין יצא לטיול, שדה הסלק סוכר נאכל על ידי ציפורים. היום כבר לא מגדלים בנירים סלק סוכר, וגם לא יוצאים לטיולים כאלה".

     

    הכותב גר בקיבוץ נירים וסטודנט לתקשורת במכללת ספיר

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילם: מוטי בלושטיין
    הגעה עם הזריחה. הקיבוצניקים ישנים על סיפון "בת שבע"
    צילם: מוטי בלושטיין
    מומלצים