"המילים": סופרי סתם
שלושה סיפורים על שלושה סופרים שנשזרים ליצירה קולנועית אחת - נשמע מבטיח, אולם הסרט היומרני "המילים" רווי בנפיחות עצמית. אם יש לבמאים שאיפות לאוסקר, הן יישארו רק על הנייר
שמו של הסרט "המילים"("The Words") מרמז כי לפנינו יצירה נכבדת שעוסקת בדברים ברומו של עולם (ממש מתבקש להוסיף לשם הסרט את "והדברים"). במדיום הקולנועי השטחי, בעולם ההבלים ההוליוודי, האם נעז לקוות כי נמצא דבר בעל ערך? אמנם השם לא מסגיר מהו התוכן הספציפי של המילים, אבל התמציתיות הנחרצת רק מוסיפה נופך של חומרה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
אז לפני שניסחף במעלה הישבן, אולי כדי לעצור ולציין כי זהו סרטם הראשון של הבמאים בריאן קלוגמן ולי שטרנטל, ושעבודתם הקודמת והיחידה כתסריטאים הייתה כשניים (מתוך ששת) האחראים לתסריט של "טרון: המורשת". אפשר לשחרר אוויר. זו כבר לא תהייה המסה האינטלקטואלית הכבירה שלרגע דימינו כי בפניה אנו ניצבים.
זה רק נשמע איכותי
אוגוסט חלף, ובספטמבר הוליווד משנה מהלך לקראת הרבע האיכותי של השנה האזרחית, בואכה תחרות האוסקר. אבל עד שנגיע לשם, "המילים" מהווה דוגמא מובהקת לקולנוע שיש בו פער בין יומרה לביצוע. נפיחות עצמית נוסכת עייפות במהלך הצפייה, וסיכוי אפסי להותרת חותם במרוץ של סוף השנה.
היומרה מובנית לתוך הקונספט של "המילים". לא רק שזה הרהור הוליוודי נוסף על סופרים בתהליך היצירה (נושא קלאסי למלכודות אוסקרים עם פסאדה אינטלקטואלית), אלא שהוא ניחן במבנה צורני יוצא דופן. העלילה נעה בין שלוש רמות של זמן שמעמדן כממשות או בדיון אמורה להיות מוטלת בספק, אך, לרוע המזל, אין ברורה וצפויה ממנה. ההפתעה המטלטלת שאמורה להיחשף בחלקו האחרון של הסרט נחווית כמו הפיכת הדף האחרון בספר שסיומו היה ידוע זה מכבר.
אם הסרט לא היה מתיימר להפתיע ב"גילוי", העלילה היתה יכולה להתפנות לבחון את הדילמה המוצגת בסרט בצורה קצת יותר מעמיקה. בשם הריגוש המסחרי, שלא ממש עובד, גם הרובד הרעיוני לא מממש את הפוטנציאל המוגבל שלו.
ברמה הראשונה אנו נחשפים לדמותו של סופר מצליח בשם קלייטון האמונד (דניס קוויד) שמיד עם פתיחת הסרט מתחיל להקריא את ספרו "המילים" בפני קהל מעריצים. העלילה של הספר תהיה הרמה העלילתית השניה שתתפוס חלק ניכר ממשכו של הסרט. כאשר האמונד יעשה הפסקה בפעולת הקריאה, הוא יפגוש מאחורי הקלעים סטודנטית צעירה ויפה בשם דניאל (אוליביה וויילד), שתבקש לראיין אותו. לאחר סיום ההקראה היא תגיע לדירתו ושם, במהלך ניסיונה לרדת לפשרו של הסיפור, תיחשף האמת שתביא את הסרט לסופו.
ברמה העלילתית השניה, זו של עלילת הספר "המילים", רורי ג'נסן (בראדלי קופר) הוא סופר שלא זוכה להצלחה כלכלית בגלל האופי "האמנותי" של ספריו. במהלך ירח דבש בפריז יחד עם אשתו דורה (זואי סלדנה), היא קונה מזוודה בחנות עתיקות. עם שובם לארה"ב ג'נסן יגלה בתוך המזוודה כתב יד של סיפור מופלא. הוא מקליד את מילות הסיפור למחשב, ולאחר מכן, בעידודה של דורה (שחושבת כי זהו סיפור מקורי של בעלה) הוא מוחתם על חוזה בהוצאת ספרים וזוכה להצלחה מסחררת.
חדל קשקשת
קופר, שחקן בעל סקס אפיל שובב, לא מתאים לגילום דמותו של סופר מיוסר. אפשר לקרוא לליהוק הזה "אמיץ", אבל תואר מדויק יותר יהיה "מופרך". סלדנה, מקבלת תפקיד פאסיבי במהותו, ולא מצליחה לחולל בו נפלאות. סיכום ביניים: הרמה העלילתית הראשונה מתפתחת רק בחלקו האחרון של הסרט, והרמה העלילתית השניה משמימה למדי. אז אולי הפיתרון הוא להמשיך הלאה, לעבור לשלב הבא בקופסא הסינית?
הרמה השלישית מתבססת על זיכרונותיו של האיש הזקן (ג'רמי איירונס) שיוצר קשר עם ג'נסן לאחר ההצלחה לה הוא זוכה. אדם זה הוא, כמובן, הסופר המקורי, והוא שוטח בפני ג'נסן את הנסיבות שהביאו לכתיבת הספר, ולאיבוד כתב היד. חלק זה, המתרחש בפריז שלאחר מלחמת העולם השניה, מבוים ביפיוף רומנטי. תפקיד האיש הזקן שלמד לקחי חיים מרים, הוא דבר שאיירונס מוציא מהשרוול. הוא לא מגיש הופעת משחק יוצאת דופן, אבל בצחיחות של הסרט, הוא מתבלט.
בתיאוריה עלילת הסרט אמורה לגעת בדילמות עמוקות שקשורות לתהליך היצירה, ליושרה של האמן מול פיתוי ההצלחה, לאלמנט ההקרבה של החיים עבור היצירה. אולי ראוי שסרט שעוסק בפלגיאט ידיף כולו ניחוח מעושה, אבל כאן הזיוף הוא לא רפלקסיבי (כמו ב "F for Fake" מ-1973 של אורסון וולס), אלא נובע מרצף משמים של דמויות שטוחות, בימוי המושתת על קלישאות ועלילה המדמה עצמה למתוחכמת.
