שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    פתאום, באמצע החיים, גילינו שאנחנו יהודים
    אמה של קרולינה מפולין חששה לספר לה על שורשיה, מריה פרננדה גילתה שהיא בת למשפחת אנוסים - ושה-פי ידע תמיד שהוא נצר לקהילת קייפנג החרבה. מחרתיים הם יציינו את ראש השנה. איך זה מרגיש כשהמרחק בין השורש לענף רחוק כל כך?

    מריה פרננדה אלמידה (50): "הייתי רוצה לשמוע שופר"

    תושבת סניורה דה אורה, פורטוגל. צאצאית למשפחת אנוסים

     

    לעולם לא אשכח את הלילה ההוא - ליל חג המולד. הייתי בת 5, והמשפחה כולה התכנסה לרגל "החג". באותו המעמד חשף אבי כי משפחתו מצד אביו היא ממוצא יהודי. סבתי – אמו – השתתקה בבהלה. אני מעולם לא נרגעתי.

     

     

    עוד בערוץ היהדות  - קראו:

     

    למרות הגילוי בחג המולד, המשפחה התנהגה מאז ומתמיד כנוצרית לא-דתית. לא נכנסנו לכנסיות, וזה היה נראה בעיניי - עיניה של ילדה - עניין נורמטיבי. אבל כשבגרתי התחתנתי בכנסייה, כמיטב המסורת הפורטוגזית. התחתנתי - וחשתי ריקנות בטקס. משהו היה חסר לי.

     

    לפני מספר שנים הרגשתי לפתע מן השתוקקות רוחנית, צורך לגדול, להיות אדם יותר טוב. הייתי זקוקה לתשובות. ביקרתי בקפלה סיסטינה באיטליה, ונוכחתי שכל שפעת הציורים המדהימים שם קשורים לתנ"ך. משהו התעורר בי. הבנתי שהאמת בתנ"ך, וזה העם שאליו אני שייכת.

     

    ידעתי שקיימת קהילה יהודית בפורטו - אך מעולם לא היה בי האומץ להגיע אליה. התחלתי לקנות ספרי יהדות, והראשון שבהם - חומש. כשקיבלתי אותו, הרגשתי שלפני זמן רב

    נחתך חבל - ועכשיו אני מחזיקה בשני קצותיו בחזרה. חשתי שמחה אדירה מהולה בעצבות עמוקה, ופרצתי בבכי.

     

    לפני שנתיים גיליתי בת-דודה שאף היא מצאצאי האנוסים. דיברתי איתה על הבורות במשפחתנו. היא הציעה לנסות לחקור את שורשינו גם מחוץ לגבולות פורטוגל. הרעיון הזה התמיה אותי משום שלא ידעתי שיש לנו עבר מחוץ למקום שבו נולדו דורות של בני משפחתי. היא הסבירה לי שאנו יהודים שהתבוללו בפורטוגל.

     

    התחלתי ליצור קשר עם צאצאי אנוסים דרך הפייסבוק, והבנתי שאני לא לבד. יצרתי קשר עם "שבי ישראל" והרב אלישע סלאס, שהשיב לשאלותיי הרבות בסבלנות אין קץ ומתוך הבנה גדולה. בתהליך שעברתי הבינה משפחתי את הצורך הרוחני שלי להמשיך בדרך הזאת. בנובמבר האחרון נכנסתי לבית הכנסת של פורטו עם חברים נוספים בקבוצה של "שבי ישראל". לראשונה בחיי השתתפתי בתפילה, וחשתי שייכת מאז ומתמיד.

     

    זו לי הפעם הראשונה שאחגוג את ראש השנה כיהודייה בביתי, לצד משפחתי. הרב סלאס הזמין אותנו לחגוג איתו בבלמונטה, בקהילה שלו, אך המצב הכלכלי בפורטוגל קשה מנשוא, ואיננו יכולים להגשים את חלומנו. הייתי מאושרת לשמוע קול שופר, אך זה לא יתאפשר השנה.

     

    עם זאת, אני מתכוננת לחג בכל מאודי, עושה חשבון נפש ומנסה לנקות את נשמתי כדי להיכתב בספר החיים. אלך לים לעשות "תשליך", יחד עם בעלי ובתי. זה יהיה רגע מיוחד. על שולחני יהיה ראש של דג, תפוח בדבש, תמרים, דלעת, כרישה ובמיוחד רימון - וכולנו יחדיו נבקש "לשנה הבאה ניכתב וניחתם". אני מקווה שראש השנה הזה יהיה הראשון מני רבים, לצד בני עמי. לשנה הבאה בירושלים! ואני מתפללת לקיבוץ גלויות ולגאולת ישראל.

     

    שה-פי (24): "הנשמה היהודית העתיקה שבי התעוררה"

    עלה מקייפנג, סין. מתגורר באפרתה. צאצא לקהילת קייפנג שנכחדה

     

    נולדתי למשפחה סינית נורמטיבית: אבא, אמא וילד – אני. מוצאה של אמי ממשפחה יהודייה ושם משפחתה הוא לי. כאן המקום לציין כי ליהודי קייפנג יש שבעה שמות משפחה בני אלף שנים, שניתנו להם על ידי מלך סין דאז, הראשון שהרשה ליהודים לגור בקייפנג.

     

    "כל שאני יכול לחשוב עליו בימים אלה, זה: אני רוצה להיות יהודי". שה-פי (צילום: באדיבות ארגון שבי ישראל) (צילום: באדיבות ארגון שבי ישראל)
    "כל שאני יכול לחשוב עליו בימים אלה, זה: אני רוצה להיות יהודי". שה-פי

     

    אז, לפני אלף שנים, היה כאן בית מדרש פעיל ורב ששמר על התנהלות החיים היהודיים, המנהגים והכשרות, וכך זה נמשך על פני כמה מאות שנים. אסון טבע הביא את הקץ על הקהילה היהודית במתכונתה ההיסטורית: בית המדרש נהרס כליל, הרב נפטר והמסורת אבדה לאטה. כך החלה ההיטמעות בתוך העם הסיני.

     

    אלא שהיו משפחות שהמשיכו לשמור על המסורת, וכזו הייתה משפחתה של אמי: אכלו רק חיות כשרות, שמרו שבת, וציינו בדרכן את פסח, סוכות וחנוכה. ארגון "שבי ישראל" שלח מורה לקייפנג ללמד אותנו יהדות, וכך התגבשנו. את ראש השנה הראשון ציינו בחיק הקהילה: שמענו שופר, אכלנו יחדיו את סעודת החג, שרנו שירי ראש השנה - ולמדנו שיעור ביחד.

     

    "אמנם בסין הייתי רופא שיניים, אך כאן עבדתי במטבח ובכל עבודה שנתנו לי – והייתי מאושר". עם חבריו לקהילה היהודית הסינית (צילום: באדיבות ארגון שבי ישראל) (צילום: באדיבות ארגון שבי ישראל)
    "אמנם בסין הייתי רופא שיניים, אך כאן עבדתי במטבח ובכל עבודה שנתנו לי – והייתי מאושר". עם חבריו לקהילה היהודית הסינית

     

    לפני שלוש שנים – באוקטובר 2009 – הגעתי לישראל. ביקרנו בירושלים, וכשעמדתי לראשונה בכותל המערבי, הוצפתי התרגשות. חשתי שאני בבית. אמרתי "שמע ישראל" והנשמה היהודית העתיקה שבי התעוררה. הקדוש ברוך-הוא נתן לי מתנה עצומה.

     

    התחנה הראשונה שלנו בישראל הייתה קיבוץ שדה אליהו. למדנו עברית ועבדנו. אמנם בסין הייתי רופא שיניים, אך כאן עבדתי במטבח ובכל עבודה שנתנו לי – והייתי מאושר. חמישה חודשים אחר כך שכרנו דירה בירושלים, והתחלתי ללמוד יהדות מרמת הבסיס: ההלכה, המוסר, פרשת השבוע וכל מה שצריך לדעת. זמן קצר אחר כך נקלטתי בישיבה באפרתה, והרגשתי שמצאתי שם אוזן קשבת אצל הרבנים גם בכל הנוגע לחיי היומיום.

     

    שנתיים עשיתי בישיבה, ובסוף החודש שעבר הגעתי לבית הדין הרבני, במסגרת תהליך הגיור שאני עובר. אני נושא תפילה שהליך הגיור יסתיים במהרה, כי כל שאני יכול לחשוב עליו בימים אלה, זה: אני רוצה להיות יהודי. לאחר שאשלים את הליך הגיור, אני מקווה להתגייס – ואלי אוכל לשרת אפילו במקצועי, כרופא שיניים. אני מקווה לשאת אישה יהודייה ולקבוע כאן את מושבי. זה החלום שלי. יש לנו משפחה באפרתה, והיא מזמינה אותנו לעשות אתם את החגים. אחגוג איתם את ראש השנה.

     

    קרולינה (23): "כילדה פשוט רציתי להיות יהודייה"

     מתגוררת עם משפחתה בקרקוב, פולין. גילתה שסבה היה ניצול שואה

     

    על שורשיי היהודיים למדתי רק לפני שנים ספורות, כבגירה. אך כבר כילדה קטנה הייתה לי משיכה לא

    מוסברת לתרבות היהודית, תרבות שהייתה, במובן מסוים, נוכחת תמיד בבית שלנו. פעם מצאתי אפילו עותק של מגילת אסתר שהייתה שייכת, כך גיליתי בדיעבד, לסבי. אבל אז, כילדה, נאמר לי שהמגילה שייכת לחברה של סבתי. זכורני שכילדה פשוט רציתי להיות יהודייה.

     

    סמוך לפטירתה של סבתי, היא חזרה שוב ושוב על המשפט: "זכרי, סבך היה יהודי". היא גם גילתה לי את שמו האמיתי, שולם אלשטטר. הקשבתי לסיפוריה בשקיקה, אך לא ממש האמנתי להם. סבתי הייתה כבר בת 90, ולעיתים קרובות שיבש מוחה אירועים וזיכרונות, או כך לפחות ניסתה אמי לשכנע אותי.

     

    סבתי סיכנה את חייה במהלך מלחמת העולם השנייה, כשסייעה ליהודים בגטו קרקוב: העבירה להם מכתבים, והסתירה יהודים בביתה. על כך שפגשה את סבי במהלך המלחמה, למדתי רק לאחר פטירתה, כשאמי החליטה לשבור את חומת השתיקה. היא הודתה שהעדיפה לשתוק במשך השנים כי פחדה מפני אנטישמיות.

     

    סבא שולם הגיע ממשפחה אמידה שעסקה בסחר בסוסים. במהלך השואה נרצחה כמעט כל המשפחה. סבי עזב עוד לפני פרוץ המלחמה לקרקוב, והועבר לגטו עם כלל יהודי העיר. מאוחר יותר הגיע ללאשוב. משם הועבר לאושוויץ - ומשם למטהאוזן. הוא שרד את הסלקציה הודות למבנה גופו החסון, ועבר ניסויים אצל ד"ר מנגלה, שפגעו בבריאותו בצורה כרונית עד לסוף ימיו.

     

    לאחר המלחמה הוא הקים משפחה, שינה את שמו – אך לא את דתו. אף שסבי וסבתי גידלו את ילדיהם הרחק מהיהדות, הוא שימר מספר מנהגים עד למותו. עכשיו, כשהאמת יצאה לאור, גילינו אוצר בביתם של סבי וסבתי: תמונות, תעודת לידה, מסמך שבו נכתב שהוא עבר ברית מילה, תעודת זהות מקורית, סידור, גביע קידוש, "יד" של ספר תורה ועוד ועוד.

     

    במשך תקופה ארוכה לא הייתי בטוחה אם יש לי חלק במורשת הזו, אך רבים וטובים סייעו לי לקבל את ההחלטה. חששתי שהקהילה החדשה תדחה אותי, אך לשמחתי התבדיתי. עד מהרה הפכתי לחלק בלתי נפרד מהקהילה

    היהודית של קרקוב. התחלתי ללמוד עברית, ביקרתי בישראל, וצעד אחר צעד התוודעתי לטקסי קבלת שבת וחגי ישראל. למדתי במסגרת פרויקט "נר לאלף", ועל אף שמעולם לא פגשתי בסבי (הוא נפטר בשנת 1972, עוד לפני שנולדתי) חשתי את נוכחותו לצדי.

     

    את ראש השנה הראשון שלי עשיתי במחיצת רבה של קהילת קרקוב. לקחתי חלק בתפילות שנערכו בבית הכנסת המקומי, ושמעתי לראשונה את קולו המרטיט של השופר. השתתפתי בסעודת החג על סמליה, ויצאתי לערוך "תשליך" בנהר ויסטולה. זו הייתה הרפתקה יפהפייה וקסומה, וגילוי עצמי. גם השנה יש לי תוכניות דומות לחג.

     

    • "שבי ישראל" הוא ארגון ללא מטרות רווח, שהקים מיכאל פרוינד, הפועל לחיזוק הקשר עם צאצאי יהודים ברחבי העולם. בין הקהילות שעמן נמצא הארגון בקשר: "בני האנוסים" בספרד, פורטוגל ודרום-אמריקה, ה"יהודים הסובוטניקים" שברוסיה, קהילת יהודי קייפנג שבסין, "היהודים הנסתרים" בפולין, "בני המנשה" בהודו ועוד. מידע נוסף על הארגון - באתר של "שבי ישראל"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים