"כמו מישהו מאוהב": יותר יפני מאיראני
הבמאי האיראני הוותיק עבאס קיארוסטמי הרחיק עד ליפן כדי ליצור את סרטו החדש "כמו מישהו מאוהב". כהרגלו בשנים האחרונות, הוא שוב עוסק בחילופי זהויות. ביטוי לגלותו, אולי
בשני העשורים האחרונים שימוש הקולנוע האיראני האמנותי כתפארת פסטיבלי הקולנוע הבינלאומיים. כעת מצבו בכי רע. למוחסן מחמלבאף שתמך פוליטית ברפסנג'אני עדיף לא לנסות לחזור לאיראן. ג'פאר פנאהי נכלא לשש שנים (גם אם הצליח לאחרונה להבריח מבית הכלא סרט תיעודי), וכך גם מוחמד ראסולוף. ואפילו הכוכב העולה אסגר פרהאדי ("פרידה") נאבק במכשולים שהוצבו בדרכו משלב הצילומים ועד זכייתו באוסקר לסרט הזר. במסגרת מגמה מעציבה זו, לא נפקד מקומו של המאסטר בן ה-72 עבאס קיארוסטמי.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
קיארוסטמי עשה את עבודותיו החשובות ביותר במהלך שנות ה- 90 (מ"קלוז-אפ" ב-1990 עד "והרוח תשא אותנו" ב- 1999). בעשור הקודם הוא מיעט לביים, וכשעשה זאת, הפרויקטים היו על קו התפר שבין התיעודי לניסיוני ("עשר" מ- 2002 היה הפיצ'ר העלילתי היחיד).
העשור הנוכחי נמצא בסימן של חזרה לקולנוע עלילתי - אך מחוץ לגבולות אירן. את סרטו הקודם ("עותק נאמן למקור", 2010) הוא צילם באיטליה, את הנוכחי "כמו מישהו מאוהב" ("Like someone in love") ביפן, ובסרטו הבא הוא עתיד לשוב לאיטליה.
גלות קולנועית
מעניין לבחון את האופן בו מושפעת יצירתם של במאים שעקרו או נעקרו ממולדתם. זו שאלה של סגנון, עוצמת הקשר לתרבות ולהיסטוריה של ארץ המוצא, שלב ההתפתחות בו נמצא היוצר, ואופיו של תהליך ההגירה. הבמאים היהודים גרמניים שעברו בשנות ה-20 וה- 30 לארצות הברית (ארנסט לוביץ', בילי וויילדר) נטמעו ביבשת החדשה והגיעו לשיאי יצירתם.
קשה יותר מצבם של יוצרים הנודדים בין ארצות רבות. במאים כמו מקס אופולס ורומן פולנסקי הם החריגים שהצליחו בכך, אך עבור במאים כמו וים ונדרס ו-וודי אלן, הנדידה המתמשכת היא סימפטום וגילום של היותם יוצרים שעברו את שיאם.
המקרה של קיארוסטמי מורכב יותר. ברור שבשונה מההערכה הגורפת לסרטיו האיראניים, סרטיו האחרונים זכו לביקורות מעורבות ואפילו שליליות. קיארוסטמי מחפש דרך חדשה לעסוק בנושאים שעלו בעבודותיו הקודמות ולא בטוח כי הביקורת הצליחה להתמודד עם שינוי זה בדרך הולמת.
הנושא של זהויות מתחלפות ודינמיקות של התחזות הופיע ב"קלוז-אפ", וקיבל ממד חמקמק יותר בשני הסרטים האחרונים. ב"קלוז-אפ" שוחזרה פרשה שבה התחזה צעיר לבמאי מחמלבאף. האירוע המוזר עומד לשיפוט כפול של בית משפט המוצג בסרט ושל הצופים. העלילה מבוססת על שחזורים שבהם מופיעים האנשים שנטלו חלק בפרשה המקורית.
עמדה זו של טשטוש הגבול בין העלילתי והתיעודי, תמשיך להופיע בסרטיו הבאים, ולא אחת תשמש כאמצעי רפלקסיבי לבחינת תפקידו הכפול של הבמאי כמביים ומתעד ("החיים ממשיכים", 1992, "מבעד לעצי הזית", 1994), כמו גם זו של הצופים בסרט ("שירין", 2008).
מי זה מי?
גם בשני סרטיו האחרונים קיארוסטמי עוסק בחילופי זהויות, אך כעת הוא עושה זאת במנותק מהטשטוש בין תיעוד ובדיה. הדמויות עצמן חיות בסוג של בדיה עצמית, שבמסגרתה הן באות במגע זו עם זו, כך שזהותן "האמיתית" מוטלת בספק מתמיד. יתכן שזו הדרך בה קיארוסטמי מעבד את מצבו כיוצר שעקר ממולדתו (ונדמה שיש לקריאה זו תוקף מסוים בסרט הנוכחי), אך במהותם מתמקדים סרטים אלו בדינמיקות של זהויות לא יציבות בקרבה זוגית/משפחתית.
הבעיה, אם לסכם אותה בפשטות, היא ש"עותק נאמן למקור" עשה זאת בדרך מעניינת יותר מאשר "כמו מישהו מאוהב". אם ב"עותק נאמן למקור" רגעי התפנית היו חדים, ב"כמו מישהו מאוהב" הם מתרחשים באופן הדרגתי ואיטי יותר. גם בהבנה של החמקמקות אליה חותר קיארוסטמי, עדיין קשה לראות בחלקים ניכרים מהסרט עיבוד מעניין של אמביוולנטיות זו.
לעלילה פשטות מתעתעת. אקיקו (רין טקאנאשי) היא סטודנטית שעובדת כנערת ליווי מאחורי גבו של החבר שלה, הירושי (דנדן). הבוס שלה שולח אותה לג'וב בביתו של פרופסור זקן לסוציולוגיה בשם טקאשי (טאדשי אוקונו). חילופי הדברים ביניהם אינם מובילים, כך ניתן להתרשם, לפעילות פיזית. הדינמיקה הופכת דומה יותר לזו של יחסי סבא ונכדה.
להעתק של ציור יפני, המציג נערה ותוכי, המצוי על קיר חדר המגורים בבית הפרופסור, יש תפקיד של עדשה סמלית הממקדת את נושא החלפת הזהויות. הדינמיקה הלא שגרתית ממשיכה בבוקר למחרת, כשהוא מסיע אותה לאוניברסיטה, ושם מנהל שיחה עם החבר המזהה אותו כסבא שלה. משחק זהויות נוסף מתרחש בדיאלוג בין אקיקו ושכנה חטטנית מהבית שמול בית הפרופסור. כל זה מוביל לסוף שמעניין לחשוב עליו בהקשר סמלי שבו הפרופסור הזקן מהווה סוג של גילום לקיארוסטמי עצמו.
אנשי הצוות כוללים שילוב מוצלח בין יפנים לאיראנים. בעיקר בולטת עבודתם של הצלם קטסומי יאנגומה (העובד בקביעות עם טקאשי קיטאנו), ושל עורך הסאונד רזה נרמיזדה (שעובד עם אסגר פרהאדי). זהו סרט לא קל, המצויר באיטיות בצבעי מים (במכחול השואב השראה מסגנונו של ענק הקולנוע היפני יאסוז'ירו אוזו), והדורש לא מעט סבלנות. ובכל זאת, למי שאוהב את סרטיו של קיארוסטמי, חבל יהיה לוותר על הסרט.
