שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משחק החיים: גם צנועות נפגעות מינית
    עם מטפחת על ראשה, רחל קשת הופכת על הבמה לתלמידת אולפנה שמותקפת מינית. מה שהחל כאמנות, הפך למפעל חברתי ללא הבדלי מגזרים. "באחת האולפנות שמתי פרגוד, ולאחר ההצגה נכנסו אלי תלמידות בזו אחר זו"
    לרחל קשת יש אוזן קשבת ולב מכיל. אחרי כל הצגה, כשהיא תשושה ומרוקנת וקרביה על הבמה, ניגשות אליה בהיסוס נערות, אמהות, מורות, דתיות, חרדיות וחילוניות - ומספרות לה את הסיפור האישי שלהן. חלקן דוחפות פתק קפוץ לידה, עם מספר טלפון או כמה מילות הזדהות, ומזכירות שוב כי פגיעה מינית הפכה זה מכבר למכת מדינה שאינה מבחינה בין מגזרים ואוכלוסיות.

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    "באחת האולפנות שמתי פרגוד, ולאחר ההצגה נכנסו אלי תלמידות בזו אחר זו", קשת מספרת. "שמעתי עוד סיפור ועוד סיפור. דברים שהן לא סיפרו בחיים לאף אחד. ההצגה הזאת התחילה כיצירת אמנות, אבל היום היא מפעל חברתי. זה נושא גדול שקורה בכל מקום והוא נורא מושתק. וככל שאני מתעסקת בו יותר, כך אני מבינה עד כמה זה שכיח, וכמה קשה לדבר על זה. מטרתי היא להפיג את הבדידות, ולהבין שזו תופעה והנפגעת לא לבד. וגם לעורר את המודעות לטיפול".

     

    סיפור שמתחיל בחורבן ונגמר בשיקום

    היא בת 36, שחקנית רב-תחומית, כהגדרתה, אם לשישה, העוסקת בחיי היומיום באמנות החיים – הצגת היחיד שלה "מה את אומרת".

    על אף המטפחת הגדולה שעוטפת את ראשה, היא הופכת על הבמה לתלמידת אולפנה שחווה אלימות מינית בצורה כל כך משכנעת, עד שהצופות בטוחות כי הסיפור הוא שלה, אך לא כך: רחל קשת מספרת בפרטי פרטים את סיפורה של מכרה קרובה.

     

    "זהו סיפורה האמיתי של נערה מתבגרת, המתמשך עד להיותה בעצמה אם למתבגרת שחווה אמהות שונה", קשת מספרת. "כנערה, כלפי חוץ הכל נראית סבבה, אך בפנים היא בודדה וחסרת ביטחון. לתוך הבדידות הזו מגיע בחור מבוגר ממנה, שנותן לה תשומת לב נעימה ומבלבלת. הוא מנצל אותה מינית ופוגע בה".

     

    קשת התחברה לנושא הפגיעות המיניות במקרה. בהיותה בהריון לפני שלוש שנים, בתקופה עמוסה וקשה לאחר שבעלה יצא לשירות מילואים, פגשה באישה צעירה שחוותה פגיעה מינית קשה בהיותה בכיתה א'. הנפגעת לא סיפרה לאמה מאומה, והמקרה נודע רק לאחר שחוותה התמוטטות במהלך שירותה הצבאי, לאחר שהותקפה בשנית.

     

    "אמא שלה סיפרה לי שהיא שאלה את בתה מדוע לא שיתפה אותה שהותקפה בילדותה, והיא ענתה לה: היינו הרבה ילדים, ואת היית כל כך עסוקה - טיפלת בהורייך ניצולי השואה, דאגת לפרנסה, ואני ראיתי אותך קורסת, ולא יכולתי להעמיס עלייך גם את החיים שלי.

     

    "כששמעתי את זה, אמרתי לעצמי: מי יודע מה הילדים שלי עוברים, כשהם לא מרגישים שאני שם בשבילם. משהו באמהות שלי קיבל פתאום זכוכית מדגלת לפניוּת שלי לילדיי. איך אני נמצאת שם בשבילם. אמרתי לעצמי, שכמו שחיי השתנו - כך אני רוצה לשנות את חייהם של כל ההורים בעולם. אבל רציתי באותה המידה לצאת בהצגה אופטימית – בעוד הסיפור הזה לא מסתיים בטוב, כי אותה הבחורה ממש לא משוקמת".

     

    "שינתה גם את החיים שלי"

    ואז היא נזכרה בה – קולגה שעבדה עימה בעבר, ובחצי האוזן שמעה כי גם היא עברה "משהו". זה שם הקוד, "משהו". "אולי עשר שנים שלא נפגשנו, והנה אני מרימה אליה טלפון, ושואלת אותה אם אני יכולה לעשות הצגה על החיים שלה", קשת אומרת. "והיא ענתה: אני חשבתי סרט, אבל גם הצגה זה בסדר.

     

    "הגעתי אליה, והיא סיפרה לי את סיפור חייה. נתתי לה משימות כתיבה: מכתב לפוגע, מכתב להורים שלה, מכתב לבתה. כל הדברים האלה נכנסו, בסופו של דבר, להצגה בדרכים כאלו ואחרות. וגם שירים אישיים שהיא כתבה במהלך השנים".

     

    הסיפור הזה מסתיים אחרת, בשיקום גדול ואמהוּת שלימה יותר. "יש בהצגה תיקון משמעותי, כאשר מהמקום הכי נמוך אפשר להגיע למקום הכי גבוה", כך קשת. "לגיבורת הסיפור יש כיום קריירה מלבלבת, זוגיות מדהימה ומשפחה. וזאת הצגה מטלטלת, כי אתה יוצא ממנה אחר ממה שנכנסת. היא שינתה גם את החיים שלי".

     

    לא לנערים

    גיבורת הסיפור היא אישה דתייה שעברה את ההתעללות כנערה ביישוב דתי, "אבל יכולתי לעשות את ההצגה גם על נערה שגדלה בשבט אינדיאני, וכולם היו מזדהים איתה", קשת אומרת. "כך גם קהל חילוני מזדהה איתה. זה לא שאצל דתיים זה קורה יותר, אבל בהחלט יכול להיות שבריכוזים דתיים קשה יותר לדבר על זה, כי קשה יותר לדבר על מין ומיניות. אחד הקשיים בחברות סגורות זו ההשתקה. זה תמיד מורכב, ולכן צריך להתמודד עם זה מאוד בעדינות – אבל להתמודד.

     

    "כל מי ששמע ממני על מה ההצגה - סיפר לי סיפור". רחל קשת (צילום:  יעל אילן) (צילום:  יעל אילן)
    "כל מי ששמע ממני על מה ההצגה - סיפר לי סיפור". רחל קשת(צילום: יעל אילן)

     

    "תפקיד החברה מאוד גדול בהפגת רגשי האשם וגם בהפגת הבדידות. הטיפול הכרחי, כי הרבה פעמים זה חוזר על עצמו בשנית כשזה לא מטופל. ובכלל, אני מבקשת לעורר את המודעות לתקשורת פתוחה וזמינה בין הורים לילדיהם".

     

    על אף הלשון המרבה, קשת מכוונת בעיקר לנערות. "ההצגה לא מתאימה לנערים", היא פוסקת. "היא כן מתאימה להוריהם ולאנשי החינוך שלהם. כשסיפרתי שאני עובדת על הצגה שתעסוק בפגיעות מיניות – כל מי ששמע את זה סיפר לי סיפור. הייתי בשוק לגלות שאני פותחת פתח. שפתאום מותר לדבר על זה.

     

    "לאורך השנתיים שבהן בניתי את ההצגה, אספתי קהלים גדולים של נערות, אמהות צעירות ואפילו סבתות. הקראתי להם את הטקסט, וכך נוסף עוד נדבך ועוד נדבך להצגה. רציתי שהיא תוציא את הצופה מחוזק ואופטימי - עם כל הקושי, ובלי לטייח".

     

    את לא רואה חשיבות לחשוף גם את הנערים לקושי של אותה הנערה?

     

    "זו הצגה שנערים מסוימים מאוד יכולים לראות אותה, כי היא מדברת על התבגרות, ורבים מהם יגחכו במבוכה. עם זאת, אני חושבת שבכל מקום צריך לדבר על זה בהתאם לאוכלוסיה - גם בישיבות התיכוניות. ההשתקה לא עוזרת. אני בהחלט מרגישה מהבחינה הזו חלק ממהפכה; מתהליך מאוד גדול. היום מתקשרים אלי גם ממוסדות ויישובים תורניים ושמרניים, ורוצים לדבר על זה. רוצים לעורר את המוּדעות ולתת את הכלים".

     

    לחולל את השינוי

    קשת עצמה מרגישה שייכת לכל העולמות. היא גדלה בבית דתי, נישאה לר"מ בישיבת תקוע, והשניים מנהלת בית דתי למהדרין בזיכרון יעקב – אך גם פתוח. "ילדיי לומדים בבית ספר דמוקרטי דתי-חילוני", היא אומרת. "שתי בנותיי הקטנות לומדות בחינוך החרדי, ואילו אני שייכת לכולם".

     

    את ההצגה הראתה קשת לגיבורת הסיפור ולבן זוגה, בסלון ביתם. "רעדתי כולי. הילדים שלה הסתכלו מהצד, וגם קצת הקשיבו. זה היה מאוד מרגש".

     

    בסוכות האחרון זכתה בפרס התיאטרון היהודי, במסגרת פסטיבל התיאטרון היהודי בגוש עציון. "אני מאמינה בתיאטרון ככלי שיוצר מציאות ומשנה מציאות בעולם", היא אומרת, ומספרת על השינוי הקטן שמחוללת הופעתה פעם ועוד פעם.

     

    "מתקשרים אלי המון. קיבלתי כבר פנייה ממישהי שסובלת מהפרעות אכילה, אם אני רוצה להעלות הצגה על החיים שלה, מישהי אחרת ביקשה לספר סיפור אופטימי על אלימות במשפחה. אנשים שלא יכולים להירדם כותבים לי מיילים בלילה. מכתבים שנפתחים במילים: 'בעלי ישן לידי בשקט ולא יודע כלום. את הראשונה שאני מספרת לה...'

     

    "בחורה דתית כותבת לי: 'לצערי אנחנו לא שומרים נגיעה. אני לא רוצה בכך, אבל הוא לא יכול להתאפק. את חושבת שזה
    נקרא פגיעה מינית? בקרב הציבור החילוני התחום האפור גדול אף יותר, ורגשי האשם גדולים מאוד".

     

    איך העיסוק מתקבל בבית שלך – בקרב המגזר?

     

    "באולפנות אנו עורכים ערב לאמהות ובנות ללא האבות. לאחר ההצגה נערכת שיחה אחת לאמהות ואחרת לבנות, ואז אפשר לדבר על זה בבית. את האמהות מעניינים דברים שונים לגמרי מאשר את בנותיהן. מדברים המון על הלבוש: מה אני משדרת. דווקא מתוך זה שאני לא רבנית, אני יכולה לדבר אתן על צניעות ממקום לא מטיף.

     

    "עם האמהות מדברים על תקשורת - איך מדברים עם הבנות על מיניות, וזה משתנה מחברה לחברה. וגם איך מטפלים בפגיעה מינית, כשזו מתגלית. האמהות מאוד חסרות אונים. ההצגה מספקת לגיטימציה להתוודות, כי יש בה שיקום ויש תקווה".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים