"עידן הקרח 4": סרט לילדים בלבד
בסרט הרביעי בסדרת "עידן הקרח", החיות הפרה-היסטוריות נודדות בין יבשות ומעבירות את המסר החינוכי הקבוע של חברות וערכי משפחה. או בקיצור: עוד מאותו הדבר. מזל שסקראט שוב רודף אחר אגוזים ותורם את רגעי ההנאה, גם למלווים המבוגרים
"עידן הקרח 4: יבשת בתנועה" ("Ice Age: Continental Drift") נדמה בעיקר כנספח המלווה את מעלליו המשעשעים של סקראט, אותו סנאי קדמון שתשוקתו האובססיבית לבלוטים הינה בעלת השפעות משנות-עולם.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
בהתאם, גם הפרק הנוכחי בסדרת האנימציה הפרה-היסטורית, המוקרן בתלת מימד, נפתח בעוד אחד מאותם מרדפים סיזיפיים של סקראט אחר האגוז החמקמק, שמתברר הפעם כגורם ליצירת היבשות על פני כדור הארץ. שינוי טקטוני אקראי זה מסתבר כבעל השפעה אדירה על גיבוריה האחרים של הסדרה - הממותה מאני (בדיבובו של ריי רומאנו), העצלן חסר המזל סיד (ג'ון לגיזמו), והנמר דייגו (דניס לירי).
כתוצאה מהתפוררותה של המגה-יבשת הקדומה פנגיאה, מוצאים עצמם שלושה אלה, מלווים בסבתו המטורללת של סיד (וונדה סייקס), כשהם נסחפים על גבי קרחון שניתק, בעוד אשתו של מאני, אלי (קווין לטיפה) ובתו המתבגרת פיצ'ס, מישמש בגרסה העברית (קיקי פלמר), נותרות מאחור.
בעודם צפים במימי האוקיינוס ומחפשים את דרכם הביתה, נתקלים בני החבורה האקסצנטרית בספינת פיראטים (שאינה אלא עוד קרחון ענק) בפיקודו של אורנג-אוטנג מכוער (פיטר דינקלג'). על סיפונה פוגש דייגו בנמרה הלבנה שירה (ג'ניפר לופז), שנאמנויותיה אינן ברורות, ומתאהב בה. מכאן עוקבת עלילת הסרט אחר ניסיונותיהם הנואשים של גיבורי העולם הקדום לחמוק מרודפיהם, ומסעם רב התושייה אל היבשת ממנה ניתקו.
קשה לומר שהפרק הרביעי בסדרה הפופולארית מסמל באיזושהי דרך את דעיכתה, את עידן הקרח שלה. אף שבניגוד לקודמיו אין בו אפיל רב לצופה המבוגר - סביר להניח שקהל היעד הצעיר לא ממש יחוש בהבדל. אכן, "עידן הקרח 4" מספק עוד מאותו דבר, אך הדמויות נותרו משעשעות וחינניות דיין על מנת לחפות במידה על תחושה זו של "היינו וראינו".
מאידך, קשה להתמוגג מהמסרים הדידקטיים שסרטים אנימציה לכל המשפחה מסוגו של "עידן הקרח 4" ספוגים בהם. כך, נדידת היבשות מהווה הזדמנות פז להורים-ממותות להתמודד עם מגוננות היתר שלהם ביחס לבתם, ולכל שאר היצורים הקדם-היסטוריים שבסרט להכיר, בפעם המי-יודע-כמה, בחשיבותם של חברות וערכי משפחה.
כתוצאה, יש משהו טרחני ומנדנד בסרט, שמבכר פמפום של "מסרים חינוכיים" על פני תחכום תסריטאי ופיתוח דמויות באופן שיקסום גם למי שחצו את גילאי בית הספר היסודי.
הדברים הללו בולטים במיוחד נוכח דמותו החתרנית של סקראט, שמייצגת איזשהו אינדיבידואליזם אנוכי שאינו מודע להשלכות הגלובליות של המרדף האובססיבי אחר האגוז החמקמק. נוכחותו הנבדלת מזו של שאר הדמויות ותנועתו במקביל להן, הופכות אותו לאנטיתזה המוחלטת לאותם ערכים מסורתיים וסנטימנטליים שהסרט מטיף להם.
הסצינות "בכיכובו" הן בבחינת סרטים קצרים מושלמים המשלבים סלפסטיק מזהיר ואמירה אנושית בוגרת ומרגשת יותר ממה שבא אחרי וביניהם (אגב כך, סצינת הפתיחה אינה אלא הסרט הקצר והמבריק, "Scrat's Continental Crack-Up" מ-2010, שכבר הוקרן אז כנספח לסרט "מסעות גוליבר" עם ג'ק בלאק).
חבורת הפיראטים, לעומת זאת, מזכירה באופן מעייף במקצת את סדרת "שודדי הקאריביים", ומנהיגה נדמה כגרסה הקופית של קפטן ברבוסה מטיל המורא שמגלם שם ג'פרי ראש. גם כאן מעדיפים יוצרי הסרט הנוכחי, הבמאים סטיב מרטינו ומייק טורמאייר (שכבר תרמו לסדרה), להעמיס מסרים פשוטים בעבור קהל היעד הצעיר על פני הומור שמיועד גם למלוויהם המבוגרים.
עבודת האנימציה מבית היוצר של אולפני "Blue Sky" הולכת ומתפתחת מסרט לסרט בסדרה, והדברים אמורים במיוחד על סצינות הקרב שמנהלים הגיבורים מול אויביהם הימיים, שמספקות דינמיות וצבעוניות.
לא פחות מהנה הוא הבונוס שמוצע לצופים כאן בצורת סרט קצר, "The Longest Daycare", המלווה את הפעוטה מאגי סימפסון בצעדיה הראשונים בגנון מהגיהינום על שם איאן ראנד. סרטון שהוא הברקה של ממש.
