"העיתונאי": אז איך את ישנה בלילה, ניקול קידמן?
ההידרדרות של ניקול קידמן מגיעה לשפל חדש ב"העיתונאי", בו היא מגלמת פרחה גסה ובלתי נסבלת שמודעת מדי לעצמה. וזו לא הבעיה היחידה בסרט הטראשי של לי דניאלס
באחת הסצינות מתוך הסרט "העיתונאי" ("The Paperboy") נצרב ג'ק ג'נסן (זאק אפרון), בן למשפחה דרומית מפלורידה, על ידי מדוזה. בעודו שרוע על החוף, מעורפל חושים מכאביו, נחלצת לעזרתו קריקטורה של יפהפייה דרומית, בגילומה של ניקול קידמן, המפשילה את שמלתה הססגונית ומשתינה על הכוויות המעטרות את גופו.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
מסתבר ששתן הוא אכן תרופת סבתא יעילה במצבי חירום מעין אלה. אבל הסרט שביים לי דניאלס ("פרשס") נדרש לסצינה הזו בעיקר מטעמי וולגריות לשמה. ישנה המוניות שמנסה להתחזות לאמנות, וישנה אמנות צרופה של טעם רע (ע"ע ג'ון ווטרס) - אך דניאלס הוא אף לא אחד מאלה. "העיתונאי" שלו הוא סתם סרט רע.
עדיף לעטוף עם הסרט הזה דגים
עלילת "העיתונאי" (המבוסס על ספר מצליח מאת פיט דקסטר) מתרחשת בסוף שנות ה-60 בעיירה קטנה בפלורידה. היא נפרשת באמצעות הקריינות שבאה מפיה של אניטה (השחקנית-זמרת מייסי גריי), משרתת שחורה העובדת בבית משפחה לבנה אמידה, ושדמותה אמורה לשפוך אור על ההתרחשויות הביזאריות בסרט.
אניטה משמשת מעין תחליף אימהי לבנה הצעיר של המשפחה (אפרון), שאמו נטשה את אביו (סקוט גלן), אך מערכת היחסים הזו - שדומה לה שורטטה בלהיט אשתקד, "העזרה" - אינה זוכה לפיתוח מעניין.
אל העיירה מגיע האח הבכור במשפחה, וורד (מת'יו מקונוהיי), עיתונאי חוקר ממיאמי, כשהוא מלווה בעמית שחור בעל מבטא בריטי מלאכותי (דיוויד אוילוו). השניים מבקשים להוכיח את חפותו של אסיר היושב בתא הנידונים למוות, הילארי ואן ווטר (ג'ון קיוזק בתפקיד לא אופייני), בן למשפחה מהזבל המתגוררת בביצות שבאזור ומתפרנסת מציד תנינים, הנאשם ברציחתו של שריף מקומי.
בנוסף, מגיעה אל המקום שרלוט בלס (ניקול קידמן), אישה ססגונית בעלת חיבה מוזרה לנידונים למוות. היא מאוהבת בוואן ווטר, אף שמעולם לא פגשה אותו פנים אל פנים, וכפי שמתברר - השניים אף מאורסים. בעוד אחת מהסצינות הפרובוקטיביות בסרט, הם מקיימים מין אוראלי מרחוק, בעודם יושבים זה מול זו באולם הביקורים בכלא.
דמותה של שרלוט - על הפאה הבלונדית האיומה, המלתחה הפרחית, האיפור הגס, וגינוני הדיווה הפתטיים - אמורה להטעין את הסרט במידה של קאמפיות. בהדרגה הולך ג'ק הצעיר ומתאהב באישה הזולה הזו, והמהלך העלילתי הזה מאפשר לדניאלס לעצב כמה סצינות לחות - לטובת המעריצות שחושקות לראות את אפרון בתחתונים ספוגות מים ובלי חולצה.
"העיתונאי" נדמה יותר כמופע שוליים שמוצגיו הם אנשי הדרום העמוק מאשר כסרט בעל אמירה ותחכום. אוסף דמויות גרוטסקיות וסטריאוטיפיות, אווירה דרומית היסטרית ובימוי בוטה - כל אלה יוצרים סרט עמוס מדי ומבולגן, שהניסיון להצביע על מה הוא מסתכם בשתי מילים: לא כלום.
וכך, בעוד "פרשס", סרטו הקודם ועטור השבחים של דניאלס - שהביא את סיפורה האומלל של נערה שחורה ואנאלפביתית הסובלת מעודף משקל קיצוני - השכיל לייצר דיון אתי מעניין בגבולות הפריכים שבין נצלנות בזויה לעולם דימויים מאתגר, סרטו הנוכחי אינו אלא פרובוקציה שיצאה מכלל שליטה.
כמה דרום אפשר לרדת?
אפשר היה להתייחס ברצינות אל מסכת סטיות הדרום הפראי שמתוארת פה, לולא נדמתה זו כפנטזיה מינית-גזעית מופרכת. הדרום העמוק, ממש כמו ב"חיות הדרום הפראי" (המוצלח למדי), אינו אלא דימוי קלישאתי של פרימיטיביות מיופייפת וגותיות שמצטלמת היטב.
מבטו של דניאלס - מהבולטים שבבמאים-מפיקים השחורים בקולנוע האמריקאי העכשווי - אינו שונה מבחינה זו מהמבט הסטריאוטיפי והמתנשא (במסווה של אמפטיות) בדמויות דרומיות, שחורות ולבנות כאחת, שאפיין את "העזרה" והפך אותו להצלחה ביקורתית ומסחרית.
מה שהופך את "העיתונאי" לסרט בלתי נסבל כמעט הוא הופעתה של ניקול קידמן. סביר להניח שזו מצאה בדמותה של שרלוט פוטנציאל למפגן משחק שעל סף הנוירוטי - מה שבטעות יכול היה להיחשב "נועז".
אבל מסרט לסרט קידמן הולכת ונדמית כאחת השחקניות הגרועות של ימינו, ובהיעדר דמות של ממש היא נראית מדי מודעת לעצמה ולפאם פאטאל הוולגרית שהיא אמורה לגלם.
בהיעדר כיוון ומטרה של ממש, "העיתונאי" נע מסרט "טראש" לדרמה משפטית, ומדרמה גזעית על רקע ראשיתה של התנועה לזכויות האזרח בארצות הברית למותחן בלהה. וזה עוד מבלי להזכיר ייצוגים וולגריים ואלימים של קוויריות. אתרי הטריוויה מדווחים, שבשלב כלשהו שקל פדרו אלמודובר להפוך את "העיתונאי" לסרטו דובר האנגלית הראשון. נוכח מה שרץ על הבד, קשה להחליט אם יש להצטער או לשמוח על כך.
