"סטפ אפ 4": ריקוד משובט
הפרק הרביעי בסדרת סרטי "סטפ אפ" מציע עוד מאותו הדבר: עלילה שבלונית, דמויות רדודות, סצינות ריקוד מופרכות ואיזשהו "מסר חברתי" תמוה. אה כן, לפחות השחקנים התחלפו
כשם שסדרת סרטי "מהיר ועצבני" פונה לריגושים המהירים וההורמונליים של צעירים חובבי מכוניות משופצרות, כך משרתת סדרת "סטפ אפ" את המכורים לריקוד עכשווי, אינטנסיבי וקבוצתי.
ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:
שתי הסדרות מגלמות תו תקן נמוך בכל הקשור לעלילה, משחק או כל ניואנס קולנועי שאמור לעניין קהל שעבר, לפחות מנטלית, את גיל ההתבגרות. ומנגד, הן הולכות ומשתכללות ביכולתן לעשות את הדבר המושך את קהל היעד. המיומנות הטכנית הגדלה, בין אם מדובר בבימוי סצנות פעולה או כוריאוגרפיות צבעוניות ודינמיות (ובמידה רבה שתי הסדרות ממזגות את שני ההיבטים), מעצימה את מידת האטרקטיביות של הסדרה מפרק לפרק.
בשתי הסדרות נדמה כי השחקנים הם בני המרה, אך במקרה של "סטפ אפ" הדבר הוא כמעט בגדר ההכרח. העלילה מושתתת על חיכוך בין קבוצות ויחידים שיש ביניהם פער של מוצא אתני, מעמד כלכלי ו/או השכלה. היא חותרת, באופן לא מפתיע, לנקודת המיזוג והקבלה ההדדית המתאפשרת באמצעות הריקוד.
כיוון שהשבלוניות העלילתית לא נזקקת לדמויות עגולות, והעלילה בכל אחד מפרקי הסדרה היא ביסודו של דבר אותה עלילה, לא רק שניתן להחליף שחקנים ודמויות - זה אפילו מקל על המיחזור.
מה שאין בסרטים אלו זה אנושיות. המראה ה"לא מושלם" של בייבי מ"ריקוד מושחת", האנרגיה הרגשית של ג'ניפר בילס ב"פלשדנס", אפילו הקריקטורות הגרוטסקיות ב"רק לרקוד" של באז לורמן אנושיות יותר מהצחיחות המולטי-אתנית של סדרת "סטפ-אפ". לכן גם רגש רומנטי אמיתי לא עולה מתוך הסרטים. הריגוש המשמעותי היחידי הוא בגודש האנושי, גודל ההפקה ושלמות הביצוע.
בהעדר אנושיות זו, גם אלמנט "המסר החברתי" הוא לא יותר מפסאדה. הפרק האחרון בסדרה, "סטפ אפ 4", זכה במקור לשם "סטפ אפ מהפיכה" ("Step Up Revolution") . ואכן מאז הפקת הפאר של חברת קאנון "Breakin' 2: Electric Boogaloo" לא נראה חזון כה מרחיק לכת על אודות הפוטנציאל של הריקוד להכריע קונפליקט מעמדי.
בדומה לחלק השלישי, גם "סטפ אפ 4" צולם בתלת ממד - דבר המשמש לא רק להעצמת קטעי הריקוד, אלא כחלק מתשדיר הפרסומת למיאמי, המקום אליו עוברת עלילת הפרק הנוכחי.
שון (הדוגמן ומתאבק ה-MMA ריאן גוזמן) ממלצר במסעדת מלון פאר, סמוך לחופיה הנוצצים של העיר. במקביל הוא הדמות המובילה של צוות ה"מוב" (Mob), כנופיית רקדני "פלאש מוב" (הכוללת גם כוריאוגרפים, די.ג'יי ומעצב מלווה) המפתיעים נהגים ועוברי אורח בביצוע קטעי ריקוד מורכבים בלב המרחב העירוני.
מטרתם המיידית של חברי הקבוצה היא לזכות בפרס של 100 אלף דולר המובטח לקליפ פופולרי שיועלה לערוץ ביו טיוב, תירוץ המצדיק כמה קטעי ריקוד גרנדיוזיים שבאופן קצת מוזר הפקתם בעולם הממשי היתה עולה הרבה יותר מסכום הזכייה המובטח. המטרה השנייה מתגלה במהלך הסרט, כשיזם נחוש בשם ביל אנדרסון (פיטר גאלגר) קונה את הנדל"ן בשכונת מעמד הפועלים החיה-בקצב-הסלסה שממנה הגיעו הגיבור וחברי הצוות שלו.
למרבה המזל, ליזם יש בת בשם אמילי (קת'רין מקורמיק, בוגרת אחת מתוכניות הריאליטי-ריקודים האמריקניות), שחרף מעמדה הכלכלי המורם פוגשת ונקשרת לשון. מפגש זה מניע את הפנטזיה שבה הכוח "המהפכני" של פעולת הריקוד הוא הדבר היחיד היכול לעצור את הפיתוח הנדל"ני הנפשע.
המפגש בין שון ואמילי מוביל לסדרת חיכוכים צדדיים. האב היזם לא רוצה שבתו תבזבז את זמנה בפיתוח קריירת המחול, ובמקום זאת תבוא לעבוד אצלו. אדי (מישה גבריאל), חברו הטוב של שון, מקנא בתשומת הלב שחברו מרעיף על הנערה העשירה, במיוחד כשהיא מצטרפת לכנופיית הרוקדים.
כנהוג בסרטי הסדרה, האיחוד בין הקבוצות השונות הוא גם איחוד אסתטי בין סגנונות ריקוד שונים. זהו לא רק חלק ממסר האחווה באמצעות הריקוד, אלא ביטוי לאופן בו מובנה לתוך סרטים אלו קונפליקט בין מחול כאמנות "גבוהה" ו"נמוכה", טכניקה מלוטשת וחספוס רגשי. הדבר לא ניכר רק ביחסים בין שון ואמילי, אלא גם בסצנה המקורית ביותר בסרט, שבה ה"מוב" משתלט על
תערוכה במוזיאון ומחייה את המייצגים הדוממים באמצעות כוריאוגרפיה המותאמת לכל יצירה. רמת הסבירות של קטע זה שואפת כמובן לאפס, אבל זו הנקודה הקרובה ביותר בסרט לתחכום.
האקטיביזם הפוליטי באקט הריקוד הופך ליותר ויותר מגוחך ככול שעלילתו הצפויה של הסרט מתקדמת. השחקנים הראשיים אטרקטיבים, אבל בינוניים ביותר ונטולי כריזמה, וזו בעיה שאף קטע ריקוד בבגדים רטובים לא יצליח לפתור. מה שאמור להכתיב את ההחלטה ללכת לסרט היא מידת ההנאה מסרטים קודמים בסדרה. מי שנהנה - ישוב וייהנה. מי שנמנע עד כה, ובמידה רבה של צדק, לא צריך לייסר עצמו אם יוותר גם על סרט זה.
