שתף קטע נבחר

חשופים בקבינה: התיעוד שהתגלה מצליחת התעלה

סמי זנגי לא ידע מה יש על הסליל המאובק שמצא במקרה לפני כמה חודשים. אחרי ששלח לפיתוח נזכר: לקחתי למלחמה מצלמה. הגופות בצד הדרך, השיירות מערבה מעל המים, הקבר היהודי המסתורי - זהו הסיפור שלו, וזהו סיפורם של אנשי התחזוקה שהעבירו חטיבות שלמות כשהפגזים שורקים מכל עבר. ואחר-כך גם את החברים שמתו. בחזרה ל-73', בצבע

הטלפון בביתו של סמל ראשון סמי זנגי צלצל לפתע בשבת, בעיצומו של הצום. בצדו השני של הקו קצין הקישור שהורה לו להתייצב מיד. פרצה מלחמה. זנגי, שסופח שנים קודם לכן לגדוד 66 של הצנחנים כאפסנאי במילואים, נקרא לבסיס סירקין, משם יצא לחזית הדרום לקחת חלק במערך המנהלה. הוא ארז תיק בזריזות, הניע את מכונית הב.מ.וו החדשה שקנה זה מכבר אחרי שחסך לירה ללירה, ויצא לדרך. מאחור, בתא המטען, הניח מצלמת 8 מ"מ שהייתה ברשותו ואיתה סליל בודד שהספיק לרכוש לפני החג. מי יודע, חשב לעצמו, כמה זמן זה ייקח ומה יהיה שם. לפחות שתהיה מזכרת.

 

העדויות נחשפו:

 

רס"ן ניסים מיארה, קצין תחזוקה בחטיבה 401, קיווה לנצל את החופשה הקצרה שקיבל ליום הכיפורים במהלך קורס קציני תחזוקה מתקדמים בבה"ד 11, כדי לבלות זמן יקר עם ילדיו שאותם ראה רק בסופי השבוע. אבל אחרי הטלפון מהחטיבה, שוב נפרד מילדיו לשלום, בלי לדעת מתי יפגוש אותם שוב. המצרים תוקפים, החטיבה יוצאת לקרב בלימה. כקצין תחזוקה של חטיבת שריון סדירה, ידע שהיא חמושה, מתודלקת ומזוודת ומוכנה לקרב. רק כשהגיע לבסיס במיתלה, הבין כמה ערומות מציוד הן חטיבות המילואים שדהרו דרומה. כמה קשה וחמור באמת המצב.

 

עוד סודות יום כיפור שנחשפו בשנים קודמות:

 

ב-5 באוקטובר, יום שישי, שוחרר הביתה אל"מ ציון מסורי, קצין התחזוקה של אוגדת המילואים 143, כדי להתכונן לצום. "אמרו לנו שהכול חארטה, שזה תרגיל", הוא נזכר. לכן כשהטלפון צלצל בשישי בערב, זמן קצר אחרי הארוחה המפסקת, קרא באינסטינקטיביות לבני המשפחה "לא לענות, זו טעות". תוך רגע התעשת וענה בעצמו. "תחזור מהר, יש ידיעה שהמלחמה פורצת מחר", אמר בהתרגשות האדם בקו השני. רגעים ספורים לאחר מכן כבר דהר במהירות במכוניתו לבסיס ההתארגנות בשדה תימן. עכשיו תידרש כאן תושייה, ידע מסורי - כי שום דבר לא מוכן.

 

שקעו בחול של סיני (צילום: ניסים מיארה) (צילום: ניסים מיארה)
שקעו בחול של סיני(צילום: ניסים מיארה)


שלפתי את המצלמה כשלא היו הפגזות ()
שלפתי את המצלמה כשלא היו הפגזות

 לפני כמה חודשים גילה סמי זנגי במחסן ביתו סלילי וידיאו ישנים שהעלו אבק. זנגי, חובב צילום, לא זכר מה תוכנם של הסלילים, ושלח לפיתוח והמרה. כך נמצא הסרט שצילם תוך כדי מלחמת יום כיפור. כרבע שעה של חומר גלם, ובו נראים היטב אזור הצליחה והגשר שדרכו עבר צה"ל לגדה המערבית - במהלך שהכריע את המערכה - ושיירות האספקה האזרחיות שעמדו לרשותם של מפקדי התחזוקה, חוצות את התעלה. בצדי הדרכים גופות חיילים מצרים.

 

הדמויות המופיעות בסרט, שאת שמם אינו זוכר, הם אנשי מערך הלוגיסטיקה. החיילים הפשוטים, ללא הילת הקרב.

 נהגי משאיות התחמושת והדלק, שעשו את עבודתם תחת אש תופת של ארטילריה מצרית. רבים מהם לא חזרו מחולות סיני.

 

39 שנים אחרי המלחמה, התיעוד מזכיר את המערך הלוגיסטי שבזכותו יכלו חיילי צה"ל להתגבר על נקודת הפתיחה האיומה, לבלום את המתקפה בחזיתות השונות ולהפוך את הקערה על פיה. המערך שהזין את מכונת המלחמה, שהניע את גלגליה. שחימש ותדלק את הטנקים הדוהרים קדימה, שהחזיר כלים פגועים ללחימה. שפינה את הפצועים והחללים לעורף, שהעביר אספקה לכוחות השועטים קדימה בחולות. שלושה חיילים וקצינים, שלושה זיכרונות מרגעי המפתח בלחימה באוקטובר 1973 בחזית המצרית.

 

על גרוטאה בסיני (צילום: ניסים מיארה) (צילום: ניסים מיארה)
על גרוטאה בסיני(צילום: ניסים מיארה)

 

מחסנים מלאים, חטיבות ריקות

תא"ל (מיל') ציון מסורי: "בשעה 14:00 קיבלנו הודעה שהמתקפה המצרית התחילה. כבר בבוקר התחלנו לגייס מילואים, הבעיה הייתה שהרבה טנקים כלל לא היו כשירים למלחמה. חודש לפני כן כתבתי למטכ"ל שחסר לאוגדה מקלעים ומשקפות למט"קים ושאם אנחנו צריכים לצלוח אין לי מובילים להוביל את הטנקים".

 

מסורי, קצין התחזוקה באוגדה 143, קיבל הוראה ממפקדו אריאל שרון לחמש, לזווד ולתדלק את הכוחות במהירות האפשרית. "המילואימניקים החלו להגיע לבאר שבע ומשם לשדה תימן, שרון הורה לעבוד מהר - כל פלוגה שמוכנה, לשלוח אותה קדימה ולא לחכות למבנה של גדוד, חטיבה ואוגדה. התחלנו להעמיס ציוד ולשלוח אותם לדרך, מעל 400 ק"מ על שרשראות, 12 שעות נסיעה שאחריהם צריך להיכנס לקרב. אם החיילים היו מבוגרים, בטוח שהיו מתעלפים בדרך. למזלנו אלו היו חיילי מילואים שרק עכשיו השתחררו".

 

אתה מרגיש קשה וחסר רגש. מתעלם מהגופות (צילום: ניסים מיארה) (צילום: ניסים מיארה)
אתה מרגיש קשה וחסר רגש. מתעלם מהגופות(צילום: ניסים מיארה)

 

על שפת התעלה (צילום: ניסים מיארה) (צילום: ניסים מיארה)
על שפת התעלה(צילום: ניסים מיארה)

 

למרות המרחק העצום שעשו הטנקים בדרכם לחזית, הגיעו כולם תקינים לרפידים ומשם לקרב. "זו הייתה הפעם הראשונה שטנקים גומאים מרחקים כאלה", מספר מסורי, "חוץ מטנק אחד שפרס שרשרת כולם הגיעו לרפידים. היה לי שכל לשלוח לרפידים קצין אספקה, לעצור אותם כשהגיעו, להעמיד מכליות של דלק ולתדלק אותם. טנקים תודלקו ונכנסו לקרבות. היה שם הרבה מזל, טנקים יכלו להיתקע. ריכוז הכוחות היה דבר מורכב מאוד".

 

אל"מ (מיל') ניסים מיארה: "כחטיבה סדירה מרחבית, היינו מאוד 'עשירים' בתחילת המלחמה. היה לנו ציוד מלא, מחסנים מלאים בתחמושת, דלק וציוד והטנקים היו מחומשים ומתודלקים 24 שעות.

 את משאיות האספקה שהגיעו אלינו החבאתי בין ההרים, כדי שלא ייפגעו בהפצצות המצריות. אבל המצב היה שונה בחטיבות המילואים שהחלו להגיע לדרום, הן הגיעו ריקות. כל מי שנכנס למלחמה עבר דרכנו. ביום הראשון למלחמה עלה מולי בקשר אברהם ברעם, מפקד חטיבה 164. '25, כאן 10 אורח'. שאלתי מי זה אורח, ענה 'ברעם'. שאל מי אני, השבתי 'מיארה'. 'מיארה אני ריק, אין לי כלום - לא דלק, לא תחמושת, לא אופטיקה, כל מה שתוכל לתת תיתן לי'. בשלוש בבוקר תדלקתי את כל החטיבה, סיפקתי תחמושת, מקלעים. אפילו נשק אישי לא היה להם. ככה המשיכו להגיע הטנקים משדה תימן בלי תחמושת ובלי דלק, ואנחנו סיפקנו להם".

 

חזרנו לעצמנו בזכות החיילים הפשוטים שלחמו בגבורה (צילום: ניסים מיארה) (צילום: ניסים מיארה)
חזרנו לעצמנו בזכות החיילים הפשוטים שלחמו בגבורה(צילום: ניסים מיארה)

 

לאורך כל ימי הלחימה לא ידע מיארה מחסור באספקה, הגם שהמשיכה לזרום דרומה. הייתה לכך סיבה נוספת. האובדן. "חטיבה 401 החלה את המלחמה עם 110 טנקים ועוד טנק אחד בסדנה שהצטרף ביום ראשון. לקראת סוף המלחמה צלחנו את התעלה עם 28-29 טנקים בלבד שנשארו, זה מה שנשאר לנו מהחטיבה. זה הייתה התובנה הקשה ביותר שלי תוך כדי המלחמה, שנשארה לנו אספקה רבה אבל החטיבה כמעט כולה איננה".

 

רב סמל (מיל') סמי זנגי: "הייתה היסטריה גדולה בהתחלה, שמענו שתקפו אותנו ושהמצב קשה מאוד. אפילו לא טרחנו לחפש מפתחות למחסנים, פרצנו אותם בכוח ושברנו מנעולים. למי יש זמן לחפש מפתח כשאלפי חיילים מתחילים להגיע וחייבים לצאת מיד לקרב? היה ברור שמשהו רע מאוד קורה כאן ואין זמן, צריך למהר".

 

לעמוד מתחת לגיהנום ולראות מוות בעיניים

השעות הארוכות בשיירה העושה דרכה אל הגשר בנקודת הצליחה, תחת אש תופת שממטירה הארטילריה המצרית המכוונת על ידי תצפיות, נחשבות לקשות ביותר במלחמה. לצד הלוחמים על הטנקים, עשו דרכם אנשי מערך התחזוקה על שלל תפקידיהם קדימה אל הצד השני, בכביש הצר והפקוק המוביל אל "החצר" - מתחם הצליחה שקיבל לימים את הכינוי האפל "חצר המוות" בשל ריבוי הקורבנות. רגעי חרדה איומים עברו על נהגי המובילים במשאיות העמוסות תחמושת ודלק, כפצצות המונעות בדיזל.

 

מיארה: "אלו היו הרגעים הקשים ביותר במלחמה, בנסיעה על הכביש מצפון לדרום, לאורך 2-3 ק"מ בסך הכול - נסיעה שלקחה יותר מיממה. חטיבות נכנסו לכביש הצר הזה, שדרות מלאות בכלי רכב, לוחמים, טנקים ומשאיות. היינו מאוד פגיעים. הצבא המצרי המטיר ארטילריה כבדה וחיל האוויר שלנו ניהל קרבות אוויר מעל הראשים שלנו עם המצרים, ראינו אותם צוללים לתוך התעלה אחד אחרי השני".

 

גופות מצרים מוטלות בצדי הדרך, אחרי הצליחה ()
גופות מצרים מוטלות בצדי הדרך, אחרי הצליחה
 

אריק שרון עם גולדה מאיר בסיני, 1973 (צילום: יהודה ציון, לע"מ) (צילום: יהודה ציון, לע
אריק שרון עם גולדה מאיר בסיני, 1973(צילום: יהודה ציון, לע"מ)
 

הנסיעה האיטית בכביש הצר, כשמצידיו אדמה בוצית, לא אפשרה לשיירה לסטות מהדרך, גם לא בזמן מתקפה ארטילרית. "אי אפשר לזוז ימינה או שמאלה כי אתה שוקע, אתה חייב להיות כל הזמן על הציר", הוא מספר "כשהגיחו מטוסים זינקנו לבוץ, היינו נראים כמו שדים - מלוכלכים מהבוצה שנהדפה עלינו מהפגזים שצללו כמה מטרים מאיתנו. נסיעה בלתי נגמרת מהנקודה במתלה ועד למעבר הגשר, לילה, הזמן הוא נצח. אני נוסע בזחל"מ ומאחוריי משאיות תחמושת ודלק, פגיעה ישירה בהן והכול מתלקח. היו שם המון נפגעים מהארטילריה, כל הפוגה של 10 דקות באש נוצלה למעבר כוחות לצד השני. למעלה מיממה תחת אש, זה לעמוד מתחת לגיהינום ולראות את המוות בעיניים".

 

אוגדה 143 שניהלה את מבצע הצליחה ספגה קורבנות רבים בחצר המוות. הזמן שיחק תפקיד מרכזי, הסכנה הגדולה שריחפה מעל היא שהמצרים יצליחו לנתק את גשר הצליחה ובכך ישאירו בגדה המערבית כוחות ישראלים מנותקים מאספקה ותחמושת.

 

מסורי: "אריק צלח והזעיק אותי אליו, אמר לי להעביר מלא נשק ודלק כי הוא מרגיש שהכול נסגר. החצר הייתה צוואר בקבוק, גודל המעבר היה כ-200 מטרים, אם הם (המצרים) מצליחים לבלום אותו - הכוחות שכבר צלחו הופכים מנותקים. המשימה שלי הייתה להעביר 300 משאיות עמוסות דלק ותחמושת,

 אבל איך עוברים כשכל הזמן יורים עליך? אני נותן פקודה לשיירות לצלוח ומקבל קריאה בשר מאחד ממפקדי השיירות, שמדווח שהמצרים מכוונים על השיירה שלנו, שחיל האוויר המצרי תקף שיירה, חמש משאיות התפוצצו ויש הרבה הרוגים. אני ממלמל לעצמי 'בורא שמיים וארץ, עזור לנו' ועונה למפקד השיירה 'תמשיך לנוע'".

 

הפקודה שניתנת למסורי: להעביר משאיות אספקה ותחמושת לאזור שדה התעופה בדוור סוויר שבצד המצרי. "החלטנו להמשיך לא משנה מה יקרה, פה הלכה משאית, זה התפוצץ. אין ברירה, ממשיכים קדימה. אתה מרגיש קצת כמו אידיוט, קשה וחסר רגש. מתעלם מהמתים, קרבות אוויר בשמים ואתה שוכב על הקרקע עד שיעבור זעם וממשיך לנוע כשנרגע. עמדנו במשימה בצורה עיקשת, עד שהושלמה הצליחה והכוחות החלו לנוע לעומק מצרים".

 

המשימה: להעביר 300 משאיות עמוסות נשק ותחמושת, תחת אש ()
המשימה: להעביר 300 משאיות עמוסות נשק ותחמושת, תחת אש

 

האש המצרית ממשיכה לנחות באזור הצליחה, גם לאחר שהכוחות עברו לצד המערבי של התעלה. זנגי, שצולח אף שאינו לוחם, על גבי משאית אספקה אזרחית שהגיעה לתעלה כחלק מכוחות המנהלה, זוכר היטב את הרגע.

 

זנגי: "בשעות הערב הייתה נפתחת האש ולא מפסיקה, אני זוכר את העצים המגולחים מהפגזים שנפלו באזור. שם ראיתי בפעם הראשונה את הנפגעים בצד שלנו, הרבה אנשים נפצעו ונהרגו ואני שוכב על האדמה ומקווה שלא יפגע בי".

 

לא נשאר מקום להרוגים

כמי שמפעילים את כלל המערך המנהלתי של הכוח הלוחם, הכולל גם רפואה, על קציני התחזוקה הוטלה האחריות לנהל את מבצע פינוי הפצועים וההרוגים משדה הקרב. עבור מסורי ומיארה, הייתה זו מהלומה של ממש כשנאלצו להתמודד עם כמות הרוגים בלתי נתפשת, שונה מכל מלחמה שבה לחמו קודם לכן. אם היה רגע של משבר, זה היה הרגע שבו נדרשו לפנות הרוגים במשאיות. אז למדו על האובדן העצום.

 

מסורי: "בשלב הצליחה הקריטי, הוריתי לאנשים שלי להמשיך לנוע ולהשאיר פצועים והרוגים מאחור. זו הייתה הפעם הראשונה שהעזתי להורות על דבר שכזה, אבל לא הייתה ברירה. אסור היה לפעול עם רגש. ידעתי שאם ננסה לפנות את ההרוגים והפצועים המצרים ידפקו אותנו וצוואר הבקבוק הזה ייחנק. בשלב הבא הוריתי שכל משאית שפורקת תחמושת אוספת חללים מהחצר ומעבירה אותם למשמר הנגב. בשיירות שלנו היו גם מתנדבים של חברה קדישא שהגיעו לנקודות הריכוז של הטנקים שנפגעו כדי לפנות גופות. החימושניקים פחדו להתקרב לטנק הפגוע בגלל הנפגעים בתוכו".

 

לא לכולם הייתה הילת קרב. חיילים גיבורים ()
לא לכולם הייתה הילת קרב. חיילים גיבורים
 

הקושי הגדול ביותר בפינוי של ההרוגים מזירת הקרב היה המפגש בפנים מוכרות. מיארה לא מסוגל עד היום לשכוח.

 

מיארה: "כל הפינוי של הפצועים וההרוגים בגזרה הדרומית נעשה דרכי, אל המפקדה במיתלה הגיעו ההרוגים משדה הקרב והמשיכו להגיע עוד ועוד עד שכבר לא היה איפה לאפסן אותם. ראיתי אותם, הסתכלתי על כולם, כל פרצוף. הכרתי רבים מהם, שהיו חברים שלי. קראתי לאוגדה לפנות את ההרוגים כי אי אפשר להמשיך ולהחזיק בהם במפקדה, אבל אמרו לי שאין להם סידור. הכמות אצלי גדלה עוד ועוד עד שהחלטתי להעלות אותם למשאיות ולפנות לרפידים. הוריתי לנהגים להתייצב אצל קצין הרפואה ולמסור לו את הפיקוד על המשאיות, להביא אותם לקבורה. זה היה רגע שלא אשכח לעולם".

 

שכחו אותנו

"זו הייתה מלחמה קשה ומורכבת", מסכם מיארה, "אבל יצאנו ממנה עם היד על העליונה. היו רגעים קשים של ייאוש, בעיקר כששמענו שמועות על הטנקים הסוריים שהגיעו כבר לכנרת,

 כשחשבנו שזה הסוף. אבל אז החלה ההתאוששות, חזרנו לעצמנו בזכות החיילים הפשוטים שלחמו בגבורה".

 

מסורי סבור שחיילי מערך הלוגיסטיקה במלחמת יום כיפור לא קיבלו את הקרדיט הראוי להם. "מכונת המלחמה של צה"ל עבדה בזכות מכונת הלוגיסטיקה שהזינה אותה, בלעדיה המלחמה הייתה נעצרת. ההיסטוריה מוכיחה שמערך לוגיסטי הוא מפתח לניצחון או לתבוסה. ראה מבצע ברברוסה, הקרב באל עלמיין ואפילו נפוליאון. מכונת מלחמה זה כמו אוטו, ובלי דלק האוטו לא ייסע. הטיס הטוב בעולם לא יצליח בקרב בלי החיילים שיחמשו את מטוסו ויטפלו בו. אוהבים לפאר את הלוחמים, יש גיבורים ויש חשופים בצריח - שכחו שבמלחמה הזו, היו חשופים בקבינה".

 

זיהיתם עצמכם בווידאו? גם לכם יש תיעוד נדיר מהמלחמה? כתבו לנו באימייל האדום

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
היסטוריה ב-8 מ"מ
מתוך הסרטון
חייל אלמוני
מזהים?
צילום: ניסים מיארה
ניסים מיארה (משמאל) וחברים במלחמה
צילום: ניסים מיארה
ציון מסורי. אמרו שהכול חארטה
סמי זנגי. שברנו מנעולים
צילום: יהונתן צור
מומלצים