שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איך מייצרים כסף יש מאין?
    כשאין לנו כסף אנו פונים לבנק בכדי לבקש הלוואה. הבנק למעשה לוקח כסף של לקוחות אחרים ומעביר אותו לנו ובתמורה אנו מחזירים את הכסף בתוספת ריבית. אך מה יקרה אם כל הלקוחות ידרשו למשוך את הכסף שלהם באותו הזמן?

    בשבועיים האחרונים דיברנו על האבולוציה של הכסף, על מהלך ההתפתחות שלו. סיפרתי על מטבעות זהב שעברו מיד ליד וייצגו סחורות לחליפין. ככה, במקום שאשלם ליצרן האגוזים בחלב שאני מייצר, ובעצם אכריח אותו להתקע עם חלב גם אם הוא לא צריך אותו, אני משלם לו במטבע זהב ששווה ממש סחורה, והוא כבר יחליף אותו לאיזו סחורה שהוא ירצה. לכסף כזה קוראים בשפה מקצועית בשם "כסף סחורות" (commodity money).

     

    כתבות אחרונות מאת אושי שהם-קראוס :

    הבנק: גנב גדול או אבי ההתפתחות הכלכלית?

    מה בעצם אנחנו מקבלים בתמורה לעבודה שלנו?

    מה שווה יותר - חדר נוסף בדירה או מכונית?

     

    בשלב השני דיברנו על צורפים בעלי כספות שאליהם הביאו התושבים את המטבעות. על כל מטבע, לצורך הדוגמה, התושבים קיבלו שטר נייר מהצורף שאומר משהו כמו "אני מתחייב לתת לבעל השטר הזה מטבע זהב מהמדף של אושי בכספת". תושבי העיר שבדוגמה שלנו החליפו בינהם שטרות כאלה והנה ההורים של שטרות הכסף שלנו.

     

    אבל הצעד העיקרי שהפך את הצורף שלנו לבנקאי היה הצעד הבא: נניח שיש לנו בעיר חמישה אנשים. לכל אחד עשרים מטבעות זהב. כלומר, בסך הכל, מאה מטבעות זהב. כל אחד מאיתנו הפקיד אצל הצורף את עשרים מטבעות הזהב וקיבל שטרות על סך של עשרים מטבעות. אנחנו, תושבי העיר משלמים אחד לשני בשטרות.

     

    נניח שאני קניתי מיפתח חלב, במקום לתת לו מטבע זהב, אני נותן לו שטר שעליו כתוב (בשם הצורף) "אני מתחייב לתת מטבע זהב לבעל השטר מהמדף של אושי שבכספת". יפתח מסתובב עם השטר הזה אצלו. בכספת בינתיים לא קרה כלום ויפתח יכול לעשות שני דברים: ללכת לבנק ולבקש שיעבירו למדף שלו מטבע מהמדף שלי או שהוא פשוט יכול לשלם באמצעות השטר הזה לכל אדם אחר.

     

    קח 20 מטבעות, תחזיר 25

    עד כאן החלק הפשוט. אבל הסיפור מסתבך. לעיר הגיע איש חדש שיש לו רק חמישה מטבעות זהב והמון חריצות. הוא זקוק לעוד עשרים מטבעות זהב כדי לקנות חלקת אדמה, כדי לקנות כלי עבודה וזרעים. אך אין לו. הוא מתיידד עם הצורף והצורף מציע לו רעיון מעניין.

     

    תשמע, אומר לו הצורף, יש לי על המדפים מאה מטבעות זהב. הם שייכים לאנשים בעיר. אבל הם מסתדרים כולם עם הניירות שאני נותן להם ולא זקוקים בכלל לזהב שלהם. הם אף פעם לא באים לקחת אותו. אתן לך עשרים מטבעות זהב.

    תקנה אדמה, תקנה זרעים ומחרשה. תגדל יבול ובשנה הבאה תחזיר לי במקום העשרים, עשרים וחמישה מטבעות (חמשת המטבעות הנוספים הם ריבית שהבנקאי מקבל ומרוויח על הכסף שלנו, המפקידים).

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    והנה. נס קרה לנו. עכשיו יש בשוק שלנו מאה שטרות על סך מאה מטבעות זהב, אבל יש איש שמחזיק בארנק עוד עשרים מטבעות. פתאום יש לנו בעיר עוד 20 מטבעות זהב. מסתובב כסף בערך של 120 מטבעות. הבנק יצר אותו יש מאין.

     

    נלך שלב נוסף. האיש שלנו מנסה לקנות במטבעות הזהב, אבל אנחנו, אנשי העיירה, רוצים רק ניירות של הצורף. בשביל מה לנו, אנחנו אומרים, להתעסק בזהב אמיתי. זה כבד ולא בטוח.

     

    האיש חוזר לצורף ומחזיר לו את המטבעות ומבקש במקומם שטרות של הבנק על ערך של עשרים מטבעת זהב. עכשיו שוכבים על המדפים בבנק מאה מטבעות זהב, אבל יש מאה ועשרים שטרות בעיר שבאמצעותם אנחנו משלמים אחד לשני.

     

    אז מה זה כסף?

    בשלב הראשון הוא פשוט היה נייר שמחליף ערכים של סחורות שאנחנו מייצרים בעיר, אבל פתאום הוא מייצג משהו אחר. הוא הפך להיות יחס של חוב. יש לנו עכשיו מאה ועשרים שטרות בשוק והם מבטאים עכשיו חוב, את החוב של הבנקאי לנו בזהב. אבל יש כאן עדיין משהו בעייתי - מה יקרה אם כולנו פתאום נרצה את המטבעות שלנו?

     

    הבנק יהיה בבעיה. לא יהיה לו להחזיר. אבל למה שנרצה, אנחנו שואלים. אכן, אין לנו סיבה ככל שהכל בסדר. נניח שהבנקאי מלווה יותר ויותר כסף מהכסף שלנו לעוד ועוד אנשים שמגיעים לעיירה ופתאום זה מתגלה לנו. אנחנו פוחדים שהכסף שלנו ייעלם.

     

    למה שיקרה אז קוראים "ריצה על הבנק" - תורי ענק של מפקידים עומדים מול דלתות הבנק ומבקשים למשוך ממנו את הזהב שיש להם בכספת. הם מוסרים לפקיד את השטר ומקבלים את הזהב. אז מה הבעיה?

     

    זוכרים את הדוגמה? יש בעיר 120 שטרות על סך מאה עשרים מטבעות זהב אבל יש בקופות בבנק רק מאה מטבעות. זה אומר שהאחרונים בתור ישארו בלי כלום. הבנק מתמוטט ופושט את הרגל.

     

    מה שמעניין פה, זה שהוא היה יכול לפעול עוד הרבה זמן אם הדבר לא היה מתגלה וכולם היו מרוצים, אבל ברגע שיש שמץ של שמועה על משבר, כל העסק קורס.

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

     

    אז מה עושים? יש דרך להתמודד עם הבעיות האלה? ובכן, יש דרכים רבות ובכיוונים אידיאולוגיים שונים. החל מתביעה, בסגנון כלכלת שמאל להלאמת כל הבנקים ולהפיכת המדינה לייצרן הכסף הבלעדי. תפישה ימנית תרצה לאפשר לכל מי שירצה לפתוח בנק. בלי פיקוח, נשאל? בלי שום פיקוח.

     

    מחר אני פותח בנק. אם אהיה אמין והוגן ולא אלווה ליותר מדי אנשים, הבנק שלי לא יתמוטט, ייצא לו שם טוב, ועוד אנשים יפקידו בו, ואם לא? אז הוא יתמוטט. ככה זה. שוק חופשי.

     

    והיום? ובכן, היום המערכת שונה לגמרי, ואנחנו רק בשלבים הראשונים של תיאור מערכת הכסף והבנקאות של ימינו. ובכל זאת, בימינו יש פיקוח ממשלתי על בנקים או, לכל הפחות, הממשלות מנסות לפקח, בין היתר, באמצעות תקנות של רזרבה.

     

    מה הן הרזרבות?

    הרזרבות הן הסכום (בדוגמה שלנו) במטבעות זהב שאסור לבנק להלוות לאנשים חדשים. הסכום שהוא חייב להשאיר בקופה ולא לתת כהלוואה לאנשים חדשים.

     

    נניח שלצורף יש מאה מטבעות זהב בכספות. הוא יכול להלוות מתוכן שלושים לאנשים חדשים, ואז הרזרבות שלו הם 70 מטבעות זהב. אבל אם הוא מלווה מתוך המאה, 90 מטבעות זהב, הרזרבות שלו הן רק עשרה מטבעות זהב.

     

    בדוגמה הראשונה הבנק ירוויח פחות מהריבית שהוא מקבל מהאנשים החדשים שבאו לעיר, אבל הוא יהיה יותר יציב. יש סיכוי קטן יותר שהוא יתמוטט. בדוגמה השניה, הבנק מרוויח הרבה כסף מריבית, אבל מסכן את יציבותו ועלול לקרוס כך שהמפקידים עלולים לאבד את כספם.

     

    הממשלה יכולה לקבוע בחוק את כמות הרזרבות שעל הבנקים להחזיק ולשלוט כך בכמות הכסף שבשוק וביציבות של הבנקים.

     

    את זה נסביר בפעם הבאה.

      

    ד"ר אושי שהם קראוס, פילוסוף של הכלכלה. מלמד בבית הספר לכלכלה של המכללה למנהל ובחוג תקשורת במכללת ספיר. ניתן לפנות אליו בushik42@gmail.com  ולהכנס לאתר הבית שלו www.ushi.co.il . באתר אפשר למצוא את הטורים וגם קטעים מספרי ילדים שלו ומאמרים אחרים

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ריבית - כסף יש מאין
    צילום: Shutterstock
    ד"ר אושי שהם-קראוס
    צילום: חן אלוני
    מומלצים