"הדיבוק": השד לא נורא כל כך
סרט האימה "הדיבוק" הוא חיקוי מוצלח ועשוי טוב של "מגרש השדים" והוא אף ניזון מתורת הנסתר היהודית. אפשר ליהנות ממנו, למרות הביטויים האנטישמיים המטרידים שבתוכו
"הדיבוק" ("The Possession") הוא עוד חיקוי של "מגרש השדים", על ישות שטנית שמשתלטת על גופה של ילדה קטנה. באופן מפתיע, זהו סרט סביר בהחלט, הגם שהוא לוקה בריאקציונריות אנטישמית, הרואה ביהודים גורם המאיים על שלומה של המשפחה האמריקאית הפרוטסטנטית הלבנה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
בסרט, מתגלגלת הקופסה הארורה (שנמכרת במכירה ביתית) לידיה של ילדה קטנה, אמילי (נטשה קאליס המרשימה). הוריה (ג'פרי דין מורגן וקירה סדג'וויק) התגרשו זה לא מכבר, ואמילי ואחותה האנה (מדיסון דאוונפורט) עוברות ביחד עם אביהן לבית חדש בעיירה שלווה.
אחרי שהיא פותחת את הקופסה, שעליה חקוקות מילים עבריות (בשיבושי כתיב ובהיפוך), אמילי מתחילה להתנהג באופן מוזר. נדמה כאילו הקופסה משתלטת עליה, וכל ניסיונותיו של האב, מאמן כדורסל השוקל הצעה מפתה, להיפטר ממנה עולים בתוהו. במקביל, האם חושדת במעשיו של בעלה לשעבר, אך מהר מאוד משתכנעת גם היא שלפניהם כוחות שלא מן העולם הזה.
במצוקתו מגיע האב אל הקהילה החרדית בשכונת בורו פארק שבברוקלין. שם נחלץ לעזרתו צדוק, בן הרב (זמר הרגאיי/היפ-הופ החסידי, מתיסיהו), המתנדב לבצע את גירוש השדים המסורתי. הטקס נערך בבית החולים בו מאושפזת אמילי למטרות אבחון, ואחת התהיות שעולות במהלכו היא איך בדיוק מתעלמים הרופאים, האחיות ואנשי הביטחון במקום מהרעש הנורא שמחולל הדיבוק המסרב לעזוב. מילא, יש שאלות שעדיף לא לדעת את התשובות עליהן.
בין גירושים לגירוש שדים
"הדיבוק", בבימויו של הדני אולה בורנדל (סם ריימי ששמו מודגש במודעות שימש פה רק כאחד המפיקים), אינו מציע קריאה מעניינת של "הילדה הרדופה". להבדיל מ"מגרש השדים" שנדרש לסיפור על מנת לעצב תגובה קיצונית למשבר הגבריות הלבנה ועליית הפמיניזם, הסרט-שלשמו-התכנסנו לא הופך את התנהגותה האלימה והאנטי-סוציאלית של אמילי ליותר ממה שהיא.
הפעם, זוהי דווקא דמותו של האב הגרוש וחסר האונים הנתבעת להתמודד מול הרוח הרעה שהתנחלה בגופה של ילדתו הקטנה (בסרטים דומים, ו"מגרש השדים" בראשם, היתה זו אם חד הורית או גרושה). מעניין, אגב כך, שהאב בסרט מגלם איזו אנטיתזה למגוננות-היתר הנלעגת מעט שמפגינה האם כלפי בנותיה, ולעולם האיסורים שהיא מייצגת (אסור להיכנס לתוך הבית בנעליים, אסור לאכול דברים שאינם צומחים על עצים, וכו').
לעומת זאת, ביתו החדש של האב מעוצב בחללים ריקים וקודרים, והיער הסמוך אליו נראה אפילו מאיים. להבדיל מבית האם, זהו בית פרוץ (דביבונים נוטים לחדור אליו), ובאחת הסצינות היותר אפקטיביות בסרט ממלא אותו נחיל עצום של פרפרי עש שמגיחים מהקופסה.
במילים אחרות, "הדיבוק" (שום קשר למחזה מאת ש. אנ-סקי בשם זה) עוסק במתח שבין אמהוּת דכאנית ואבהוּת מתירנית, ובאופן שמרני למדי גורס ששתי האופציות הינן בעייתיות ושיש לפשר ביניהן דרך חתירה לאיחוד מחדש של התא המשפחתי. זוהי, אם תרצו, מטרתו המבורכת של השד.
השד האנטישמי יוצא מהקופסה
האיום על התא המשפחתי מגיע, כמסתבר, מעולם תורת הנסתר היהודית. מבחינה זו, "הדיבוק" מייצר אמירה אנטישמית המתחרה כמעט בלהגיו של אחמדינג'אד. הקופסה הבלתי ניתנת להשמדה חודרת בדרכים ערמומיות אל בתיהם של אמריקאים לבנים תמימים, ומטילה עליהם קללה (אל דאגה, אנחנו לא לבד בקטע הזה. ב"מגרש השדים" הגיחה היישות הדמונית היישר ממדבריות עיראק - עוד מקור של חרדה ואיום על ההגמוניה הלבנה האירופו-אמריקאית).
יתר על כן, כאשר מגיע האב אל השכונה הניו יורקית החרדית בחיפוש אחר מוצא, מתוארת זו באופן שמזכיר את השטייטל היהודי באירופה של המאה ה-19 – ואין זו בבחינת מחמאה. בבית הכנסת, המתפללים נסוגים בבהלה מפני הקופסה - והדרך שבה הסצינה הזו מצולמת ומוארת מעוררת קונוטציות בעייתיות.
החיבור בין סרטי אימה אמריקאיים עכשוויים למקורות יהודיים הניב, עד כה, יצירות זניחות ותמוהות (ע"ע "התאום" שעסק בדיבוק שמקורו בשואה). "הדיבוק", באופן מפתיע, אינו סוחט צחוקים בלתי רצוניים או תזוזות מבוכה במושב הצופה. אין בו סצינות היסטריות, והוא מתנהל בקצב נכון. למה להניח למעט תבלון אנטישמי לקלקל את ההנאה?
