"פיסת גן עדן": אפשר לוותר על ההקרנה הזאת
קומדיה על מחלת הסרטן דורשת רגישות מיוחדת, שנעדרת מ"פיסת גן עדן". האנרגיות של היוצרים וקייט האדסון אולי טובות, אבל הסרט רע. קולונוסקופיה מעולם לא נראתה כיפית יותר
האם יש סיבה לצפות בסרט שהקונספט שלו הוא "קומדיה רומנטית עם סרטן בתחת"? כמובן ש"פיסת גן עדן" ("A Little Bit of Heaven") מתיימר לעסוק בנושאים בעלי ערך רב: לקחי חיים שיוצרי הסרט בתבונתם בחרו לחלוק עימנו: מסר אופטימי בנוגע ליכולתו של כל אדם בכל מצב להשתנות לטובה, עיסוק באפשרות הגאולה הרגשית נוכח המוות הוודאי. כל מיני ניסוחים שעלולים להשלות כאילו יש בסרט גרם של עונג, חן או תבונה.
אבל לא. כל המילים היפות לא ישנו את מהותו האמיתית והנפסדת של הסרט. ואם צירוף המילים הבוטה שבו בחרתי להגדיר את התוצאה מעורר אי נחת, הרי שהיא מתגמדת ביחס לחוויית הצפייה.
המיזוג בין קומדיה וסרטן מחייב משנה זהירות מפני גלישה לתהומות הטעם הרע. חוש מידה מאפשר ליצור קומדיות עם דמויות שיש בהן מורכבות ("אנשים מצחיקים" של ג'אד אפטאו) וכנות רגשית כואבת שההומור הוא חלק ממנה ("50/50" של ג'ונתן לוין מהשנה שעברה).
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
מהצד השני נמצאות קומדיות כמו "מתים על החיים" של רוב ריינר, סרט שבו זוג זקנים חולי סרטן ריאות יוצא למסע כיופים מסביב לעולם (כלומר, מול המסך הירוק באולפן שבו צולם הסרט). סרטים שעצם הצפייה בהם מזכירה לצופים כיצד הם מבזבזים את חייהם הקצרים. "פיסת גן עדן" משתייך, באופן מובהק, לקבוצה השניה.
השחקנית הראשית ב"פיסת גן עדן" היא קייט האדסון. בשנים האחרונות היא שומרת על קצב עבודה של סרט בשנה. מתינות היא תכונה מבורכת, אך מתי הייתה הפעם האחרונה שבה סרט בכיכובה היה גם מוצלח? אולי "איך לאבד בחור ב- 10 ימים", שבקרוב ימלאו עשור להפקתו. כישלונו של "פיסת גן עדן" בעייתי במיוחד מכיוון שהחן האנרגטי שאיתו מזוהה האדסון, ושאמור לאפשר את קומדיית הסרטן הנוכחית, הפך למייגע. כמו במקרה של אמה (המוכשרת יותר) גולדי הון, המיצוי של הפרסונה הקומית אינו מבשר המשך קריירה משגשגת.
כשגולדי פוגשת את גולדשטיין וגולדברג
מארלי קורבט (האדסון) היא אשת פרסום מצליחה ועצמאית החיה בניו אורלינס. החיים הם כיף קליל, השמש זורחת, הדירה מעוצבת, והבחור החתיך לצרכי עינוג נמצא במרחק שיחת טלפון אחת. החטא המובלע באלו (כלומר, הבסיס האידיאולוגי המפוקפק של הסרט) הוא היעדר המחויבות למציאת אהבת אמת, ומכך נגזר החטא המהותי השני - אין לה ילד משל עצמה.
ואז מגיע גילוי סרטן המעי המפגיש אותה עם שתי דמויות. במישור המציאות עם ג'וליאן גולדשטיין (גבריאל גרסיה ברנאל) הרופא ממוצא מכסיקני-יהודי שיטפל בה ויהפוך לאובייקט הרומנטי של המשך הסרט. ובחזיון שיופיע במהלך בדיקת הקולונוסקופיה, מארלי פוגשת את אלוהים, שיתממש במראה דמותה של וופי גולדברג - כפי שהגיבורה תזהה מפורשות.
המפגש עם אלוהים מתרחש כרבע שעה מתחילת הסרט ומספק את הספויילר העלילתי - הגיבורה עומדת למות. לכן מה שנדרש הוא להקשיב לעצותיה של אלוהים, ולראות כיצד המשאלות שהיא מעניקה למארלי (הנוהל האלוהי המקובל לטיפול בחולי סרטן) יתגשמו. בין הרומנטיקה עם הרופא גולדשטיין להדרכה האלוהית המחויכת של גולדברג, "פיסת גן עדן" מייצר את המסגרת שאמורה להעניק קלילות קומית ורומנטית למה שיתרחש בהמשך.
הסרטן בגוף הסרט
המבנה הדרמטי של הסרט פשוט: המערכה הראשונה היא "גילוי המחלה", השניה "מציאת האהבה" והשלישית "הגסיסה ברוח טובה". המעבר דרך המערכה של "מציאת האהבה" אמור להביא את מארלי (ואותנו) לסיום מתוך תחושת רוממות רוח של חיים שמוצו. אך המיצוי לא יכול להתבסס רק על תקופת חיזור רוויה ריקוד ואהבה.
ההקפדה על ריאליזם צרוף אינה מאפשרת להציג את הסרטן ככיף עד המוות. לכן נדרש גם משבר נפשי שההתגברות עליו תאפשר להגיע אל המוות מפוייסים.
לשם כך נבנה במעבר מהמערכה השניה לשלישית שלב המוקדש ל"מארלי הממורמרת". סדרה לא ארוכה מדי של סצנות שבהן היא רבה עם כל הדמויות הקרובות המנסות לעזור לה. אך אל דאגה, קטע קצר זה חולף והופך לסדרת פיוסים המחזירים את מארלי הקלילה. הרי לא נרצה שהמוות יגיע עם קונפליקטים לא פתורים בין הדמויות.
למדנו לקח. סרטן זה רע, אבל את המוות בייסורים אפשר ומומלץ לקחת בפרופורציה. אין סיבה שהימים בהם המחלה מכלה את הגוף לא יהיו רווים הנאה. לקח קצת יותר רציני טמון בתזכורת לגבי החשיבות של בדיקת קולונוסקופיה, שבשונה מהצפייה ב"פיסת גן עדן", אי הנעימות הכרוכה בה לפחות מוצדקת.
