שברק לא יתפתה לשוב

מישהו צריך פעם לכתוב את הסאגה המופלאה הזאת, שראשיתה בדרגות קצונה שיצחק רבין מעניק לאחד, אהוד ברוג ממשמר השרון שכולם אומרים עליו, מוח אנליטי. המשכה הוא סיפור הוליוודי של ממש ובו פיצוצים וחילוצים וחיסולים ותוכניות מרחיקות לכת למבצעים מסעירים שהיו או לא היו, ומנגד מוטלים מתי אסון צאלים ומתי האינתיפאדה הראשונה ומתי מלחמת הגליל

 האחרונה שאירעה או לא אירעה בשל העובדה שברק הסיג משם את הצבא ללא הסכם כלשהו: לך תדע. שר ההיסטוריה טרם אמר את דברו, ושר הביטחון כבר מודיע שהוא הולך. אולי לא כדאי לחכות עד שנבין באמת מי האיש הזה שכולו חידה, שכולו סתירות – ושבשום פנים ואופן לא הצלחנו לאהוב. והרי אפשר היה.

המונים - ואני בהם - עמדו בכיכר רבין וצעקו לו "רק לא ש"ס", והוא הבטיח שירכיב ממשלה אחרת וטובה מכל אלה שהיו לנו עד 1999, ולמודי הטראומה של שנות ביבי ופוסט רצח רבין, רצינו כל כך להאמין שהוא, שיצחק רבין בחר בו בפינצטה ועשה אותו לשר פנים בממשלתו וסימן אותו כיורש, הוא זה שישמר את התקווה השברירית כל כך ויביא שלום, ביטחון ושגשוג. זה מה שרצינו אז, היום נסתפק בהרבה פחות: שקט, אמצעי יירוט משוכללים, לגמור את החודש. חבוטים ומוכים אנחנו נפרדים ממנו - כי הוא זה שהתחיל בחבטות.

ראשית התברר שתוכו אינו כברו, ממש לא. רצינו לייחס לו כנות וישירות של חייל ותיק, יכולת לעבוד בצוות כמו ב"אביב נעורים" ואפשרות להנהיג כמו בצבא, אבל לא הבנו שהאיש, איך לומר זאת, מעדיף לבלות בפירוק שעונים במקום בטיפוח בני אדם. כנות? לא, הוא המשיך להתחפש: לשוחר שלום אמיתי שלא הצליח להביא את הסחורה. לחילוני בהכרתו שטיפח את משולם נהרי על חשבון מרצ וגרם לה לפרוש מהממשלה. לאחד שמבין מה הערבים רוצים, ולא הצליח לחזות את האינתיפאדה שפרצה לו מתחת לעיניים או לעשות איתה משהו מושכל.

ומה כבר אפשר היה לעשות אחרי שהכריז שאין פרטנר? ומה כבר יכול יהיה לעשות כדי להיטיב עם העם כשהאמין כל כך בהפרטה, וצעק על נכים שדרשו בצדק תנאי חיים הוגנים יותר, ובז לזקנה במסדרון בית החולים, ודרך על כל מי שניסה להיות לו חבר ושותף במפלגה?

הרס שתי מפלגות

מהרסייך ומחריבייך, אומר הפסוק, ממך ייצאו. אין מי שאפשר להכתירו כמלח הארץ יותר מאהוד ברק, אבל הוא הצליח במו ידיו להרוס שתי מפלגות: את העבודה ההיסטורית ואת מקומה ההיסטורי בציבוריות הישראלית, ואת עצמאות שהייתה אוסף של פודלים שלו. הוא נבחר לתפקיד ראש הממשלה ברוב שלא היה כמוהו בהיסטוריה הפוליטית בישראל, והצליח לכהן פחות מכל ראש ממשלה אחר: גם תרגיל הבחירות של "הסכם טאבה" כבר לא עזר לו לשקם את האמון שאיבדו אחרוני תומכיו, וכשראה שזה המצב, וכשראה עד כמה צורב ההפסד לאריאל שרון ולפקודו מן הסיירת בנימין נתניהו - מה אתם חושבים שעשה, בהנחה שאתם בכלל זוכרים? נשאר לשקם הריסות? עזר לכסות את חובות העתק של מפלגת העבודה והפיח חיים בסניף קרית עקרון המנומנם? מה פתאום: התפקיד, המפלגה ואפילו המדינה היו קטנים עליו פתאום.

אהוד ברק הלך לעשות לביתו, וממרומי ביתו במגדלי אקירוב, ליד פסנתר הכנף שיש לו מנגנון אלקטרוני כזה שמנגן ללא מגע יד אדם, איבד באורח סופי את הקשר הרופף שהיה לו עם מציאות חייהם של בוחריו.

אהוד ברק בהודעת הפרישה (צילום: חגי דקל)

חבוטים ובהולים רצינו אותו שוב רק מפני שהאלטרנטיבה נראתה רע כל כך מבעד למשקפת האטומה של עמיר פרץ ומפני שהיינו מבוהלים מאוד אחרי הפיאסקו של מלחמת לבנון. כמו מושיע הוא בא אל תוך ממשלה ימנית, מטאטא את מפלגת העבודה אל מתחת לשטיח, מפקיר את החלשים באי-עשייה טוטאלית בתחום החברתי, מפקיר את הפוליטיקה השנואה עליו (כי פוליטיקה זה בין היתר היכולת לעבוד עם בני אדם אחרים ולתת להם לחוש שהם שווים משהו), מפקיר את האפשרות לעתיד פוליטי משל עצמו, מפקיר את הגנת יישובי הדרום כי אין כסף למיגוניות לעוטף עזה וזה לא באחריותו, מפקיר את האחריות לחיי כולנו כשהוא מפנטז על הפצצת כורים איראניים, ואחראי בה בעת למבצעים מפוארים, על פי מקורות זרים, שבהם נמנעה הקמת הכור הסורי. לעת עתה.

ולא היה בנמצא, וגם אין עכשיו, מקור זר או מקומי שיוכל להבהיר לנו מה האיש הזה רוצה. איזה מין חזון יש לו, אם בכלל, לעתיד המקום הזה, לדור הבא, לנכדיו-שלו. מה ירצה להוריש להם, אם בכלל? את הזלזול המחפיר בערכי הסוציאליזם ומדינת רווחה? את הדירה במגדל ההוא שנקנתה אחרי שמכר את זו שבמגדל שהפך לסמל תלישותו? את העובדה שבמו ידיו קבר את כל מה שיצחק רבין ניסה לעשות?

חיוך מאולץ

לעולם לא נדע עד כמה חשובה ועצומה הייתה תרומתו לביטחון ישראל, אבל נדמה לי שאיננו רוצים במיוחד לדעת. פוליטיקאי טוב הוא בין היתר איש שיכול לשכנע אותך בחיוך שלו כשהוא מחבק תינוקות, או כבשים, או זקנות במסדרון. כל ימיו ובכל תצלומיו היה לאהוד ברק חיוך שפירושו, במקרה הטוב, הוא "תעזבו אותי כבר?". החיוך המאולץ הזה כמו איים לסדוק את פני החייל הנחוש אלי קרב ולגלות שמתחת לפנים הללו אין אוסף מרהיב של תכונות אנושיות שאיתן אפשר להזדהות או לפחות להעריך.

 אז עזבנו אותו, כי התייאשנו - כך על פי הסקרים. האיש שתמיד היטיב לקרוא תצלומי אוויר על פני מאוויים אנושיים, הבין באיחור לא אופנתי שקצנו בו בגלל אישיותו. ובעצם, אולי לא הבין עד היום. טרם הודעתו הדרמטית לא טרח לסייע לחברי הכנסת שהלכו אחריו. לפחות במקרה אחד, לא טרח אפילו להודיע על כוונותיו.

הייתה בפרידה שלו סוג של התרסה נגד "הפוליטיקה", אבל הפוליטיקה היא שהמליכה אותו ואחרי הכול תרמה לעשייתו לביתו, כי בלעדיה ובלעדי מעמדו הרם לא היה עושה הרבה. עכשיו, הוא אומר, ימשיך. צריך לאחל לו הצלחה, ולנו - שיהיה לו כל כך טוב שם בחוץ, שלא יתפתה לשוב.