"כלים שלובים": הצלילים צורמים, הנגנים נהדרים
התסריט של "כלים שלובים" - סרטו העלילתי הראשון של ירון זילברמן הישראלי - אולי נוטה לדרמתיות יתר, אולם המשחק של פיליפ סימור הופמן, קתרין קיניר, מרק איווניר ומעל כולם כריסטופר ווקן, מחפה על הפגמים והופכת את הסרט ליצירת קולנוע מהנה
הדינמיקה שבין חברי רביעיית כלי קשת ותיקה עומדת בבסיס "כלים שלובים" ("A Late Quartet"). יש משהו דידקטי וקלישאתי בניסיון לעמת בין נגינה הרמונית וכאוס רגשי, ולערוך אנלוגיה בין התפקיד שממלא כל נגן ברביעייה לאופן התנהלותו "בחיים". אך ארבעת שחקני הסרט מצליחים להתגבר על חולשותיו של התסריט, ולעצב דמויות נוגעות ללב.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
במיוחד אמורים הדברים בדמות שמגלם כאן כריסטופר ווקן, זו של פיטר מיטצ'ל, צ'לן קשיש שהתאלמן זה לא מכבר, שבתחילת הסרט מתבשר כי לקה בפרקינסון. הבשורה מביאה אותו לכנס את חבריו: נגן הכינור דניאל (מרק איווניר), הכנר השני רוברט (פיליפ סימור הופמן), והוויולנית ג'ולייט (קתרין קיניר) שהיא גם אשתו של רוברט - ולהודיע להם על כוונתו לפרוש לאלתר.
הידיעה המפתיעה מטלטלת את יתר חברי רביעיית "פוגה" המצליחה, שפועלת מזה 25 שנה. נראה כאילו ההרמוניה והדיוק שהתקיימו ביניהם בנגינתם מפנים את מקומם לקונפליקטים ותסכולים עמוקים שהיו חבויים מתחת לפני השטח משך שנים ארוכות. כך, רוברט חש כי אינו מוכן לנגן עוד כינור שני לדניאל, שנתפס בעיניו כפרפקציוניסט נוקשה. כאשר ג'ולייט מצדדת בדניאל ומביעה את דעתה כי בעלה אינו מתאים לנגן בתפקיד אחר - רוברט מבצע מעשה נמהר שמעמיד את נישואיהם השלווים לכאורה במבחן.
במקביל, אלכסנדרה (אימוג'ן פוטס), בתם של רוברט וג'ולייט וכנרית מתחילה ומבטיחה, מפתחת מערכת יחסים מפתיעה עם דניאל המרוחק, ואילו פיטר מנסה לגייס צ'לנית שתמלא את מקומו במטרה לאפשר לרביעייה לשרוד.
המנצח הישראלי
הבמאי ושותף לכתיבת התסריט הוא הישראלי ירון זילברמן, שמאחוריו סרט התעודה עתיר השבחים "הכוח לשחות" (2004), על נשות קבוצת השחייה של "הכוח וינה" באוסטריה שלפני ה"אנשלוס". להפקה הנוכחית, חברו אליו ישראלים נוספים כעורך יובל שר והמפיקות תמר סלע ועדי עזרוני, וכן השחקנית לירז צ'רכי המגלמת רקדנית פלמנקו.
לעיתים נדמה שזילברמן, שזהו סרטו העלילתי הראשון, מדגיש יתר על המידה את האנלוגיה שבין הפונקציה שממלא כל אחד מהנגנים במסגרת הרביעייה לאישיותו ותפקידו בחיים. בהזדמנויות אחרות, הערות מקצועיות שמעירים הנגנים זה לזה הן בעלות רובד נוסף המתייחס לרגשותיהם ההדדיים. וכן, הסרט אף נדרש לדימוי הנדוש של תקתוק מטרונום בסצינה המבקשת להדגיש את המתח ההולך ונרקם בין שתיים מהדמויות.
ואם זה לא מספיק, "כלים שלובים" נדרש לקלישאה המוכרת מסוג זה של סרטים, כאשר הבת מטיחה באמה את דבר ההזנחה שחשה משך שנים רבות, שעה שהוריה היו עסוקים בטיפוח הקריירה המוזיקלית שלהם על פני גידול בתם. ואולם, נדמה שהרגע המלודרמטי הזה נמצא שם פשוט כי הוא אחד מאותם "נושאים" בהם אמורים לעסוק סרטים שעניינם באנשים שהמוזיקה היא חייהם. התוצאה, על כל פנים, היא דרמה אחת יותר מדי.
במילים אחרות, "כלים שלובים" (מה היה רע ב"רביעייה מאוחרת"?) מבקש לדון במחיר ההצלחה והשאיפה לשלמות, ביצרים המפעפעים מתחת לחזות התרבות הגבוהה, ובצדה ההרסני של העבודה המשותפת והאינטנסיבית משך רבע מאה. כל זה קורה כאשר על המשך קיומה של הרביעייה מעיבה הסתלקותה הצפויה של הסמכות הפטריארכאלית.
בינתיים, מתכוננת הרביעייה לקראת קונצרט פתיחת העונה, רביעיית מיתרים אופוס 131 של בטהובן. האינטנסיביות הכרוכה בביצוע היצירה והוויכוחים בין הנגנים לגבי הכיוון שאליו יש ללכת - הצמדות קשוחה להוראות שסומנו בחוברת התווים במהלך עבודה משותפת של שנים, או נגינה משוחררת יותר - משליכים אף הם על היחסים בין הדמויות.
כל זה היה עובד הרבה פחות טוב אלמלא ארבעת השחקנים, שביחד ולחוד משכילים לדלג על מהמורות התסריט. באחת הסצינות בסרט מנתחת אלכסנדרה את הרכב הרביעייה ואת התרומה שמביא אליה כל אחד מחבריהּ - רגש, עומק, מורכבות, צבע - ונדמה כאילו היא מונה את הישגי כל אחד מהשחקנים בתורו.
אבל ההישג הגדול של הסרט טמון בהופעתו הקוראת לאוסקר של כריסטופר ווקן. בתפקיד דמות האב שמתקשה להתגבר על מותה של אשתו (הופעת אורח של המצו-סופרן אן-סופי פון אוטר), ודואג להישרדות הרביעייה אחרי פרישתו - ווקן משלב עצב וחום אנושי ברמת דיוק ועדינות שאין להתייחס אליה אלא במונחים השאובים מעולם הביצוע המוזיקלי. ההיפך המוחלט מאותן דמויות מוחצנות המזוהות עמו בדרך כלל.
"כלים שלובים" אינו סרט גדול. אבל עם השחקנים האלה, צילומי האווירה היפהפיים של פרדריק אלמס, ונוכחותם ברקע של מנהטן עילית המושלגת ובטהובן - התוצאה היא סרט מהנה למדי המלווה בארומה תרבותית שעשויה להחניף גם לגבוהי מצח.
