שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "אהבה": סוף רע, וכל כך טוב
    סרטו החדש של מיכאל האנקה "אהבה", הוא יצירת מופת נדירה המעמתת את הצופה עם תהליך גסיסה איטי של זוג זקנים בדרך אל המוות הבלתי נמנע. הבמאי האוסטרי לא חושש להכאיב לכם, בעזרת השחקנים הנהדרים, ז'אן לואי טרינטיניאן ועמנואל ריבה

    "אהבה" ("Amour"), סרטו החדש של מיכאל האנקה - שזכה אשתקד בדקל הזהב בפסטיבל קאן - נפתח בתמונה של כבאים הפורצים אל תוך דירה אלגנטית בפריז. אחד מהם סותם את אפו, ובהמשך נגלית לעיניהם ועינינו גופתה הצפודה של אישה קשישה במיטתה, מוקפת בפרחים קמלים.

     

    ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    הטריילר של "אהבה"

    הטריילר של "אהבה"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    השוט הבא מצולם באולם קונצרטים. מנקודת מבט סטאטית על הבמה (שאינה נראית) בוחנת המצלמה את הקהל הרב היושב באולם, וממתין לתחילת הרסיטל. חדי העין יבחינו בתוך הקהל גם במי שעתיד להיות צמד גיבורי הסרט, בגילומם של עמנואל ריבה וז'אן לואי טרינטיניאן – שני אייקונים של הקולנוע הצרפתי המודרניסטי.

     

    נושאו של השוט הראשון הוא מוות; נושאו של השוט השני הוא המבט, וליתר דיוק - הצופה. אנו צופים בצופים צופים בנו. ואכן, "אהבה", יצירת מופת מרגשת ועזה, מזמין אותנו לצפות במוות. בדיוק כפי שהיו סרטיו המוקדמים והגרפיים מאוד של האנקה - בכיר במאי אוסטריה, ביניהם "הווידיאו של בני" (1992) ו"משחקי שעשוע" (1997).

     

    ז'אן לואי טרינטיניאן ב"אהבה" ()
    ז'אן לואי טרינטיניאן ב"אהבה"

     

    סרטיו הנ"ל של האנקה עסקו בשרירותיות של המוות. הם העמידו את הצופה בעמדה מוסרית המאלצת אותו, פשוטו כמשמעו, לתהות מדוע הוא ממשיך ומתבונן בהם. "אהבה" אף הוא מפנה שאלה דומה אל הצופים. מה משאיר אותנו אל מול המסך, עדים לכאבן המתעצם של הדמויות, שאחת מהן הולכת ודועכת לנגד עינינו? מה היא עמדתנו המוסרית כלפי דימויי המוות ותהליך הדעיכה המוביל אליו? המוות אצל האנקה הוא בעל צביון מופשט ופרובוקטיבי, ולעולם לא נחתם בקתרזיס המיוחל.

     

    אהבה זה כואב

    קשה לתאר את עלילת "אהבה", בעיקר משום שאין כזו. הסרט עוקב אחר זוג קשישים בשנות השמונים לחייהם, ז'ורז' (טרינטיניאן) ואן (ריבה) - ז'ורז' ואן הוא גם שמם של בני הזוג, גיבורי סרט קודם של האנקה, "מחבואים" (2005) - מורים למוזיקה בגמלאות. בשובם הביתה מן הקונצרט שבמרכזו תלמיד לשעבר שלהם, הם מגלים שמישהו ניסה לפרוץ את הדלת, אך אינם מתייחסים לכך בדרמטיות. זהו עוד אחד מאותם סימנים מבשרי רעות השבים ומופיעים בסרטי האנקה, זמן קצר לפני שהבית הופך בהם לטריטוריה פרוצה של זוועה ואימה (ע"ע "היבשת השביעית", סרטו הראשון מ-1989).

     

    ביום שלמחרת לוקה אן בשבץ מוחי, ראשון בסדרה. היא נותרת משותקת חלקית, עוברת ניתוח כושל, שוקעת בדמנציה, ובהדרגה הולכת ומתנתקת מסביבתה. בעלה שהבטיח כי לא יאשפז אותה במוסד שוכר אחות סיעודית, אך מפטר אותה, ונותר לטפל ברעייתו בכוחות עצמו. בתם (איזבל הופר בהופעת אורח) מגיעה לבקר, אך אינה שותפה של ממש בטיפול באמהּ, ונדמית זרה למדי בטרקלין ביתם של הוריה.

     

    ז'אן לואי טרינטיניאן ואיזבל הופר ב"אהבה" ()
    ז'אן לואי טרינטיניאן ואיזבל הופר ב"אהבה"

     

    וזהו בעצם. "אהבה", כמו גיבוריו, נותר "כלוא" בבית שהופך לאתר של דרמה אנושית המשלבת בדייקנות אכזריות וחמלה. עולמם כמו מתכווץ אל תחומי דירתם הבורגנית שבין קירותיה הולך המוות ותופס בהדרגה את מקומו. האנקה - שבכתיבת התסריט התבסס על מסכת הייסורים שפקדה את דודתו הקשישה - מתבונן בהם מעמדה של ריחוק, שמותירה את הצופה בתחושה מתמדת של אי נוחות. כמו ב"סרט לבן" (2009) ו"מחבואים" לפניו, מבטו של הצופה נטען במשמעות אתית - ההתבוננות במוות בפעולה, בטריטוריה אינטימית וסגורה, שנוכחותנו בה מתאפשרת בזכות המצלמה.

     

    להיאנס מול המסך

    יש משהו סדיסטי בסרטיו של האנקה (הוא עצמו הודה שהם "אונסים" את הצופה), ואם ההיבט הזה מופיע בצורה בוטה במוקדמים שבהם – הוא לא נעדר גם מסרטו הנוכחי, שהוא רק לכאורה רך ואינטימי יותר. "אהבה" אינו מניח לצופה בו, והופך אותו לעד מיוסר לתהליך חדלונו ההדרגתי של האדם. סרטים רבים נעשו על זקנה ומוות (במהלך הצפייה בסרטו של האנקה נודדת המחשבה אף אל "חיותה וברל" הישראלי), אך ספק אם היה ביניהם אחד שהצליח לעשות זאת בצורה חשופה וישירה כל כך, כפי שעושה זאת "אהבה".

     

    העובדה שאת שני הגיבורים מגלמים טרינטיניאן וריבה מעניקה לסרט ערך מוסף. שני השחקנים הללו חרוטים בזיכרון הקולנועי בזכות הופעותיהם הבלתי נשכחות: טרינטיניאן ב"ואלוהים ברא את האישה" (1956) של רוז'ה ואדים וריבה ב"הירושימה, אהובתי" (1959) של אלן רנה. טרינטיניאן גם כיכב ב"גבר ואישה" האלמותי שביים קלוד ללוש ב-1966, ובהמשכו המיותר שנעשה עשרים שנה אחר כך, ולרגעים נדמה "אהבה" כמו "גבר ואישה - הסוף".

     

    עמנואל ריבה וז'אן לואי טרינטיניאן ב"אהבה" ()
    עמנואל ריבה וז'אן לואי טרינטיניאן ב"אהבה"

     

    תוך כדי הצפייה בהם כאן, אינך יכול להשתחרר מהתחושה שהסרט הוא גם עליהם. פרידה משני שחקנים מופלאים שמלווים את הקולנוע כבר כמחצית המאה, ושדיוקנותיהם הם אולי השריד האחרון לפרק חשוב בהיסטוריה של הקולנוע האירופאי - זה המודרניסטי שפרץ בשלהי שנות ה-50 של המאה שעברה.

     

    קשה לצפות ב"אהבה", אבל חובה (הסרט, שזכה בארבעה פרסי האקדמיה האירופאית, בהם לסרט הטוב ביותר, עוטר לאחרונה גם בגלובוס הזהב לסרט הזר הטוב ביותר, ומועמד לחמישה פרסי אוסקר). על אף הרושם (המוטעה) שהותירו סרטיו המוקדמים, האנקה הוא הומניסט שיכולתו הווירטואוזית לצלול אל נבכי נפש האדם ולהלך בפינותיה האפלות והלא מוכרות נדמית שנייה רק לזו של אינגמר ברגמן.

     

    "אהבה" אינו מעניק לגיבוריו (כמו גם לצופים) נחמה, גאולה או נקודת משען דתית להיתלות בה. זהו סרט מופלא על דרך כל בשר ועל מה שנותר אחרי שהכל נגמר – הרגש החמקמק הזה שבשם הסרט.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עמנואל ריבה וז'אן לואי טרינטיניאן. גבר ואישה
    לאתר ההטבות
    מומלצים