שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: shutterstock
    בנות ברק: שהרה וגילית שבות הביתה
    בני ברק משמשת גיבורה בספריהן האחרונים של שהרה בלאו וגילית חומסקי. השתיים נפגשו לבחון מחדש את יחסן אל העיר "האהובה-שנואה-מרופטת", ולהיזכר בחברות הילדות הכי טובות שלהן שהפכו לאויבות
    נכונה העובדה שבמובנים רבים אי אפשר לחזור הביתה, כלומר, לא באמת. את כבר אינך האדם שהיית, והבית לעולם אינו אותו הבית. על אחת כמה וכמה כשהבית נמצא בבני ברק. אח, בני ברק, בני ברק, האהובה-שנואה-מרופטת ההיא!

     

  1. עוד לא ביקרתם בעמוד הפייסבוק של ynet יהדות?

     

  2. מחר מסתיימת ההצבעה לסיפורים שעלו לגמר "אגדתא" 5. מי יהיה הזוכה הגדול? הצביעו והשפיעו, ואם תענו על החידון, תוכלו לזכות ברב-מכר של "ידיעות ספרים"

     

    האמינו לי, לא יכולתי לבחור בית גידול מורכב ממנה, וגם אם המילה 'מורכב' אינה בדיוק המילה האופטימלית להבטיח חיי נפש שקטים, הרי אין ספק שככותבת, העיר היוותה עבורי מצע כביר לרגעים חד-פעמיים וקונפליקטים מלוא החופן. אז מה הפלא שהיא שימשה כאחת הגיבורות בספרי האחרון "נערות למופת"? ויותר מזה, מדוע שאתפלא כשהעיר מככבת גם ב"גחליליות" ספרה של חברתי, הסופרת גילית חומסקי?

     

    השיחה בינינו אמורה אולי להתמקד בספרות דתית, ייסורי כתיבה וייצוג מגזרי, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה ששתינו מגיעות מאותו הכפר, ודווקא השנה בחרנו שתינו להוציא ספרים שהופכים לכפר הזה את הקרביים המטאפוריים שלו.

     

    בני ברק של "גחליליות" שלך, היא בשום אופן לא הבני ברק של ימינו, נכון?

     

    האמת שבני ברק של הספר עדיין קיימת. היא פשוט עברה לאלעד. הייתי באלעד לפני שבועיים וזה היה כמו לנסוע אחורה בזמן. התחשק לי לנעול אולסטאר. בני ברק של היום פחות מוזנחת, תופעת הזבל ברחובות די השתפרה. מספרים שאפילו בונים שם פארק. עם דשא! אמיתי! וכמובן, ההבדל המרכזי – אנחנו כבר לא שם.

     

    אנחנו (הסבר לקורא הנבוך: מדובר בציבור הדתי-לאומי שעזב את העיר בהדרגה החל משנות השמונים) אולי כבר לא שם, אבל אין לך מושג עד כמה העיר הזו מעוררת געגועים. לפני כשבוע גיליון "מוצש" של מקור ראשון, הוקדש כולו לבני ברק הנוסטלגית ההיא של שנות השמונים, ואנחות הגעגועים נשמעו בכל רחבי הארץ... אז למה בני ברק, או אם נרחיב את המושג, למה 'היצירה הדתית' בכללה, הפכה לדעתך אופנתית כל כך?

     

    אני חייבת להודות שאין לי מושג. כשכתבתי את הספר, כלומר במהלך שלוש השנים האחרונות, הדחקתי באלגנטיות את המחשבה שאצטרך גם לפרסם אותו אחר כך. כי את מי מעניינת ילדה שגדלה בבני ברק? להפתעתי הגדולה מאוד, אנחות הגעגועים שאת מדברת עליהן נוחתות כל בוקר אצלי במייל.

     

    "בינינו, בני ברק היא העיר האמיתית ללא הפסקה". הנערה למופת שהרה בלאו, בבית הספר "משואות" ()
    "בינינו, בני ברק היא העיר האמיתית ללא הפסקה". הנערה למופת שהרה בלאו, בבית הספר "משואות"

     

    מסתבר שהמון אנשים גדלו בבני ברק. מילות הקוד "גן ורשה" ו"פינת הגלידה" מזניקות חבורה סודית ודי גדולה. לגבי יצירה דתית, אני לא באמת יודעת למה היא אופנתית פתאום. בטח משהו עם רב-תרבותיות וקריסת האליטות הישנות. אני יכולה להעיד רק על עצמי – הייתי ילדה, ואז גדלתי ובאתי. אבל אני שמחה על הפריחה ביצירה הדתית – הייתי השבוע ב"למלא את החלל" וכל כך נהניתי. את חושבת שאהיה במאית טובה?

     

    אופייני. לפני רגע הוצאת ספר וכבר רוצה להחליף ז'אנר. תגידי, את אוהבת את בני ברק?

     

    לא.

     

    באמת? ואת מסכימה שאכתוב את זה?

     

    כן. לא נראה לי שהיא תיעלב, חוץ מזה, היא חושבת עלי דברים יותר גרועים. בני ברק תמיד הייתה בעיניי כל כך עמלנית וחסרת שלווה. כולם תמיד בדרך לאנשהו. אי אפשר לשבת לקרוא ספר בפארק, כי אין פארק. חוץ מזה מה פתאום סתם לשבת? תעשי משהו עם עצמך. לפחות תקני פלאפל.

     

    זה נכון שבני ברק היא בהחלט עיר עמלנית ותזזיתית. הסיבה לדעתי היא הקרבה הפיזית לתל אביב. מדובר בשתי ערי-שפלה מעשיות ושופעות חיים, הבני-ברקים שונים מתושבי ירושלים וצפת עם העור השקוף, ופיהם הממלל תהילים. בינינו, בני ברק היא העיר האמיתית ללא הפסקה. ועדיין, למה בחרת לעסוק בה דווקא עכשיו? זהו ספר הפרוזה השלישי שלך, ורק עכשיו בחרת לכתוב על גיבורה דתיה ועוד בני-ברקית, למה חיכית? הרי ביוגרפיה דתית היא לכאורה משאב חלומי עבור היוצר המתחיל?

     

    לא חיכיתי. כלומר, לא ישבתי מול המקלדת עם טקסטים על בני ברק וחיכיתי להישמע הגונג. כתבתי את הספר הראשון שלי על גיבורה חולמנית שקוראת ספר, ונדמה לה שהיא מזהה את הסופר. זו הייתה חוויה קרובה יותר לעולמי דאז מנקניקיית סויה בפינת הגלידה. העניין המחודש בנקניקיות התעורר אצלי רק כשהתרחקתי מספיק ממקום האירוע. פתאום החוויה הזו, גוש הילדות, קיבלה צורה מגובשת. נדמה לי שקוראים לזה פרספקטיבה.

     

    "אני לא רואה סיבה להפריד בכזאת טוטאליות את הילדים מהילדות". גם גילית חומסקי בבית הספר "משואות" (צילום: מרים חומסקי) (צילום: מרים חומסקי)
    "אני לא רואה סיבה להפריד בכזאת טוטאליות את הילדים מהילדות". גם גילית חומסקי בבית הספר "משואות"(צילום: מרים חומסקי)

     

    אם תרצי או לא (ואני יודעת שלא תרצי), בכתיבה שלך את מייצגת את הציבור הדתי , שהרי כל דתי האוחז בעט או במקלדת, הופך מיד לנציג ציבור. נוח לך עם זה?

     

    לא-לא-לא. לעמוד על במה בתור דתייה בטקס יום השנה לרבין, זה לייצג. לכתוב ספר זו חוויה כל כך אישית. ככלל, לא נוח לי שמלאימים אותי. אני רוצה לכתוב ספרים, לא עלוני הסברה. אבל כשאנשים דתיים אמרו לי שהספר עורר בהם הזדהות, דווקא שמחתי. אנחנו הרי תת-מגזר די מושתק.

     

    מושתק? נראה לי שקורא ynet יהדות יחשבו אחרת. בכל אופן, הספר מפרק את מושג החברות-בין-בנות לגורמים, ובואי נודה על האמת, פעמים רבות החברה הטובה היא לא בדיוק כזו. היא ספק אוהבת ספק אויבת, מן שיקוף מוזר של עצמך. יכול להיות שבתוך "החברה הכי טובה" אורבת לה אויבת מרה, או במקרה של גיבורת הספר, מתחרה?

     

    אבל כמובן. החברה הטובה היא תמיד גם קצת מלכודת של אובדן אישיות. ברגע שהחלום מתגשם ויצרת לעצמך תאומה, את מגלה שהעולם למעשה זקוק רק לאחת, ושאתן מתחרות על אותה המשבצת. הגיבורות בספר מוצאות את עצמן מתחרות על אותה משרה, כשאחת מהן היא במגרש הביתי עם יתרון ברור. זה שיקוף הפוך של מצב החברות שלהן. במקור, אגב, הן היו מתחרה ושופטת.

     

    אני חושבת שיש קשר לעובדה שחונכנו בסביבה חד-מינית, וכך באיזשהו מקום החברות הן חזות הכל, והן אמורות לספק לך את כל טווחי הרגשות הקיימים? במה לדעתך שונה התבגרות בחברה נפרדת, מהתבגרות בחברה מעורבת? או אם נלך רחוק יותר, בעתיד, תרצי שבתך תלמד בחינוך נפרד?

     

    לא. אני מאד אוהבת טבע. גם במובן של לחבב חיפושיות, וגם במובן של לא להילחם יותר מדי בכל מה שטבעי. החברה האנושית היא מעורבת, אני לא רואה סיבה להפריד בכזאת טוטאליות את הילדים מהילדות. אבל באותה נשימה, אני מודה שהיו לזה המון יתרונות. קודם כל, נדמה לי שחברה נפרדת היא תמימה יותר, והילדות בה נמשכת זמן רב יותר. חוץ מזה, כשכתבתי את הספר שאלתי המון נשים על החברה שלהן, והופתעתי מעומק הרגשות. בחברה נפרדת, חברה היא גם תחליף זוגיות. לא במובן המיני, במובן הנפשי.

     

    בספר ניתן למצוא בין השורות, לצד תיאורים מלאי פיוט ויופי, גם ביקורת מסויימת על העיר ההולכת ומשנה פניה ועל החברה הדתית לאומית. מה תטעני כנגד אלו היוצאים נגד הכותב הדתי המכבס את הכביסה בחוץ? או במילים אחרות, "למה שלא תכתבי על כל מה שיפה אצלנו"?

     

    אבל כתבתי גם על מה שיפה אצלנו... לא באתי לבקר וגם לא לשבח, כתבתי על מה שילדה אחת חוותה. והיא חוותה דברים טובים ורעים. ככה יצא.

     

    והנה מגיעה שאלה השנואה על כל יוצר ולמרות זאת אשאל, יש עופרה אמיתית? יש את החברה הכי טובה ההיא שהופכת למתחרה?

     

    יש עופרה אמיתית. זה לא תעתיק מדויק – כשכתבתי תחקרתי המון נשים דתיות על חברות הילדות שלהן,

    כולל אותך. הרבה ממה ששמעתי נכנס לספר, לכולן היתה עופרה. אבל כן, הייתה עופרה אמיתית. והספר לא הסתיים עד שלא נסעתי לחפש אותה. כי בעצמי לא ידעתי מה קרה בסוף.

     

    גם לי כאמור היתה עופרה כזו, וההתרחקות בינינו היתה באשמתי, אם כי לעולם לא הייתי מעזה ללכת ולחפש אותה. לא הייתי מסוגלת להביט לה בעיניים ולראות את ההשתקפות שלי דרכן. אפילו לא העזתי לכתוב עליה, כי מניסיוני, כשכותבים על העבר הוא מתעורר לחיים. זה קרה לך?

     

    לגמרי כן. אני אספר לך, אבל לא על דפי ynet.

     


  3.  

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: סטודיו התחלות
    לא אוהבת את העיר הזאת. גילית חומסקי
    צילום: סטודיו התחלות
    צילום: עטיפת הספר
    "גחליליות", עטיפת הספר
    צילום: עטיפת הספר
    בני ברק חזרה לאופנה. שהרה בלאו
    צילום: עדי מזן
    עטיפת הספר
    "נערות למופת", עטיפת הספר
    עטיפת הספר
    מומלצים