כן, גם אני מתלבט

בחירות 2013 - כל הדיווחים ב-ynet

ואז התבגרתי. האמת שלי הפכה פחות מוחלטת, הטיעונים נשמעו לי פחות משכנעים וכבר הרשיתי לעצמי להציב סימני שאלה. לנסות לחשוב גם על מה שהפוליטיקאים לא אומרים.

 רק על דבר אחד לא ויתרתי - על הידיעה למי להצביע. במדינת ישראל שאני הכרתי תמיד היו מתלבטים, מתחבטים של ערב בחירות. קולות צפים, מיוסרים - רובם לא מהמחנה שידע איפה כל עץ וכל דונם.

רובם לא מהקצוות שיש להם אמת מוחלטת. אני לא מהמתלבטים, כך בחיים וכך בימים של בחירות. והנה דווקא עכשיו, אחרי שלימדתי מדעי המדינה באוניברסיטה, אחרי שעשיתי מדעי המדינה בלשכת ראש הממשלה, אחרי שדעתי כבר מיושבת - הפכתי מתלבט. אחד מאלה שלוקים בתמימות מצויה - אלה שמחפשים אחר מנהיגות עם ערכים וחזון, במקום הצהרות לתקשורת, אחד מאלה שאין להם תשובה.

חסרה מפלגה לאומית-ליברלית. הגוש הגדול בימין יצר חור שחור שאליו מתנקזים מצביעים חסרי בית. חלקם פועלים מכוחן של תדמיות, מפחדים - באופן לא מוצדק לטעמי - מליברמן, חוששים מהחיבוק של נתניהו למתנחלים. חלקם פועלים מהבטן. עניין אישי לא מוסבר. עד לפני שבועיים היו בליכוד חברתי אחד בולט, כחלון, וארבעה חברים ליברלים - שומרי החומות: בגין, מרידור, רובי ריבלין ומיקי איתן. החברתי הלך, הליברלים נשארו. שניים מהם, ריבלין ואיתן לא חביבים במיוחד על נתניהו. בארבע השנים האחרונות הם הרשו לעצמם לומר דברים בקול. יש לכך מחיר. סביר להניח שאחרי ההתנגדות של מיקי איתן למהלך האיחוד הוא יהפוך משר בלי תיק לענייני הציבור, לתיק ציבורי נטול התואר שר.

לא ייצאו לקמפיין למען זכויות האזרח. נתניהו וליברמן(צילום: גיל יוחנן)

לא תמיד הליברליות צודקת, לפעמים היא מצטדקת יתר על המידה. כך כאשר עוסקים בפרה הקדושה של דומיננטיות הרשות השופטת, ברצון לבקר עמותות מסובסדות ממשלתית שפועלות נגד ישראל. מצד שני, בלי הקול שלהם הלאומי הופך ללאומני. בלי האומץ לבקר בתוך הבית תהיה זו מפלגת האקוניסים. בתחילת שנות ה-60' נלחם מנחם בגין כמנהיג חירות לביטול המשטר הצבאי על ערביי ישראל. הטיעונים שלו היו ליברלים-דמוקרטיים. בגין, שיריביו כינו אותו לאורך שנים טרוריסט היה תומך נלהב בזכויות אדם. נאומו מ-20 בפברואר 1962 לביטול המשטר הצבאי הוא שיעור בדמוקרטיה. האם מפלגת הליכוד ביתנו מסוגלת היום לצאת לקמפיין למען זכויות האזרח? קשה להאמין.

הזכות לשבת ביהודה ושומרון 

אחרי נאום בר אילן מה שנותר במחנה הלאומי משתי גדות לירדן, הוא שיח הזכויות. הזכות לשבת ביהודה ושומרון, כל אחד לפי עומק הפשרה והפרגמטיזם שהוא מגלה. לזכויות

מתלוות חובות. אין סתירה בין הרצון להחזיק בשטחים באיו"ש, לבין החובה לשמור על זכויות אזרח. להפך, אי אפשר אחרת. אין סתירה בין ימין כלכלי לרגישות חברתית. בעבר אלה היו הדגלים של הליכוד, היום נותרו סימני שאלה.

במגרש הלאומי מסתובבת גם מפלגה מאוחדת של הבית היהודי, ימין דתי עם אנשים טובים וראויים שבלחץ האלקטורט לא מצליחים להרים את הראש מעל עסקנות הגבעות. לא משם תצמח הישועה. בין לבין הסקרים על מפלגת כחלונים ענקית, דרעי חברתי וחלומות בהקיץ על נאום לפידי שיסחוף את הימין המתון רק מפני שנאמר באריאל. מחשבות כאלה מדירות שינה, אבל בינתיים הגברת לא צריכה לשיר ובעלה לא צריך לדאוג.

רמת הגולן תמיד הייתה קונצנזוס של ערב בחירות. רבין משמאל ונתניהו מימין הצהירו שלא יעלה על הדעת ומיד לאחר מכן עלה על דעתם. בסקרים העם הצביע נגד והתדמית החיובית של הרמה שכנעה גם שמאלנים אדוקים לחשוב פעמיים לפני החומוס בדמשק. באותה עוצמה שבה חובק האזור ותושביו בימי בחירות, כך גם מחרחרי שלום תלו בו תקוות ביום שאחרי. את ההיגיון לנסיגה הם מצאו אצל חלק מבכירי מערכת הביטחון. סוג של קונספציה שמלמדת בעיקר על מוגבלות הערכות המודיעין. והנה במערכת הבחירות הנוכחית, רמת הגולן היא טיעון מיותר. רקע מרשים לנאום בחירות של ליברמן. משנות הוויכוח הארוכות נותר רק דיון פילוסופי לגבי הישרדותו של אסד.

רוב התומכים בנסיגה הדמימו. רמת הגולן(צילום: ירון ברנר)

רוב התומכים הגדולים בנסיגה הדמימו, מיעוט - פה ושם - מלמל מתחת לשפה שאילו ישראל הייתה חותמת הסכם שלום ונסוגה מהגולן אז אולי לא היה מרד בסוריה. תרשו לי לפקפק שהם מאמינים לעצמם. (אגב, אחד המצדדים הגדולים בנסיגה מהגולן היה אלוף במיל' אורי שגיא - הביטחוניסט בפריימריז של מפלגת העבודה. על שגיא אומרים במפלגה שיש בו הרבה תוכנות חיוביות. לומר טעיתי, בכל אופן, הוא לא יודע. סימן ראשון למי שמתכוון להיות פוליטיקאי).

מלכוד 22 לישראל 

אחרי כל הניסויים וההערכות מוצאת עצמה מדינת ישראל במלכוד 22, לב מול מוח. מצד אחד אסד שמעולם לא נחשב כחובב ציון גדול - טובח באלפי בני אדם מתחת לאף שלנו.

 מצד שני ההתקוממות נגדו הופכת להיות הבעיה הגדולה ביותר של האזור. המרידה שהחלה בצורה ספונטנית לפני שנה וחצי הפכה בעלת אופי ג'יהאדיסטי מאורגן. הכסף זורם ממדינות המפרץ, מטורקיה ומהמערב היישר אל הזרם הסלפי בקבוצות המורדים. התהליך מזכיר את תוצאות התמיכה האמריקנית במוג'האדין של אפגניסטן בשנות ה-80'. אז היה תוצר ההשקעה טליבאן, בסוריה התוצר עד עכשיו הוא הקצנה דתית.

בתחילת החודש פורסמה במגזין foreign policy רשימת הארגונים הג'יהאדיסטים שנלחמים בסוריה. חלק מהארגונים מזוהים בגלוי עם הזרמים הקיצוניים, חלק מעוררים סימני שאלה. כך לדוגמה ב-FSA - צבא סוריה החופשי, שמוצג במערב כחילוני, חדרו מטיפים סוניים קיצוניים שעוסקים בהנחלת אידיאולוגיה נוסח אל קאעידה למורדים.

אחרים כמו ארגוני ה-"ג'בהת א-נוסרה" או "הבריגדות של ארהר אל שאם" הוקמו ישירות על ידי יוצאי המלחמה בעיראק. הם אחראים לפיגועי ההתאבדות הגדולים בסוריה, פועלים להחלת חוקי השריעה ונפרשים כארגוני צדקה באופן שמזכיר את חמאס. הרשימה ארוכה, ומתנדבים זורמים לגן העדן החדש לטרוריסטים. אם אסד ייפול כפי שצופים, הארגונים האלה ינהלו את המדינה או מה שנשאר ממנה. תוסיפו לזה את מחסני הנשק הבלתי קונבנציונלי, את הכמות המטורפת של רקטות ארוכות טווח ותבינו למה השקט בצפון ובבחירות הקרובות משקר.

רכבת לתושבי מזרח ירושלים 

בעוד האו"ם מוכיח שאין לו בעיה לעמוד מהצד ולהתבונן בסקרנות אינטלקטואלית על כאוס וטבח המונים בסוריה, הפעילות לגינוי מדינת ישראל בשיאה. השבוע פרסם ריצ'ארד פאלק, שליח הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, דו"ח מפורט שבו הוא ממליץ על מדיניות BDS - חרמות ומשיכת השקעות נגד מדינת ישראל. בדו"ח הוועדה מופיעות חברות עסקיות שמואשמות במסחר עם יהודה, שומרון וירושלים. פאלק ואיתו הוועדה שידועה בגינוייה לישראל, קוראים להחרים את חברת וולוו, אלביט, מוטורלה, קאטרפילר ואפילו את חברת וויאוליה שמחזיקה במניות של הרכבת הקלה בירושלים שבעוונותיה מספקת תחבורה לתושבי מזרח העיר.

כותב הדו"ח פאלק הוא פרופסור יהודי אמריקני בעל קריירה ארוכה ותמוהה. אחרי המהפכה האיראנית, הוא טען שהמבקרים של משטר האייתוללות סובלים מגזענות ושנאת מוסלמים. הוא

פרסם מאמרים שהשוו בין המתרחש בעזה לשואה. ואחרי אירועי 11 בספטמבר טען שהניאו-קונסרבטיבים השתתפו בקונספירציה להפלת מגדלי התאומים. עם רזומה כזה מרשים עמדו לפניו שתי אפשרויות, האחת אשפוז בכפייה וטיפול תרופתי, השנייה מינוי כשליח מיוחד של הוועדה לזכויות אדם של האו"ם. בשנת 2008 מונה כשליח מיוחד לזכויות אדם.

דו"ח החרמות של פאלק כבר זכה לגינוי של ארה"ב וקנדה, אבל הוא עדיין תוצר רשמי של האו"ם. הוועדה לזכויות אדם היא פארסה ארוכת שנים, ישראל מתעלמת ממנה והיא בשלה. מתעלמת מהמתעלמים. בשנתיים האחרונות הוכיח משרד החוץ שהוא יודע לנהל קמפיינים אגרסיביים בזירה הבינלאומית. הפלסטינים יכולים ללמד קורס שלם בנושא. המנועים הגדולים באו"ם הם הסכמים בין מדינות וכסף. האו"ם מבוסס על תרומות, בעיקר של ארה"ב. נכון לעכשיו, לישראל יש השפעה מסוימת על הממשל. אם אי אפשר לנצח את הוועדה המוטה, וגם לא להצטרף אליה כדאי לפעול, ככל שניתן, כדי להפסיק את מימונה.