חרדים חרדים: פסיכולוגיה 'עידוד לעברות חמורות'
חוברת המופצת באלפי עותקים בחברה החרדית, מגלה את היחס המנוכר של המגזר לטיפול פסיכולוגי. כשגדולי הדור כותבים על הפסיכולוגיה שהיא "כפירה בה", מי יטפל בצעירה שחוששת לדבר בלי התרת נדרים, או בחרדי שנוטל ידיים שוב ושוב?
בעוד בציבור החילוני נחשבת הפסיכולוגיה לתחום לגיטימי ונחוץ, בחברה החרדית היא זוכה ליחס אמביוולנטי ואף חשדני. גם אלה הנזקקים לסיוע נפשי במגזר החרדי, ישתדלו ככל האפשר להימנע מלהיעזר בטיפול פסיכולוגי.
<<מחפשים עוד דברים מעניינים על יהדות? כנסו לפייסבוק שלנו >>
"במידה ואנו מבקשים חינוך המתאים ליהודי, אין לנו ללמוד את דרכי החינוך מן הפסיכולוגיה הנוכרית, כי אם להיצמד למה שהתורה הקדושה מלמדת אותנו", כך נכתב בקונטרס "קול החינוך" שיוצא "בהכוונת גדולי הדור שליט"א", והודפס באלפי עותקים. המאמר המרכזי בחוברת, שכותרתו "פסיכולוגיה - תרופה או טריפה?" הגיע לאלפי בתים חרדים, בעיקר במגזר הליטאי.
בהמשך זה אף מחריף: "הפסיכולוגיה המודרנית הזו היא מקבץ עלוב של שטחיות ודעות עקומות... של בעלי נפש מסובכת בתאוות ובמשעולי החיים... היא מוגבלת עד בלתי יעילה אף במצבי חולי ממש".
לחצו על העמוד לצפייה במאמר המלא מתוך "קול החינוך"
הגישה הרדיקלית הזאת לא שייכת רק לשוליים קיצוניים בחברה החרדית; רבנים מרכזיים ומשפיעים לא חדלים מלהזהיר את הציבור מפני הסכנות הטמונות בטיפול אצל פסיכולוגים חילונים, שהתרפיה שלהם מבוססת לא אחת על "כפירה בה' ובתורתו", ועל "עידוד לעבירות חמורות", כלשונם. האם הרבנים צודקים בתפיסתם? בחלק מן המקרים בהחלט כן.
נוטל ידיים בכפייתיות
שלושה תיאורי מקרה טיפוסיים לחברה החרדית, ייטיבו להבהיר את התהום שעלולה להיפער במפגש בין מטופל חרדי
לפסיכולוג חילוני. שלומי הוא צעיר חרדי שמתקשה להשלים את "קריאת שמע" שבתפילת הבוקר. הוא חושש כי אינו מבטא את המילים כפי שנדרש בהלכה, והוא חוזר עליהן שוב ושוב. בנוסף, הוא עוסק בכפייתיות בנטילת ידיים. גם כאן הוא דואג שמא המים לא כיסו את היד עד סוף הפרק, ועל כן הוא חוזר על השטיפה שוב ושוב.
איילה, צעירה חרדית שנישאה לאחרונה, שמעה כי לפי המסורת התלמודית, מי שאינו עומד בנדריו - ילדיו מצויים בסכנה. הכרה זו הכניסה אותה לחרדה. היא החלה לחשוש מכל הגה היוצא מפיה, וכמעט בכל יום היא מבקשת מבעלה לקיים עבורה את טקס "התרת הנדרים".
מחשבותיו ופעולותיו של יעקב, בן 16, סובבות ללא הרף סביב התחום המכונה "בינו לבינה". הוא חש שהוא פושע, מלוכלך, שפגם בקדושתו וחילל את טהרתו.
התופעות האלו, המוכרות לכל תלמיד מתחיל בפסיכולוגיה כ-OCD (הפרעה טורדנית כפייתית), אינן ייחודיות לאוכלוסייה החרדית. הן עלולות להיות נחלתם של צעירים ומבוגרים מכל המגדרים, המגזרים והדתות. אלא שבחברה החרדית, הן לא תמיד יאובחנו כך.
לא אחת, קווי היסוד, התיאוריות והמונחים הבסיסיים של הפסיכולוגיה, אכן מנוגדים לאורח החיים החרדי. כיצד תוכל נערה חרדית לשוחח מתוך תחושת אמון עם הפסיכולוג שאינו שומר מצוות, על מצוות ניקיון הגוף או על דקדוק בתפילה? איך ידריך מטפל חילוני, צעיר חרדי המעיד על "הרהורים אסורים", או על מעשים כמו אוננות, הנתפסים לגיטמיים וטריוויאליים בחברה החילונית, ונחשבים כטאבו מוחלט בציבור החרדי?
מוסד "המתווכים"
מכיוון שאין כמעט בנמצא פסיכולוגים חרדים (הבודדים שישנם הם אורתודוכסים שעלו מחו"ל, בעיקר מארצות הברית), התפתח במגזר החרדי מוסד ייחודי של "מתווכים": דמויות המהווות סמכות בתחום בריאות הנפש, אף שאינן מחזיקות בידן השכלה רפואית פורמלית. תחת ידיהם של מתווכים אלה חלפו מאות או אולי אלפי נערים הסובלים ממצוקות נפשיות.
נער הלומד בישיבה וחש קושי נפשי, יפנה באופו טבעי אל "המשגיח" האחראי על ההתפתחות הרוחנית של התלמידים בישיבה. אם "המשגיח" חש כי אין ביכולתו לסייע לנער, הוא יפנה אותו ל"מתווך", שהוא בדרך כלל נושא תפקיד לא רשמי בישיבה (לעיתים הוא משגיח לשעבר), או לאברך הבקיא בתורת הנפש. המתווך ינסה לטפל בבעיה כראות עיניו, ובמקרים קשים אף יפנה את הנער אל אחד ממתי-מעט הפסיכולוגים החרדים.
ואמנם הטיפול שמציעים ה"מתווכים", בשיתוף הפסיכולוגים החרדים או בלעדיהם - חשוב, נדיר ולא יסולא בפז. הם עשויים לפנות, בהסכמת המטופל, לאחד מגדולי הפוסקים המוכרים, ולדון אתו בשיטת הטיפול המתאימה. ברוב המקרים, הפוסק הבכיר מאפשר ל"מתווך" או לפסיכולוג החרדי להקל בשמו על הנער או הנערה הסובלים, ולפטור אותם ממצוות או מחומרות המקשות על חייהם.
כך למשל, הרב יתיר לנער להתפלל גם ללא ניקיון יסודי של ידיו, או יכריז כי על פי ההלכה, אין לנערה לחשוש כלל מנדריה הדימיוניים. ההתייעצות עם אחד מפוסקי הדור, נותנת למטופל את התחושה כי הוא נמצא במרחב בטוח ומוכר, וכי המטפל מבין את מצוקותיו.
אל תספר להם על הציפרלקס
למרות ההתפתחויות המעטות בשדה הטיפול הנפשי במגזר החרדי, ההכרה בפסיכולוגיה כתחום לגיטימי ומקובל היא עדיין בגדר אוטופיה. הביקור אצל פסיכולוג או פסיכיאטר נתפס כאקט של חולשה, בושה וחריגות. נער או נערה חרדים שביקרו אצל פסיכולוג, ייתקלו בקשיים עצומים כשהם מגיעים לפרק השידוכים בחייהם, וסיכוייהם למצא בן זוג הולם נמוכים מאוד.
ברחוב החרדי מוכרים אין-ספור מקרים שבהם הורי המשודך העלימו ממשפחת הנערה המשודכת את העובדה כי בנם מטופל בכדורים פסיכיאטרים קלים (פרוזק למשל), או אפילו כי נהג לבקר אצל פסיכולוג. כשלעיתים הסוד נחשף לאחר החתונה או לאחר טקס האירוסין, הדבר עלול להוביל לביטול הקשר בין בני הזוג.
מי שמחפש עידוד, יכול לשאוב אותו מהגידול של למעלה מ-20% במספר הסטודנטים
החרדים במוסדות להשכלה גבוהה, בשנת הלימודים הנוכחית. לדברי שר החינוך, תוך שלוש שנים המספר יגדל ועשוי אף להכפיל את עצמו. רבים מהסטודנטים החרדים לומדים בפקולטות למדעי החברה ובחוגים לפסיכולוגיה, וכשאלה יסיימו את לימודיהם, קרוב לוודאי שיפתחו קליניקות בריכוזים החרדיים.
עם זאת, גורמים חרדים שונים יבקשו להילחם בתופעה. ידו של מי תגבר בסופו של יום? המדע והפתיחות - או החשד והמסורת? את התשובה על כך יוכל לתת רק סוציולוג או פסיכולוג חברתי חרדי, המצוי בנבכיו של הנרטיב של המגזר הזה, אלא שפסיכולוג או סוציולוג כזה עדיין לא קיים.
לפנייה לכתב/ת 
