שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "המאסטר": אפשר להגיד מאסטר-פיס

    ההופעה המהפנטת של פיליפ סימור הופמן וחואקין פיניקס, הסיפור המורכב והלא לינארי, והמוזיקה המטרידה של ג'וני גרינווד - כל זאת ועוד הופכים את "המאסטר" של פול תומאס אנדרסון ליצירת מופת מטלטלת, שחושפת את קורות אמריקה החולה

    סרטו של פול תומאס אנדרסון, "המאסטר" ("The Master"), שפתח במוצ"ש את פסטיבל הסרטים בחיפה, אחרי שקטף את פרסי הבימוי והמשחק בפסטיבל ונציה האחרון, עוסק במנהיגהּ העוצמתי של כת שבמאפייניה מזכירה את הסיינטולוגיה. אך אין זה סרט על תואמי טום קרוז, וגם לא ביקורת נוקבת על כתות למיניהן. כ"זה יגמר בדם" לפניו, הסרט מתאר קשר מעוות בין דמויות אב ובן, ואת הבסיס הפרוורטי שעליו נבנתה אמריקה של היום.

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

    בלי חוקים

     

    "המאסטר" מתרחש בשנת 1950, וגיבורו הוא מלח הלום קרב ממלחמת העולם השנייה, השב משירות ממושך באוקיאנוס השקט, אחרי שהותיר מאחור נערה אהובה, ומתחיל לעבוד כצלם בחנות כלבו גדולה. החייל המשוחרר, פרדי קוול (חואקין פיניקס), מייצג את אותה גבריות פגומה שמאפיינת את סרטיו של אנדרסון. בה בעת יש בו משהו שמזכיר את גיבורי הרומן האמריקאי הקלאסי נוסח אפטון סינקלייר (שעל אחד מסיפוריו התבסס "זה יגמר בדם"), הרמן מלוויל ופ. סקוט פיצג'ראלד (במיוחד "גטסבי הגדול").

     

     

    דמותו של קוול היא אחת המעניינות והמטרידות שנראו לאחרונה בקולנוע האמריקאי. לא רק שהיא לוקה בהרס עצמי קיצוני, וכל כולה כרוניקה של כישלון ידוע מראש, אלא שיש בה גם מימד חייתי וייצרי, שהופך אותה למי שנדמה כי אינה מודעת למעשיה. פיניקס (ששב אל המסכים אחרי ארבע שנים, והוא מביא אל הדמות הזו את זכר הופעתו האקסצנטרית בתוכניתו של דיוויד לטרמן, בה הכריז על פרישתו כביכול ממשחק) – מגלם את קוול בפנים מעוותים, דיבור מלעלע והילוך כפוף שיש בהם כדי להזכיר את הופעותיו הגדולות של מרלון ברנדו.

     

    חואקין פיניקס ב"המאסטר" - תואם מרלון ברנדו ()
    חואקין פיניקס ב"המאסטר" - תואם מרלון ברנדו

     

    האם זוהי הדמות המייצגת של אמריקה החדשה, זו שנולדה בעקבות מלחמת העולם השנייה? כזכור, גם "זה יגמר בדם" עסק בדרכו בלידה - זו של הקפיטליזם האמריקאי המעוות, כפי שיוצג בדמות שגילם שם דניאל דיי לואיס. מבחינה זו "המאסטר" ממשיך את אותו הרהור רעיוני ותמטי שבוחן את אמריקה של היום דרך רגעים מכוננים מהעבר. העיסוק שלו בדמויות מיתיות ואפלוליות מזכיר מאוד את עבודותיו של ג'ון יוסטון הגדול ("המלכה האפריקאית").

     

    על סיפונה של אוניית פאר שאליה הוא מתגנב, קוול פוגש בלנקסטר דוֹד (פיליפ סימור הופמן), הוא "המאסטר" שבכותרת הסרט. האוניה עושה את דרכה מסן פרנסיסקו לניו יורק, ונוסעיה הם חברי הכת החדשה שמנהיג דוֹד, וקרויה "התכלית" ("The Cause"). הקשר בין השניים נבנה על בסיס לגמרי בלתי צפוי - המאסטר מעריץ את הקוקטיילים החזקים שרוקח קוול (ומבוססים למעשה על כימיקלים של חדר חושך), אך בהדרגה מתפתחים ביניהם יחסי בן-אב מטרידים.

     

    יחסי בן-אב מטרידים: פיליפ סימור הופמן וחואקין פיניקס ב"המאסטר" ()
    יחסי בן-אב מטרידים: פיליפ סימור הופמן וחואקין פיניקס ב"המאסטר"

     

    כמה ממאפייני "התכלית" מזמינים אכן השוואה עם הכת שייסד ל. רון הבארד: בחינות הקבלה שמבוססות על חקירת המטופלים, והחזרה שוב ושוב על אותה שאלה; ההגות והפרקטיקה שמזכירות את עקרונות הדיאנטיקה של הבארד; נקודת הזמן בה מתרחש הסרט המקבילה לזו שבה התפתחה הסיינטולוגיה; וכמובן דמותו של הגורו הסוחף אחריו מאמינים במספר הולך וגדל.

     

    בין קאט לכת

    מי הוא "המאסטר"? אף שלכאורה מדובר בשרלטן ומניפולטור (כפי שמתייחס אליו גם בנו הסקפטי), דוֹד הוא מייצגה של עוצמה פנאטית (שמשתמשת בקפיטליזם לצרכיה), על צדדיה המאיימים והנצלניים, אך גם האבהיים והמנחמים. יש משהו בהופעתו של הופמן שמזכיר את אורסון וולס, ובדמותו של דוֹד - משהו שמתכתב עם זו הטרגית והאבסורדית של צ'רלס פוסטר קיין, גיבור סרטו המפורסם "האזרח קיין" (1941).

     

    הוא באמת מנסה לגאול את קוול ממצוקתו הקיומית הנוראה, להיות בעבורו דמות אב, ורואה בו שילוב של בן חסות וסובייקט נוח למחקר ושליטה. בה בעת הוא מסתייג מהתנהגותו האימפולסיבית, ומחוסר יכולתו לשלוט בעצמו ובדחפיו (הסרט אף מרמז על קיומם של זרמים הומוסקסואליים חבויים בקשר שבין השניים).

     

    פיליפ סימור הופמן כלנקסטר דוֹד. הופעה מהפנטת ()
    פיליפ סימור הופמן כלנקסטר דוֹד. הופעה מהפנטת

     

    קוול מצדו אינו מסוגל להשתחרר מנוכחותו של האב הסימבולי בחייו. באחת הסצינות היפות ביותר בסרט, זו שמתרחשת במדבריות אריזונה ושדימוייה מזכירים את המערבון הקלאסי, מנסה "הבן" לנטוש את "אביו" באמצעות רכיבה על אופנוע אל מה שנדמה כלא כלום. אכן, קשה להעלות על הדעת דימוי קיצוני יותר מאשר זה של בן שניתוקו מאביו מוביל, באופן מטפורי וממשי, לאיונו המוחלט. מי שלידתו מחדש פירושה היעלמותו.

     

    חלק משמעותי מהצלחת "המאסטר" טמון במפגש שבין שני השחקנים הנפלאים שבמרכזו. יש משהו מהפנט בצפייה בהם יחד על הבד, והסצינות המשותפות להם (כמו זו של "בחינת הקבלה" שעורך המאסטר למי שיהפוך לבן טיפוחיו, או הסצינה בבית המעצר) מאופיינות בדינמיות ובדיאלוגים טעונים. זהו אחד הסרטים הכי קיצוניים על יחסי שליטה, סימביוזה חולנית בין אב לבן, וגבריות מיוסרת ומעונה שנראו לאחרונה.

     

    פיליפ סימור הופמן וחואקין פיניקס ב"המאסטר". שחקנים מעולים ויחסים חולים (צילום: MCT) (צילום: MCT)
    פיליפ סימור הופמן וחואקין פיניקס ב"המאסטר". שחקנים מעולים ויחסים חולים(צילום: MCT)

     

    אין זה מקרה, לפיכך, שכמה מדימוייו של הסרט מזכירים את המלודרמה ההוליוודית של שנות ה-50 (ואת סרטיהם של דגלאס סירק וג'ורג' סטיבנס), שעסקה אף היא בחיבור שבין גבריות וקפיטליזם. אפשר רק להניח שצפייה בסרט בפורמט המקורי שלו - 70 מ"מ, מעצימה את החוויה הויזואלית הזו (אגב כך, זהו הסרט הראשון שצולם במלואו בפורמט הנדיר הזה, שמתאפשר בבתי קולנוע נבחרים בלבד, מאז "המלט" של קנת בראנה מ-1996).

     

    זה יגמר באוסקר

    "המאסטר" הוא סרט קשה לעיכול. רוב הזמן נדמה כאילו הוא מתרחש בהזיה שאינה אלא חלום בלהות. החיבור בו בין מוטיב שהוא נוצרי וקפיטליסטי כאחד, של לידה מחדש (ע"ע סצינת הפתיחה של "זה יגמר בדם"), המוזיקה המטרידה של ג'וני גרינווד שמלווה את הסרט לכל אורכו, העמדת תמונה מעוותת, תנועה באופן שאינו בהכרח ליניארי, וסצינות שאינן תמיד חד משמעיות - כל אלה יוצרות חוויית צפייה מאתגרת שנמנעת רוב הזמן משאיפה לריאליזם.

     

    איימי אדמס. הצלע הנשית הכנועה ()
    איימי אדמס. הצלע הנשית הכנועה

     

    לצדם של פיניקס והופמן (שיהיו, ללא ספק, מועמדים מובילים לזכייה בטקס האוסקר הקרוב), נמצאים כמה שחקנים מצוינים נוספים, ובראשם איימי אדמס כאשת המאסטר שמייצגת את צדה הפתטי והאקסטטי של הנשיות הכנועה והצייתנית, ולורה דרן כמטרוניתא התומכת פיננסית בפעילות הכת.

     

    שבחים מגיעים גם לצלם המצוין מיכאי מאליימרה (שצילם את שלושת סרטיו האחרונים של קופולה, "נעורים ללא נעורים", "טטרו" ו"טוויקסט", והחליף את צלמו הקבוע של אנדרסון, רוברט אלסוויט), שמעניק לסרט מראה מרהיב ומסויט כאחד.

     

    "המאסטר" הוא יצירה עמוסה (אולי מדי) ורחבת יריעה. יש בסרט משהו פרוע ומהפנט, שגורם גם לנו להביט בו בתמיהה וסקרנות, רתיעה והערצה. מבחינה זו, ישנה סימביוזה מוחלטת בין הסרט והמאסטר שבמרכזו. 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים