שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    מרכז ת"א: עץ בן 500 בחצר האחורית
    "רצח בעלי זכויות" - כך תיארו עיתוני שנות ה-30 את התוכנית לעקירת השקמים ברחוב קינג ג'ורג'. המאבק, שזכה לתמיכתו של נחום גוטמן, צלח והעצים שרדו. כמותם אפשר למצוא ברחבי העיר העברית הראשונה עצים וותיקים נוספים, חלקם בני מאות שנים. איפה הם ומה הסיפורים שעומדים מאחוריהם?

    תל אביב עוברת מהפכה מבורכת של התחדשות עירונית , אך לצד התודעה ההולכת וגדלה לשימור מבנים - יש גם נטייה להזניח את העצים הוותיקים של העיר העברית הראשונה, ואפילו להתעלם מהם. משום כך פעמים רבות, עצים אלה נופלים קורבן פעמים רבות להליך הפיתוח, בשל עיבוי המבנים או בנייה בתת הקרקע.

     

     

    העצים הוותיקים הללו אותרו ומופו במסגרת סקר שערכנו בשיתוף משרד החקלאות. פעמים רבות התברר שהם נמצאים לצד כבישים, בתוך גנים ציבוריים ואפילו בחצרות אחוריות, מבלי שהציבור או הרשות מכירים את הסיפור שלהם או אפילו את עצם קיומם. הסקר העלה כמה תגליות מרגשות, שיכוום לתרום רובד נוסף להיכרות עם ההיסטוריה של המקום. מאחר שתשתית ידע היא הבסיס הראשוני לשמירה על ערכי טבע, אספנו עבורכם מספר סיפורים נבחרים:

     

    עצי אקליפטוס ברמת אביב

    עצי האקליפטוס סימלו פעם את ההתיישבות הציונית, אך 25 האקליפטוסים שנמצאים ברחוב יהודה קרני 13 בשכונת רמת אביב הישנה, ניטעו דווקא על ידי בני משפחת ביידס העשירה, שמוצאה במצרים וישבה בכפר הערבי א-שיח מוניס. 

     

    הכפר, שהיה הגדול ביותר בשטח שבין תל אביב להרצליה, שכן על גבעת כורכר מצפון לנחל אל-עוג'א - שמוכר כיום בשם נחל הירקון, כ-4 ק"מ מצפון-מזרח לתל אביב. משפחת ביידס החזיקה בחלק גדול מאדמות הכפר והתפרנסה מפרדסנות.

     

    בני המשפחה גרו בבתים גדולים שהיו מפוזרים בתוך הפרדסים ובין היתר, החזיקו בקשרים מצוינים עם ישראל רוקח, שהיה נציג הפרדסנים היהודים ולימים ראש עיריית תל אביב. זה נשמע היום בדיוני, אבל ב-1940 נערך בארמונו של סעיד ביידס, בפרדס שבשייך א-מוניס, הכינוס הארצי של כל פרדסני ארץ ישראל.

     

     

    שורת האקליפטוסים ברמת אביב (צילום: גל חרמוני) (צילום: גל חרמוני)
    שורת האקליפטוסים ברמת אביב(צילום: גל חרמוני)

     

    תות אדום בגינת אמסטרדם

    גינה אמסטרדם נמצאת ברחוב אמסטרדם 5 שבלב הצפון הישן של ת"א, במרכז הבלוק שבין הרחובות ארלוזורוב, יהושע בן נון וז'בוטינסקי. עבור תושבי השכונה, המקום מהווה אתנחתא משמעותית בלב העיר הבנויה והסואנת. למקום באים להתאוורר ולהיפגש פנסיונרים וקשישים עם בני לוויתם, הורים עם ילדים קטנים וגם בעלי כלבים שמוכרחים לשחרר קצת את הכלב.

     

    במרכז הגינה נמצא עץ תות גדול, שנראה כמו חלק אינטגרלי מהעיצוב הגנני שלה, אך למעשה מדובר בשריד של בוסתני הכפר הערבי סומייל, ששכן כמה מאות מטרים משם, על רכס הכורכר המתנשא ממזרח לרחוב אבן גבירול, בין הרחובות ז'בוטינסקי לארלוזורוב.

     

    עץ התות בגינת מסטרדם (צילום: גל חרמוני) (צילום: גל חרמוני)
    עץ התות בגינת מסטרדם(צילום: גל חרמוני)

     

    תושבי הכפר השתייכו לחמולות צראפי ודג'אברה, שהגיעו לכאן מתישהו ממצרים במאה ה-19. הכפר היה מוקף בשדות חקלאיים, פרדסים ומטעים, אך כבר בסוף המאה ה-19 החלו הערבים שגרו במקום למכור את האדמות לפרדסנים יהודים, ויותר מאוחר לצרכי בניה ופיתוח. במלחמה ב-1948 נטשו הערבים את הכפר מתוך כוונה לחזור, אך אל הבתים נכנסו פליטים יהודים מיפו.

     

    עצי התות הם חזקים, גדלים מהר יחסית ופירותיהם מתוקים ואהובים. אך אם לא די בכך, יש להם גם פוטנציאל כלכלי, שכן עלי העץ הם מזונם הכמעט בלעדי של זחלי טוואי המשי. ייצור המשי הטבעי הוא טכניקה קצת אכזרית, אך ממשיך כבר אלפי שנים: הגלמים של הזחל נאספים, מורתחים במים רותחים בעודם בחיים וכך מתאפשרת פתיחת כל הסיב המצוי בגולם.

     

    לפני כ-1,000 שנה, בשלהי התקופה הביזנטית, נעשו ניסיונות לפתח בארץ תעשיית משי ולשם כך ניטעו בה עצי תות. במאה ה-19 עלתה יוזמה מחודשת לקדם את הפרודוקטיביות והמודרניזציה של החברות היהודית והערבית באמצעות ייצור של משי ולשם כך ניטעו כאן עצי התות מחדש.

     

    עצי ברוש מצוי בשכונת מונטיפיורי

    שורות הברושים הנטועים ברחובות שדרות יהודית (שנקראה בעבר שדרות התקווה, על שם הר התקווה הסמוך) וברחוב נתן ילין מור (שנקראו בעבר שדרות החשמונאים) - נועדו לייצר מעין גדר חיה לצורך שבירת הרוח והגנה על עצי הפרי.

     

    הפרדסים נעלמו בינתיים, אבל הברושים נשארו ומהווים תזכורת לעבר החקלאי של המקום. ההתחדשות העירונית המתוכננת למקום, מאיימת לא רק על הבתים הקטנים והצריפים עם גגות הרעפים שנותרו בו, אלא גם על העצים הוותיקים, שמפריעים למקסום זכויות הבנייה בשטח. 

     

    ברוש בשכונת מונטיפיורי (צילום: גל חרמוני) (צילום: גל חרמוני)
    ברוש בשכונת מונטיפיורי(צילום: גל חרמוני)

     

    פיקוס השקמה ברחוב המלך ג'ורג'

    עד שנות ה-20 של המאה ה-20, האזור שנמצא מערבית לדיזנגוף סנטר היה ברובו חולות וכרמים בבעלות ערבית. רחוב המלך ג'ורג' משמר בנתיב שלו שריד לדרך חולית ישנה שנקראה "דרך סומייל" ושקישרה בין יפו ובין הכפר הערבי סומייל.

     

    אחרי שניקנו הקרקעות על ידי יהודים, נקרא הרחוב בשם "רחוב הכרמל". בשנת 1935, לרגל יובל הכסף למלכותו של מלך בריטניה, שונה שמו ל"ג'ורג' החמישי". בדומה לדרכים עתיקות אחרות בארץ, גם השיקמים שברחוב קינג ג'ורג' 32-38, 81 ו-61, ניטעו בצד הדרך כדי לשמש להצללה לעוברים, וגם סיפקו פירות בשפע.

     

    ב-1933 הכריזה עיריית ת"א על רצונה לעקור את השיקמים לצורך הרחבת הדרך. מי שתמך ביוזמה היו תושבי הרחוב שרצו מודרניות, יעילות ואסתטיקה, כמו באירופה. הם חשקו בעצי נוי משני צידי הרחוב, "כמו ברחובות המסודרים". הגנן הראשי של עיריית ת"א, אביגדור משל, תמך בהם והשווה את השמירה על השיקמים עם נחשלות תרבותית.

     

    אולם היוזמה לעקירת השיקמים נתקלה במחאה ציבורית עזה: עיתוני התקופה תיארו את המעשה במונחים של "רצח בעלי זכויות",וועד אגודת אמני ת"א שלח מכתב, שעליו חתמו נחום גוטמן וחיים קליגסברג ושקרא להשאיר את "מתת התפארת היחידה שנשארה עוד מידי הטבע בגבולות תל אביב". למרבית המזל, המאבק הצליח ולאורך הרחוב ניתן עדיין לראות את העצים העתיקים.  

     

    פיקוס שקמה בקינג ג'ורג'. מזל שאלתרמן התערב (צילום: גל חרמוני) (צילום: גל חרמוני)
    פיקוס שקמה בקינג ג'ורג'. מזל שאלתרמן התערב(צילום: גל חרמוני)
     

     

    עץ שיקמה במזא"ה 57

    עץ השיקמה הנהדר בן מאות השנים המסתתר בחצר האחורית של הבית ברחוב מזא"ה 57, קורא תיגר על הפרצלציה העירונית: הגזע שלו נמצא בשלושה מגרשים והצמרת תופסת ארבעה. העץ הוא שריד למשק חקלאי בשם ביארת אל מג'רב, שאין עליו מידע כמעט, פרט לזה שמופיע ב"מפת זנדל" שהכין האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל.

     

    אחרי שנת 1850 ניסו להתיישב במקום נזירות איטלקיות ממסדר האחיות הרומיות וב-1870, נמכר המקום לגרמני טמפלרי בשם קונרד רוהאם. בני משפחת רוהאם התגוררו במקור במושבה האמריקאית-גרמנית ביפו וגידלו תפוזים, פירות וירקות. את החווה שבנו במאז"ה הקיפה חומת כורכר גבוהה, שאת שרידיה עדיין ניתן לראות ברחובות מזא"ה, סעדיה גאון ואוליפנט. 

     

    בשנת 1872 נפטרו בני המשפחה והשטח עבר לידי ג'ורג' גינטר הטמפלרי ואיש המושבה שרונה, שהקים במקום מאפייה. חוות רוהאם הפכה לפרדס גינטר והתקיימה עד מלחמת העולם השניה. בשנות ה-30, עם התפתחותה של העיר תל אביב והגידול בזרם העולים ממזרח אירופה, החלה עליה במחיר הקרקעות והטמפלרים החליטו למכור חלק מאדמות החווה. רחוב מזא"ה, שנקרא אז רחוב ריב"ל, עובר מכיוון רחוב יהודה הלוי לכיוון מזרח בתוך שטח החווה.

     

    שקמה בת 500 שנה במזא"ה (צילום: גל חרמוני) (צילום: גל חרמוני)
    שקמה בת 500 שנה במזא"ה(צילום: גל חרמוני)

     

    תנופת ההתחדשות העירונית הגיעה גם לרחוב מזא"ה והבניין במספר 57 נמכר ליזמים המעוניינים לבנות במוקמו בניין חדש ומודרני. למרבית המזל, העץ נכנס לרשימת הארצית של העצים המוגנים שהכין פקיד היערות הארצי של משרד החקלאות בשנת 2005, כך שאדריכל המבנה יאלץ להתמודד עם האתגר הכרוך בשימור העץ הוותיק.

     

    עצי שקמה בגן יעקב, שדרות תרס"ט

    בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 נבנו היכל התרבות, תיאטרון הבימה וביתן הלנה רובינשטיין, כאשר בחלל שמחבר את שלושת המבנים תוכנן גן יעקב ע"ש יעקב סוראסקי, תורם ממקסיקו. הגן נמצא כיום בשדרות תרס"ט 4.

     

    האדריכל יעקב רכטר תכנן קונסטרוקציה מרחבית דו קומתית מבטון, שקושרת את המבנים בקורות. מאבק ציבורי הצליח להביא לכך שעצי השיקמה הוותיקים שהיו נטועים על הגבעה, לא נעקרו ושולבו בתכנון הגן. בשנת 2010 נערך שיפוץ כירורגי של גן יעקב, בתכנונה של אדריכלית ליטל פביאן סמוק, שביטל את החסימה של הגן לכיוון כיכר התזמורת ופתח אפשרות למעבר ישיר בין שדרות ח"ן ושדרות רוטשילד. בהזדמנות זו טופלו גם עצי השיקמה הוותיקים. 

     

    שקמה בגן יעקב (צילום: גל חרמוני) (צילום: גל חרמוני)
    שקמה בגן יעקב(צילום: גל חרמוני)

     

    שטח מתחם התרבות היה ברובו בבעלות משפחת למלה הטמפלרית מהמושבה שרונה, וחלקו בבעלות משפחת אבו גזאלה הערבית. במקום היה פרדס שנמכר בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 למשפחת ליטווינסקי, שהקימה אחר כך את שכונת תל ליטוינסקי-תל השומר ברמת גן.

     

    בשטח שבו ניצב היום היכל התרבות, פעלה במשך שנים חווה חקלאית עירונית (המשתלה) ששימשה את תלמידי בתי הספר בעיר. השטח הופקע על ידי עיריית ת"א לצורך הקמת תאטרון הבימה והמשך מתחם התרבות. גילם של עצי השיקמה בגן יעקב מוערך בכמה מאות שנים ולכן ניתן להניח כי הייתה כאן התיישבות חקלאית ערבית שאף קדמה לטמפלרים.

     

    שקמה בגן יעקב (צילום: גל חרמוני) (צילום: גל חרמוני)
    שקמה בגן יעקב(צילום: גל חרמוני)

     

    עצי אשל בסעדיה גאון

    אגדה אורבנית מספרת שמגדל בית רובינשטיין בדרך בגין 37, נבנה על אדמת בית הקברות של המושבה הטמפלרית שרונה ושכדי לא להרגיז את רוחות הטמפלרים הקבורים שם, בנו לו חניון עילי ולא תת קרקעי. כך או כך, מה שדי בטוח זה שבתחילת שנות ה-50 פונו 350 הקברים מבית הקברות המדובר אל בית הקברות שברחוב עמק רפאים בירושלים. 17 קברים נוספים של חיילים הודים מוסלמים שמתו במלחמת העולם הראשונה ונקברו כאן פונו לבית הקברות הבריטי ברמלה.

     

     

    עצי האשל בסעדיה גאון. פעם היה פה בית קברות (צילום: גל חרמוני) (צילום: גל חרמוני)
    עצי האשל בסעדיה גאון. פעם היה פה בית קברות(צילום: גל חרמוני)

     

    בשנות ה-50 של המאה ה-20 נבנה במקום, בין הרחובות חשמונאים ווילסון, מרכז העסקים החדש של תל אביב, כאשר בחללים שבין המבנים תוכננו מגרשי חניה גדולים. העדות היחידה שנותרה במקום לבית הקברות הטמפלרי הם שלושה עצי האשל, שמהווים חלק מגדר חיה בעבר המערבי של מגרש החניה, בתוך מתחם ציקלג שברחוב סעדיה גאון 16.

     

    האשל הוא לא עץ נוי פופולרי בעיר אך הוא עץ מקומי ותיק וניטע בעבר על ידי הכפריים הערבים בחצרות הבתים. העץ שימש להצלה אך ענפיו שימשו גם לבניין. לעץ זה יתרון בולט הנובע מכך שהוא אחד ממיני העצים הבודדים המסוגלים להתפתח יפה בתנאי יובש. צבעו הכללי של העץ ירוק-אפרפר, עקב המלח המופרש מעליו ומאפשר לו לקלוט את הלחות שבאוויר במשך הלילה. ביום, האשל פולט את הלחות ולכן קריר בסביבתו הקרובה

     

    הכותב הוא מנהל קהילת ת"א יפו והסביבה של החברה להגנת הטבע. הסקר, שנערך בשיתוף החברה להגנת הטבע ומשרד החקלאות, יוצג במלואו בכנס עצים בוגרים בישראל שיתקיים ביום רביעי (5 לספטמבר) בבית דגן. לפרטים נוספים על הכנס

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: גל חרמוני
    פיקוס בנגלי במושבה האמריקאית
    צילום: גל חרמוני
    מומלצים