תזכורת מאולמוץ: אל תנטשו את ניצולי השואה
פטר היה אך תינוק כשאמו נלקחה ממנו. משך שנים הוא שמר את הרישומים שציירה והמכתב שכתבה לו מהרכבת לאושוויץ. לאחרונה הצטרף לקהילת אולמוץ המורכבת ברובה מניצולי שואה. הם וליל הבדולח שחל אמש לפני 74 שנים, מזכירים לנו לא לאטום את לבנו
<<היכנסו לעמוד הפייסבוק של ynet יהדות>>
כשירדתי מהרכבת המהירה שלקחה אותי מפראג לאלמו, מרחק של למעלה משעתיים נסיעה, כבר המתין לי צוריאל (פטר) פפושק על הרציף. צוריאל הוא בחור צעיר, גבוה וחייכן, שלקח אותי לבית הקהילה היהודית שהוא עומד בראשה כדי לאכול ארוחת צהריים כשרה.
על המדרכה לפני הכניסה, בלטו ארבע אבני מרצפת ממתכת זהובה - "אבני נגף" הפזורות באירופה - ועליהן שמות יהודים שגרו בבניין עד שנלקחו למחנות ההשמדה. בכניסה לבית הקהילה הצנוע, ישנה מעין פרוכת ועליה רקומים שמות 2,500 היהודים שהושמדו על ידי הנאצים. הקהילה כיום מונה בסך הכל כ-150 חברים, שלרובם זיקה רופפת למדי ליהדות, וההתבוללות בקרבם המונית, ומחזיקה בקושי ניכר את המרכז הקהילתי הזה.
על קירות חדר האוכל המשמש לכינוסים ולארוחות משותפות, מתנוססות תמונותיו של בית הכנסת המפואר ביותר שהיה במקום, ושנחרב כליל. צוריאל יודע לספר לי כי על שטחו יש היום מגרש חנייה, שמפירותיו הכלכליים מוחזקת הקהילה. בית כנסת שהפך למגרש חנייה.
בעודנו משיחים, נכנס יהודי מבוגר, באמצע שנות השבעים לחייו, נתמך בשני מקלות הליכה. הוא בא אך לרגע לקחת עיתון שאותו שכח. יהודי זה, פטר שמו, הטביע לפני שבועות ספורים את אחת מאבני הנגף שלפני דלת הקהילה.
המכתב שנזרק מחלון הרכבת לאושוויץ
הוא היה בן ארבע כשאמו נלקחה לטרייזנשדאט (סמוך לפראג) - ומשם לאושוויץ. היא הייתה יהודיה שנישאה ללא-יהודי, והם חשבו בטעות כי גירושים יעזרו להציל את התינוק הקטן. זו הייתה טעות מרה. בדיעבד התברר כי לו היו נשארים נשואים, היו נשלחים לטרייזנשדאט - אך לא לאושוויץ. הפרידה חרצה את גורלם של האם.
בתמונות ששומר פטר נראית אישה צעירה – אמו. היא הותירה רישומים מדהימים של בנה האהוב, מהם ניכר גודל כישרונה ואהבתה הטוטאלית לבנה. בקווים עדינים ומאופקים היא משרטטת את היופי המלאכי של ילדה.
כשהועמסה על רכבת הבקר בדרך למחנה המוות, עוד הצליחה יילה לכתוב מכתב לבנה האהוב, באלו המילים: "נשיקות, נשיקות, נשיקות", בגרמנית, והיא חותמת MAMA, אמא. את המכתב הזה זרקה מחלון הקרון, ועובדי הרציף שגילו אותו, העבירו אותו לבעל-לשעבר ולתינוק.
פטר החזיק במכתב עד שהעביר אותו לאחרונה לקהילה. את המכתב המקורי המוצג כאן - כמו את תמונותיו של פטר הקטן - מיששתי בידי, וביקשתי לחלוק אותו עמכם, ולהרעיד את מיתרי הלב של כולנו.
האב נלחם על חיי בנו. הוא העביר אותו ממשפחה למשפחה, ממחבוא למחבוא, ובכך ניצלו חייו של הפעוט. האהבה, הגעגועים והכאב העצום, כמו הוקפאו והשתמרו במלוא חיוניותם המזעזעת ומכמירת הלב.
האבא הצעיר של ניצולי השואה
לפני שנתיים חזר פטר - התינוק שהתבגר - לשורשיו היהודיים, והצטרף לקהילה היהודית הקטנה, הנאבקת על קיומה ועל שימור הזיכרונות הרבים. פטר עלה לתורה לראשונה בחייו כשהוא בן למעלה משבעים, ומאז הוא שם, סוגר מעגל.
צוריאל, ראש הקהילה, סיפר לי עד כמה הוא נאבק בציפורניו בניסיון לממש את חיי הקהילה הזעירה. בראש השנה הם היו שמונה יהודים, אפילו לא מניין, שהתפללו יחדיו בבית הכנסת הקטן, שמחליף את מקומו של הוותיק שחרב. הוא מטפל בניצולי שואה קשישים, המתעקשים לשרוף את גופותיהם לאחר פטירתם, בניגוד להלכה היהודית, כי לדבריהם "שרפו את משפחותינו באושוויץ, ואנו רוצים לסיים כמותם".
רציתי לשאול את צוריאל מדוע אתם נשארים כאן - זוג צעיר עם שני ילדים? איזה עתיד יש לכם? זו אפילו לא פראג המוצפת בתיירות יהודית. תיירים המחפשים אוכל כשר באולומוץ יש שלושה בשנה. ככל שהתארכו שיחותינו, חשתי את מחויבותו לעבר ולהווה, ללא עתיד. חשתי שרוחות העבר מטעינות אותו באנרגיה של מחויבות עמוקה לניצולים וילדיהם. אין שם דור צעיר.
צוריאל הוא האבא של הזקנים ניצולי השואה. הוא יהדות החסד שלהם שקמה מתוך האפר, ומנסה לשמר את פניה שהיו וכבר לא יהיו. הוא יודע שלא יגיעו זוגות צעירים לאולומוץ, אבל יש לו זקנים שהוא צריך לתת משמעות לשארית חייהם, ורצוי משמעות יהודית. כשנפגשנו בפעם השנייה והאחרונה, הוא אמר לי: "אני חייב ללכת. יש ניצולת שואה קשישה שהסתבכה משפטית, ואני חייב לפגוש אותה ולעזור לה".
ללא מילים, ומבלי שאמר ואף מבלי שהתכוון, צוריאל מעביר לנו הישראלים, אלה שמחזיקים את מפתחות העתיד של עם ישראל, שיעור עדין וחשוב, לבל נאטום את ליבנו לשארית הפליטה שחייה בקרבנו. הפגנתם של הקשישים הדלים הייתה כתם של בושה על הווייתנו. כששמעתי בחדשות בדרכי מנתב"ג, ששוב לא הועברו תקציבים לניצולי שואה, התביישתי.
לפנייה לכתב/ת 
