שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    לידיצה: ביקור ב"כפר המת" של צ'כיה
    ב-1942 התנקשה מחתרת צ'כית בחיי היידריך - 'הקצב מפראג'. הנקמה לא איחרה לבוא: הכפר לידיצה שבצ'כיה הושמד וכולם נרצחו. רק שתיל עץ אגס התגלה בין ההריסות, והוא פורח גם היום, 70 שנה לאחר שהכפר נמחה מעל פני האדמה

    ב-27 בינואר מציינים את יום הזיכרון הבין-לאומי לשואה. זה היום שבו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ, ובו זוכרות אומות העולם את מיליוני קרבנות הנאצים.

     

    מבין מיליוני הקרבנות, סיפורו של הכפר לידיצה (Lidice), הסמוך לפראג (20 ק"מ מערבה), הוא סיפור מיוחד: הנאצים התכוונו למחות את זכר הכפר "למען יראו וייראו" המתנגדים למשטר. הם לא רק רצחו את תושביו, הם לא רק פוצצו והרסו את כל בתיו, אלא אפילו הוציאו מתים מקברם והרסו את בית הקברות. כך נמחה הכפר שמוזכר לראשונה בכתובים בשנת 1,300.

     

    עוד טיולים בנושא השואה בערוץ התיירות:

     

    לידיצה, הכפר שהפך לסמל העריצות הנאצית, הוא היום גן זיכרון ענקי, ובשוליו הוקם לידיצה החדש, שבו חיים גם בני משפחות השורדים.

     

    מתנדבי בריגת מכבי האש בלידיצה (צילום: באדיבות טבע הדברים) (צילום: באדיבות טבע הדברים)
    מתנדבי בריגת מכבי האש בלידיצה

     

    ילדי הכפר לידיציה בפסל להנצחתם (צילומים: תמירה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)
    ילדי הכפר לידיציה בפסל להנצחתם (צילומים: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)

    היסטוריה

    הכפר לידיצה מוזכר בכתובים כבר ב-1,300, וב-1,352 נבנתה בו הכנסייה הראשונה. בית הספר מוזכר בשנת 1,713. זה היה בית הספר הראשון בצ'כיה שהתקינו בו מערכת חימום.

     

    503 תושבי הכפר (על פי האתר הרשמי של לידיצה, מקורות אחרים מציינים מספרים מעט שונים) היו ברובם כורי פחם שעבדו במכרה סמוך, ונשות הכפר היו עקרות בית שגם טיפלו בעצי הפרי שבחצר ובגינת הירק.

     

    הכפר השלו, שכנסיית מרטין הקדוש הבארוקית במרכזו, נהנה מחיי קהילה פעילים. היו בו ספרייה ומועדון קריאה שנקרא "מולדתי", מועדון ספורט, ותחנת כבאים מתנדבים. כל זה הסתיים בחודש יוני 1942.

     

    תבליט אבן בכניסה לגן הזיכרון המספר את הטרגדיה (צילומים: euro-t-guide.com) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)
    תבליט אבן בכניסה לגן הזיכרון המספר את הטרגדיה (צילומים: euro-t-guide.com)

    הקלגסים הנאצים אוספים את הילדים (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)
    הקלגסים הנאצים אוספים את הילדים

     

    הריגתו של ריינהרד היידריך

    היידריך, "הקצב מפראג", מונה בספטמבר 1941 למושל צ'כיה הכבושה, או כפי שנקראה: "הפרוטקטוראט של בוהמיה ומורביה". היידריך מילא שורה של תפקידים: ראש הגסטפו, ראש המשרד הראשי לביטחון, מארגן ליל הבדולח, מתכנן מחנות הריכוז, ויושב ראש ועדת ואנזה שתכננה את "הפתרון הסופי".

     

    על פי היסטוריונים, להיידריך, שנמנה עם האליטה, היה תפקיד מרכזי בעליית היטלר לשלטון. עם בואו לפראג החל שלטון האימים בכליאת 5,000 לוחמים אנטי פשיסטיים, בהוצאות להורג, בדיכוי, בשילוח אנשים למחנות כפייה ובהשמדת היהודים.

     

    בצ'כיה התארגנה מחתרת, שמנהיגה היה בנש, נשיא צ'כוסלובקיה, שהקים בלונדון ממשלה גולה. אנשי מחתרת נשלחו לבריטניה, שם תכננו את מבצע אנתרופו איד - המבצע להריגתו של היידריך, ואומנו לקראתו.

     

    מכוניתו של היידריך לאחר ההתנקשות. הוא מת  מזיהום לאחר כמ ימים (צילום: באדיבות טבע הדברים) (צילום: באדיבות טבע הדברים)
    מכוניתו של היידריך לאחר ההתנקשות. הוא מת מזיהום לאחר כמ ימים

     

    ארבעה חברי מחתרת היו בחוליה. הם הוצנחו לצ'כיה להוציא לפועל את ההחלטה. ביום 27 במאי הם ארבו למכונית של היידריך בדרכו למשרדו, וכשמכוניתו האטה בעיקול דרך חד הם החלו לירות מתת-מקלע.

     

    אבל מעצור קטע את הירי עוד בתחילתו, והם השליכו רימון שפגע בהיידריך אבל לא הרגו. מיטב הרופאים נשלחו לבית החולים, אך הוא מת בייסורים כמה ימים לאחר מכן.

     

    הנאצים לא חסו גם על בית הקברות והרסוהו עד היסוד (צילום: באדיבות טבע הדברים) (צילום: באדיבות טבע הדברים)
    הנאצים לא חסו גם על בית הקברות והרסוהו עד היסוד

     

    התגובה להריגתו לא איחרה לבוא. פרט למחיקתם של הכפר לידיצה והכפר לז'אקי, הושמדה המחתרת, מאות אנשים שנחשדו בשיתוף פעולה הוצאו להורג, כ-1,000 יהודים ועוד כ-250 אזרחים שאינם יהודים נשלחו למחנה הריכוז מאוטהאוזן, ואלפים נעצרו.

     

    כמו כן החל "מבצע ריינהרד", שברור שהיה מתבצע גם ללא הצורך בנקמה, אך במבצע זה הוקמו מחנות ההשמדה הראשונים - טרבלינקה, סוביבור ובלזץ', שבהם נרצחו כשני מיליון יהודים.

     

    שלט המלמד על בית מש' הורק, שאליה הובלו 173 גברים ונרצחו (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)
    שלט המלמד על בית מש' הורק, שאליה הובלו 173 גברים ונרצחו

     

    לידיצה

    לידיצה נבחר בשל מכתב מעורפל שממנו הסיקו הנאצים שלמשפחת הורק (Horák), שבנה שירת בצבא צ'כיה באנגליה, יש קשר ישיר לחיסול. כמו כן נמצאו מסמכים המרמזים שאנשי הכפר סייעו לאנשי המחתרת.

     

    הנקמה הייתה על פי הוראה ישירה מהיטלר: כל הגברים יוצאו להורג, וכל הנשים יועברו מיד למחנות ריכוז. כל הילדים שנראים ארים ומתאימים לתכנית ה"גרמניזציה" יועברו למשפחות של אנשי אס אס ויגדלו כגרמנים, והשאר יומתו. הכפר ייהרס על היסוד.

     

    ב-10 ביוני 1942, מעט לאחר חצות, החלה פעולת התגמול על מותו של "איש דגול, בן העם הגרמני". 173 הגברים שהיו בכפר כונסו בחצר החווה של משפחת הורק, כולל הכומר הקשיש, ונורו לפנות בוקר. למחרת נתפסו 19 גברים שעבדו במכרה ולא היו בכפר, יחד עם שבע נשים, נשלחו לפראג ונורו. יום אחר כך הגיעה משאית עם 30 יהודים ממחנה טרזנשטט, והם אולצו לחפור קבר משותף לכל הנרצחים שגופותיהם היו פזורות בשטח, להשליך פנימה את הגופות ולכסות את הקבר בסיד.

     

    הצלב, סמל למה שקרה. הוצב היכן שהיתה הכנסייה לאחר המלחמה (צילום: באדיבות טבע הדברים) (צילום: באדיבות טבע הדברים)
    הצלב, סמל למה שקרה. הוצב היכן שהיתה הכנסייה לאחר המלחמה

     

    הצלב כיום באתר הזיכרון (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)
    הצלב כיום באתר הזיכרון(צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)

     

    הנשים והילדים כונסו באולם בית ספר בכפר הסמוך. כ-200 נשים נשלחו למחנה הריכוז רוונסבריק, שם חיו שלוש שנים בעינויים. כ-140 נשים שרדו ושבו לכפר החרב. הילדים נשלחו למטה הגסטפו בלודג', פולין, שם נבחרו אלה שנראו אריים ונשלחו לאימוץ. הילדים הנותרים, 82 או יותר - בחלקם הקטן הושארו בבית יתומים, וחלקם נשלחו למחנה ההשמדה חלמנו. חלמנו היה מחנה ההשמדה הראשון, ושם בוצעו ההשמדות באמצעות משאיות גז.

     

    מתוך 104 ילדי הכפר, אותרו והושבו לאחר המלחמה 17 ילדים שהיו בבית יתומים או אומצו על ידי גרמנים.

     

    אף על פי שנערכו מחקרים רבים ועדיין אוספים מידע, פרטים רבים הקשורים לנשים ולילדים לוקים בחסר, ויש הטוענים גם היום שהמספרים גבוהים יותר מאלה שהוצגו במסמכי הגסטאפו.

     

    אישה מסתירה פניה לנוכח מראה הטבח (צילום: euro-t-guide.com) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)
    אישה מסתירה פניה לנוכח מראה הטבח (צילום: euro-t-guide.com)

     

    "כל מי שמתקרב לגדר ולא יעצור, יירה"

    לאחר ה"טיפול" באוכלוסייה בזזו המרצחים את בתי הכפר, וכלים חקלאיים ותכולות בתים הוצאו במשאיות, תוך כדי צילום והסרטת ה"אירוע". משסיימו העלו באש את כל בתי הכפר והמבנים, ולאחר מכן, באמצעות חומר נפץ, מחקו את הכפר.

     

    האדמה החרוכה גודרה בשלשלות ברזל, ושלטים הזהירו את המתקרבים: "כל מי שמתקרב לגדר ולא יעצור, יירה". הסרט והתמונות שימשו כמוצגים במשפטי נירנברג.

     

    הידיעה על הרצח וההרס הגיעה ללונדון, שם ישב בין הגולים גם ויקטור פישל, משורר יהודי צעיר שהיה חבר בבית הנבחרים הצ'כי עד הכיבוש הנאצי. עם הגיע הידיעה כתב ויקטור פישל פואמה ששמה "הכפר המת". הפואמה עוררה את העולם כולו. את הסיפור המזעזע שמע מפיק סרטים דוקומנטריים והחליט להפיק סרט בשם זה. הסרט צולם בעיירת כורים בווילס.

     

    כמה שורות מהפואמה "הכפר המת" מאת ויקטור פישל (בתרגום חופשי של הכותבת):

    לא עוד; לא עוד.

    הפעמונים כרותי הענבלים לא עוד מצלצלים,

    נותרו רק כתלים עשנים

    וכלב תועה המשוטט בדד

    לשווא יחפש מאבן לאבן.

     

    הם אינם עוד, הם אינם עוד

    יאן, קארל, ואצלב, אנטונין,

    הם אינם עוד, הם אינם עוד.

     

    ...

    הגברים שכונסו לשחיטה,

    הנשים שהוסעו מכאן,

    התינוקות היונקים שנקרעו משדיהן.

    הם אינם עוד.

    זה לא עוד, זה לא עוד?

    הו, יובלי הכפר המת,

    הו, כוורות הכפר המת,

    הו, התירס של הכפר המת,

    הו, תהילת הכפר המת.

    הו, תהילת הכפר החי!

     

    ויקטור פישל עלה ארצה בשנת 1949, וכאן הפך לאביגדור דגן, סופר ודיפלומט, שכתב ספרים שבחלקם הומחזו. הוא נפטר לפני כמה שנים בגיל 94.

     

    אסון ילדי הכפר לידיצה אף נדון במשפט אייכמן, תחת כותרת האישום: פשע כלפי האנושות, ובסעיף 12 נכתב: "בשנת 1942 גרם, ביחד עם אחרים, לגירוש 93 ילדי הכפר הצ'כי לידיצה לפולין... ולרציחתם שם".

     

    גן הזיכרון שליד פראג (צילום: Lidice Memorial) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)
    גן הזיכרון שליד פראג (צילום: Lidice Memorial)

     

    הילדים של לידיצה

    ואצלב היה ילד בן ארבע. אביו עבד במפעל ואמו עקרת בית. ואצלב היה בין אלה שנבחרו לתכנית ה"גרמניזציה", והוא הועבר למשפחה חשוכת ילדים, שם הוחלף שמו לרולף. בני הזוג וגנר היו לו להורים אוהבים. קארל סיפר שלפעמים הוא היה חולם על אישה עם שמלה ארוכה, ורק מאוחר יותר הבין שזו אמו.

     

    במאי 1947, בהיותו בן תשע, הוא זוהה לפי צלקות ממחלת ילדות, ונאמר לו שאמו האמתית מחפשת אותו. ואצלב מספר שלא רצה לעזוב. כשחזר הוא לא זכר דבר וגם לא הבין צ'כית, אך לאט לאט חזרו אליו זיכרונות הילדות המוקדמת.

     

    הוא זכר שאמו הייתה באותו יום בקניות, והוא זכר את בעלי החיים שהיו לו. ואצלב היה הילד האחרון שאותר. כשבנו מחדש את לידיצה, בסמוך לכפר הנעלם, הוא ואמו חזרו לשם, ואחר לימודים ועבודה בפראג שב לכפר בשנות ה-70, הפך לפעיל ציבור, ובשנת 1998 נבחר לעמוד בראש הכפר והיה מהפעילים בהקמת גן הזיכרון.

     

    הפסל של אוצ'טילובה. ילדי הכפר נראים שלווים, אך מקרוב עצובים ואבודים (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)
    הפסל של אוצ'טילובה. ילדי הכפר נראים שלווים, אך מקרוב עצובים ואבודים

     

    גן הזיכרון

    אלפי מבקרים מגיעים לאתר כדי לבקר את "אנדרטת הילדים קרבנות המלחמה". פסלים מברונזה של 42 בנות ו-40 בנים, בגודל טבעי, עומדים וצופים קדימה, אל עבר העמק והצלב הגדול המסמן את המקום שבו הייתה הכנסייה. פעוטות אוחזים בידי בני נוער, ילד קטן מוצץ אצבע, והמבוגרים יותר צופים כמבינים, ועל פניהם ניכר העצב.

     

    את הפסל פיסלה פרופ' מריה אוצ'טילובה. היא החלה את היצירה בשנת 1969, בשנת 1989 היא סיימה את עבודת השלד, ומשלא הגיעו כספים לציפוי הברונזה היא מימנה בכספה את ציפוי שלושת הפסלים הראשונים.

     

    זמן קצר לאחר מכן היא נפטרה במפתיע, ובעלה לקח על עצמו את המשך העבודה, ותוך כמה שנים נוספו עוד ועוד ילדים. גילוי האנדרטה השלמה היה בשנת 2000. כל הילדים "חזרו" לכפר.

     

    כשהוחלט לבנות את גן הזיכרון, אספו כל מה שנותר בין עיי החורבות (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים) (צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים)
    כשהוחלט לבנות את גן הזיכרון, אספו כל מה שנותר בין עיי החורבות

     

    בשנים הראשונות היו המבקרים מניחים צעצועים ומשחקים בידי הילדים. היום, גדר מפרידה בינם לבין אבן הזיכרון, ואת הצעצועים מניחים ליד אבן הזיכרון.

     

    הגן משתרע על שטח של שלושה דונם וחצי. ההתחלה הייתה בשנת 1955, כשחברי פרלמנט בריטי החליטו, בתמיכה של מדינות רבות, לשתול גן ורדים. במשך הזמן הוקם המוזאון, נוספו פסלים וציוני מקומות, ולמרבה השמחה כיום ממלאים את המקום משפחות, רוכבי אופניים וזוגות אוהבים.

     

    גורלו של הכפר לז'אקי (Lezaky)

    עוד בטרם התפוגג העשן מעל חרבות "הכפר המת" לידיצה, המשיכו הגרמנים בנקמתם והפנו את נשקם וכלי המשחית שלהם לכפר הקטן לז'אקי, הנמצא כ-100 ק"מ מזרחית לפראג.

     

    לגרמנים נודע, מצנחן צ'כי שבגד, שבכפר פעלה קבוצת התנגדות ששמרה על קשר רדיו עם לונדון, ואף הייתה מעורבת בתכנון הריגת היידריך. ב-24 ביוני 1942 הקיפו אנשי אס אס את הכפר, אספו את התושבים, העבירו אותם למצודה שבעיר הסמוכה, ושם נורו 18 נשים ו- 34 גברים.

     

    ביום שלמחרת נרצחו עוד כ-40 בני אדם. אחדים מ-13 ילדי הכפר הזעיר נלקחו למשפחות גרמניות, השאר מצאו את מותם כילדי לידיצה, במשאית גז. גם זוועת הגורל האכזר של הכפר הונצחה בגן זיכרון.

     

    הכתבה פורסמה בגיליון נובמבר 2012 של הירחון "טבע הדברים "

    מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים
    NullDataפסל הילדים שנרצחו בגן הזיכרון בלידיצה
    צילום: תמירה צדקיהו, טבע הדברים
    מומלצים