"שלגי הקילימנג'רו": צדק חברתי, בלי להצטדק
אחוות הפועלים הפשוטים עומדת במרכז "שלגי הקילימנג'רו" - סרטו החדש של הבמאי הצרפתי רובר גדיגיאן, שבדרכו הפשוטה והנוגעת ללב מביא את משנתו הסוציאליסטית למסך
ישנם מעט, מעט מדי, סרטים שמצליחים לרגש באופן אמיתי ולהוציא את הצופה מהאולם בתחושה כנה של התרוממות רוח. "שלגי הקילימנג'רו" ("Les Neiges du Kilimandjaro"), סרטו של רובר גדיגיאן, הוא סרט שכזה. יצירה אנושית שגדלותה בפשטותה.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
לא להתבלבל בין סרט זה לבין העיבוד הקולנועי מ-1952 לספרו של ארנסט המינגוויי באותו שם. ליתר דיוק, ההר הגבוה ביותר באפריקה, כמו גם השיר הפופולארי של פסקל דנל מ-1966 הקרוי על שמו, משמש בסרט סמל לאסקפיזם רומנטי ופנטזיה מתקתקה, שאין להם דבר וחצי דבר עם סרט שעניינו כנות רגשית, חמלה ואחריות אישית וחברתית.
דופקים כרטיס, לחופש
טיול אל הקילימנג'רו הוא גם מתנת יום הנישואים שמקבלים מישל (ז'אן-פייר דרוסן) ואשתו מארי-קלייר (אריאן אסקאריד), זוג ממעמד הפועלים המתגורר במארסיי (העיר בה מתרחשים מרבית סרטיו של גדיגיאן), מבני משפחתם וחבריהם האוהבים.
מישל הוא אחד מחברי ועד העובדים במפעל, שבתחילת הסרט מקריא רשימת שמות של מפוטרים שנבחרו על ידי הגרלה. אף שאינו מחויב לעשות זאת, מישל מצרף את עצמו, מתוך סולידריות, לרשימת המועמדים, ושמו אכן עולה בגורל. הסצינה שבה הוא מבשר את החדשות המרות לאשתו מעידה על הטון הנבון והיעדר מוחלט של דידקטיות שילוו את הסרט בהמשך.
ואכן, מישל מקבל את פרישתו המוקדמת כסוג מסוים של ברכה. אשתו, שמטפלת בקשישה מקומית, ממשיכה לפרנס אותם, ואילו מישל מוצא זמן לבלות יותר בחברת ילדיו ונכדיו. אלא שערב אחד, בעודם שקועים במשחק קלפים עם אחותה של מארי-קלייר ובעלה, שהוא גם שותפו לעבודה של מישל, פורצים אל ביתם שני שודדים חמושים שתוקפים אותם ונוטלים את הכסף המזומן שהיה מיועד לנסיעה, וכן את כרטיסי הטיסה.
תקרית בלתי צפויה מובילה את מישל אל אחד משני השודדים, כריסטוף (גרגואר לפרנס-רינקה), צעיר המטופל בשני אחיו הקטנים שאיבד אף הוא את מקום עבודתו בהגרלה הגורלית ההיא. בנסיבות אחרות היה הגילוי הזה מוביל לסיפור נקמה, אך סרטו של גדיגיאן פונה לנתיבים הומניסטיים שבבסיסם חסד והדדיות בין שותפי גורל.
גם הלב נמס
"שלגי הקילימנג'רו" נכתב בהשראת הפואמה "כמה טובים הם העניים" מאת ויקטור הוגו, המספרת על נדיבותם של זוג דייגים אביונים האוספים אל ביתם את ילדי השכנים שהתייתמו מהוריהם. אכן, יש משהו בסרטו של גדיגיאן שמזכיר את הפשטות ההומניסטית והאחווה שבין בני מעמד הפועלים המפעמת בפואמה הזו. זוהי אף רוח סרטיו של המחזאי והבמאי מרסל פניול ("מריוס", "פאני", "סזאר") משנות ה-30, שהשפעתם ניכרת על עבודתו של גדיגיאן, ועלילותיהם אף הן מתרחשות במארסיי.
זהו סרטו הראשון של גדיגיאן המוקרן בארץ באופן מסחרי, והוא מספק הזדמנות נפלאה להכיר את הבמאי המצוין הזה שסרטיו ("מריוס וז'אנט", "העיר השקטה") ספוגים ברוח סוציאליסטית-הומניסטית. כן, אותם ערכים ישנים וטובים של שמאל חברתי, שהפכו להיות בון-טון גם על רקע הבחירות הקרבות כאן (גדיגיאן עצמו הוא בן למעמד הפועלים ואף היה חבר במפלגה הקומוניסטית בצרפת).
מה שיפה בסרטיו של גדיגיאן, ובנוכחי שלו בפרט, הוא האמונה המלאה שלו בערכים הללו, שיהיו מי שיתפסו אותה כסנטימנטלית, אך היא מרגשת לחלוטין בכנות ובשכנוע שלה.
נדיר לראות סרטים שמציגים דמויות שלמות כל כך ולא קלישאות. מעשה החסד המתואר בו אינו מוצג כאיזשהו אקט נוצרי שמבצע השומרוני הטוב התורן, אלא כביטוי לרוחב לב אנושי. וכאשר כל זה מתרחש על רקע סמטאותיה שטופות השמש של מארסיי (ולא עוד "סיפור גאולה" שהרקע לו הוא נוף עירוני-תעשייתי אפרפר) – אי אפשר שלא להתרגש.
גדיגיאן מאפשר לנו להבין את הדמויות שלו, להזדהות איתן, ובעיקר - לא לשפוט אותן בפרמטרים של "טובים" מול "רעים". האם האלמוני שמפלח את אופניו של הגיבור בסרט הניאו-ריאליסטי הקלאסי, "גונבי האופניים" (1948), הוא ה"רע" בסיפור? - ברור שלא. שני הסרטים אומרים שבנסיבות מסוימות אנשים יגררו לבצע מעשים נואשים, וכריסטוף בסרט הנוכחי הוא אחד מקורבנותיה החדשים של אותה מערכת כלכלית שמישל וחבריו הוותיקים נלחמו בה בצעירותם ונהנים עכשיו מפירות מאבקם.
כל שחקניו של גדיגיאן עושים עבודה נהדרת (וזה כולל ברמן צעיר בעל נפש פיוטית המתאים לכל לקוח משקה לפי מצב הרוח). אך הסרט שייך לשניים מהקבועים שבהם - דרוסן ואסקאריד, שהיא גם אשתו של הבמאי. הפשטות הנפלאה שבה הם נוכחים על הבד הופכת את דמויותיהם של מישל ומארי-קלייר למייצגות של כל הטוב והנעלה שבאדם.
