שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "הוואלס האחרון": כזה ריקוד עוד לא ראיתם

    למרות שהסיפור שלו נשמע הכי מוכר בעולם, "הוואלס האחרון" הוא סרט נוגע ואינטליגנטי, לא מעט בזכות מישל וויליאמס וסת' רוגן. דווקא שרה סילברמן, שאמונה על ההומור - מאכזבת

    אישה צעירה הנשואה באושר יחסי, פוגשת גבר כובש. כאשר השניים שבים הביתה מתברר להם, באופן משונה, שהם גרים זה מול זו. האישה אינה מוכנה לוותר על תשוקתה לזר, אך גם לא על בעלה הטוב. עכשיו, כמה פעמים כבר שמעתם את הסיפור הזה?

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

    "לפגוע ולברוח"

    "היו זמנים באנטוליה"

    "שומרים על השכונה"

     

    סרטה של שרה פולי, "הוואלס האחרון" ("Take this Waltz"), מספר לכאורה את הסיפור הכי מוכר בעולם. הקלישאה הרומנטית הכי חבוטה ולעוסה שקיימת. אבל מה שהופך אותו ליצירה נוגעת ואינטליגנטית, זו הדרך שבה הוא מובא – שנונה, חדת אבחנה, ומודעת למקורותיו של הסיפור במדמנות הוצאות הספרים הזולות.

        

    מרגו (מישל וויליאמס) חיה עם בעלה לו (סת רוגן) בפרבר מקסים של טורונטו. במהלך סיור עבודה שהיא עורכת בעיירת חוף תיירותית שהחיים בה מתנהלים בסגנון המאה ה-18, היא פוגשת את דניאל (לוק קירבי), גבר צעיר שאינו מסתיר את כוונותיו.

     

    בטרם נעבור הלאה, נבהיר שמה שמתרחש באקספוזיציה של הסרט אינו מבטיח טובות. במה בדיוק עובדת מרגו (בהינתן העובדה שלאתר הציורי אין כל איזכור או משמעות בהמשך)? מדוע היא בוחרת להתחזות לנכה ולהתנייע בשדה התעופה על כסא גלגלים בחברת מלווה, רק משום שהיא מתקשה לאתר את מיקומה של טיסת ההמשך? שלא לדבר על החרדה הסמלית שלה מטיסות מעבר ("connections"), גם קשרים בלע"ז.

     

    אבל מה שנדמה בהתחלה כניסיון פתטי לעצב דרמה רומנטית אקסצנטרית, הופך אחרי הפתיחה התמוהה לסרט הבוחן משבר זוגיות באופן רציני ובוגר. בעיקר מעניין לראות כיצד פולי (הזכורה מהופעותיה ב"המתיקות שאחרי" ו"החיים בלעדיי"), שבסרטה הקודם "הרחק ממנה" (2006), התבוננה ברגישות בזוג בדמדומי חייו – מתצפתת עתה על בעל ואישה צעירים יותר, שאף כי איבדו את הלהט ההדדי עדיין חייהם מאופיינים בשגרה נעימה.

     

    חף מהתפרצויות מלודרמטיות. לוק קירבי ומישל וויליאמס ()
    חף מהתפרצויות מלודרמטיות. לוק קירבי ומישל וויליאמס

     

    פולי (שגם כתבה את התסריט) היא במאית בעלת חוש לפרטים. ביתם הישן והחורק של מרגו ולו מאופיין בצבעים חמים ובעיצוב שמייצר אינטימיות וריחוק, בו זמנית. יש משהו בסביבה הממשית שבה הסרט מתרחש, שמשלב פנטזיה צבעונית וחספוס, קסם וחד גוניות, וכך גם שני הגברים המאכלסים את עולמה של מרגו – דניאל האמן המסוקס, שמקור פרנסתו המופרך הוא נהיגת ריקשה, והבעל הנאמן והנאיבי לו, המתנסה ערב אחר ערב בהתקנת תבשילים שונים על בסיס עוף לרגל ספר בישול שהוא כותב. אולי לא עולם הדימויים המורכב ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אך עובדה – זה עובד.

      

    ומה שיפה ב"הוואלס האחרון" (שמו המקורי של הסרט מתייחס במודע לשירו של לאונרד כהן שאף מלווה סצינה מרכזית בו) זו הדרך שבה וויליאמס ופולי הופכות את מצוקתה של הגיבורה שלו לאמיתית ונוגעת ללב. יש משהו נאיבי וילדותי בהתנהלותם של מרגו ולו זה עם זו, שגורם להם להיראות יותר כזוג נאהבים בתיכון (משחקים אינפנטיליים במיטה ועל הספה בסלון, "דאחקות" באמבטיה, ונשיקות מבעד לחלון סגור).

     

    זאת, בעוד נוכחותו המרוחקת והמפתה-באופן-מעודן של דניאל מייצגת איזושהי פנטזיה של מערכת יחסים רצינית ובוגרת שמרגו חוששת לממש, ואף תופסת כמאיימת. ועדיין, הסרט חף מהתפרצויות מלודרמטיות קולניות, כשוויליאמס משכילה לעצב דמות הגועשת-סוערת מבפנים אך נותרת מאופקת כלפי חוץ, עד כדי כך שהיא מצליחה להסוות את רגשותיה אף מבעלה.

     

    יצירה נוגעת ואינטליגנטית. סת' רוגן ומישל וויליאמס  ()
    יצירה נוגעת ואינטליגנטית. סת' רוגן ומישל וויליאמס

     

    מה שעוד עובד לזכותו של הסרט הוא הופעתו של סת' רוגן, המעצב פה פרפרזה נוגעת ללב על דימוי המוקיון האינפנטיל שפיתח בסרטים דוגמת "הדייט שתקע אותי" ו"זאק ומירי עושים פורנו". ליהוקו לתפקיד הוא בבחינת הפתעה והברקה – שכן נלווית לדמותו פה אותה חינניות של מתבגרים שמאפיינת את הדמויות שגילם בסרטים הנ"ל. אנטיתזה יחסית לאופציה הגברית הממשית יותר, שמעמיד דניאל בפני מרגו.

     

    חבל על כן, שפולי מתעקשת לשרבב אל הסיטואציה הטעונה ממילא גם את דמות גיסתה האלכוהוליסטית של מרגו (שרה סילברמן הגרועה). נוכחותה

    המשוחררת אמורה להעמיד איזו פרספקטיבה בפני הגיבורה העצורה, כמו גם לספק לסרט מידה של הומור לא מחייב. אבל כל מה שאנו נותרים עמו הוא תחושה שהיינו רוצים שתלך כבר ותעזוב אותנו במנוחה.

     

    חלקו האחרון של הסרט, מבלי לחשוף, מסכם את ה"אני מאמין" של פולי בכל הנוגע לזוגיות ופנטזיות. לא שיש שם משהו שלא ידענו, אבל פולי, במאית מחוננת, אומרת את זה כל כך יפה – בתנועות מצלמה עדינות, בטשטוש אפשרי שבין מציאות וחלום רומנטי, בפירוק תחושת הזמן, ומה לעשות – גם בשימוש קיטשי בשיר המלטף שעל שמו קרוי הסרט כולו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    סת' רוגן ומישל וויליאמס. יצירה נוגעת
    שרה סילברמן. לא מספקת את הסחורה
    לאתר ההטבות
    מומלצים