לא רודן ולא אנטישמי. צ'אבס היה מהפכן אמיתי

"מותו של רודן" ו"פרידה מדיקטטור" זעקו הכותרות בישראל ביום שלאחר מותו של נשיא ונצואלה הוגו צ'אבס בגיל 58 ממחלת הסרטן. על פי הסיקור התקשורתי והשיח ברשתות החברתיות נדמה כי צ'אבס ייזכר כאן כליצן החצר של הפוליטיקה העולמית במקרה הטוב או כדיקטטור אלים ואנטישמי במקרה הרע. אך בעבור מרבית אזרחיה של ונצואלה ומדינות אמריקה הלטינית, מעשיו של צ'אבס והאופן שבו ייזכרו אותו רחוקים מכך מאוד.

סוף עידן הוגו צ'אבס :

המונים בקראקס בטקס האשכבה של הוגו צ'אבס

כמו לנין: גופתו של צ'אבס תיחנט ותוצג לציבור

מי יחליף את צ'אבס: נהג האוטובוס או בן היהודים

"את צאצא של היטלר". הפה הגדול של צ'אבס

בעידן המנהיגים הטכנוקרטים לובשי החליפות של הפוליטיקה העולמית, צ'אבס היה דמות צבעונית ויוצאת דופן שלא פחד לומר את אשר על לבו בכל הזדמנות וגם לבצע לא מעט. צבעוני, צעקני, כריזמטי, לעיתים וולגרי, אך גם כזה שראוי לשפוט אותו בדיעבד בעיקר על ידי מעשיו ולא על פי הרטוריקה המתלהמת או האופן שבו תיארו אותו יריביו הפוליטיים.

כשעלה לשלטון ב-1999 הכריז צ'אבס כי הוא יחולל מהפכה סוציאליסטית ולפחות בעבור הרוב העני והנחשל של ונצואלה - הוא אכן קיים. בשביל האזרחים הפשוטים, רובם צאצאים של שחורים או אינדיאנים, צ'אבס שם קץ לשנים ארוכות שבהן המדינה עתירת הנפט והמשאבים נשלטה בידי ברית בין המעמד העליון הלבן לבן כוחות זרים. ב-1995 55 אחוזים מבתי האב בוונצואלה (כ-80 אחוזים מהאזרחים) חיו מתחת לקו העוני ואילו ב-2009 שיעורם ירד ל-26.4 אחוזים. לעומת זאת, שיעור האבטלה ירד באותה התקופה מ-15 אחוזים ל-7.8 אחוזים. גם שיעור האנאלפבתיות ירד משמעותית.

צעדים אנטי-דמוקרטיים? אולי באופוזיציה

בראש ובראשונה, צ'אבס היה נחוש לסלק מן המדינה את הכוחות הזרים שניצלו את משאביה הטבעיים ולהלאים אותם לטובת הקמת מערכת בריאות, חינוך ודיור לטובת העניים ברחבי המדינה.

הרבה לפני שתנועות מחאת האוהלים - מוול סטריט, דרך מדריד, אתונה וקהיר ועד שדרות רוטשילד בתל אביב, חרטו על דגלן את המאבק בקפיטליזם החזירי והניצול הזר, צ'אבס כבר יישם אותו בפועל בארצו ושיפר באופן ניכר את חייהם של עניים רבים. בתמורה, גמל לו העם בוונצואלה בתמיכה בלתי מסויגת בקלפי.

מתנגדיו של צ'אבס מציירים אותו כרודן אוטוריטרי, אבל אולי כדאי להיזכר כי הוא שמר על שלטונו באמצעות ארבעה ניצחונות רצופים בבחירות פתוחות ושקופות שהוכרו על ידי גורמים בינלאומיים. אלו שנקטו את הצעדים הכי אנטי-דמוקרטיים בתקופת שלטונו היו דווקא מתנגדיו שניסו להפיל אותו בהפיכה צבאית ב-2002 ביוזמת קציני צבא וחברי האליטה העסקית במדינה. צ'אבס שרד את ההפיכה בעיקר הודות למחאה עממית נרחבת נגד הניסיון להפילו.

העם בוונצואלה גמל לנשיאם בתמיכה בלתי מסויגת בקלפי. המונים ליד ארון צ'אבס(צילום: AFP)

אלו שמכנים את צ'אבס דיקטטור מציינים בדרך כלל את חברותו עם מנהיגי איראן, לוב וסוריה, את האיבה הגלויה שלו לכיבוש הישראלי וגם את העובדה שכקצין לשעבר נהג להופיע מעת לעת במדים ואקדח, מה שוודאי הזכיר כאן לרבים את מועמר קדאפי או את יאסר ערפאת (בשאר הזמן הוא לבש בעיקר חליפות ספורט של "אדידס").

לא חיסל מרחוק ולא ביצע עינויים במתקנים סודיים

אולם משטרו של צ'אבס היה רחוק מלהיות אלים או מיליטנטי. בניגוד למתנגדיו "הדמוקרטיים", צ'אבס לא שלח מטוסים ללא טייס לבצע חיסולים במדינות רחוקות, לא עצר חשודים ללא משפט וביצע בהם עינויים במתקנים סודיים ולא פלש לשכנותיו או למדינות רחוקות אחרות.

רבים מחברי הקהילה היהודית יצאו נגד צ'אבס ואף עזבו את המדינה, אך כדאי לזכור שמרביתם היו חלק מהמעמד הגבוה שלא נהנה מהרפורמות החברתיות שלו, בלי קשר למוצאם. התנגדותו לכיבוש הישראלי דומה להתנגדות שמביעים מרבית מנהיגי האזור (ולאחרונה גם אירופה), שתושביו ידעו מאות שנים של כיבוש זר וההזדהות שלהם עם הפלסטינים מובנת.

צ'אבס היה רחוק מלהיות מנהיג מוצלח והשאיר מדינה מאוד לא יציבה מבחינה כלכלית(צילום: AP)

עם זאת, צ'אבס גם היה רחוק מלהיות מנהיג מוצלח וראוי לציין זאת. הוא השאיר אחריו מדינה מאוד לא יציבה מבחינה כלכלית, עם אינפלציה גבוהה, מוכת שחיתות, פשע ואלימות. הוא גם נקט כמה צעדים שנויים במחלוקת כשניסה לצמצם את כוחם של בעלי הון ששלטו בכלי תקשורת פרטיים והתנגדו לו ורצה לקדם צעדי חקיקה שיחזקו את משטרו מול מה שהגדיר כמעורבות זרה, אך לעתים היה לא יותר מאופוזיציה לגיטימית.

גם אם היה פרנואיד, האמריקנים עדיין רדפו אחריו

אך את מרב פרסומו קיבל צ'אבס מהתנגדותו הקולנית לארצות הברית ומהמתקפות הפומביות והאישיות שלו נגד ראשיה ובעיקר נגד נשיאה לשעבר ג'ורג' בוש הבן (שאותו כינה "השטן"). צ'אבס טען כי האמריקנים חותרים תחת שלטונו ומעוניינים להשתלט על מאגרי הנפט האדירים של ונצואלה. במקרה זה ניתן לומר עליו שגם אם היה פרנואיד, זה עדיין לא אומר שלא רדפו אחריו. היו טענות כי האמריקנים היו קשורים לניסיון ההפיכה נגדו ב-2002, אך גם אם לא, לארה"ב יש היסטוריה ארוכה ומדממת של התערבות בעניינים הפנימיים של מדינות אמריקה הלטינית וניצול משאביהן הטבעיים.  

הגל האדום ששטף את דרום אמריקה היה מתעורר בלי צ'אבס?(צילום: AFP)

(צילום: Gettyimages)

למרות הברית עם נשיא איראן, משטרו של צ'אבס היה רחוק מלהיות אלים או מיליטנטי(צילום: EPA)

לאורך המאה העשרים, בעיקר במהלך המלחמה הקרה, שיתפה וושינגטון פעולה עם משטרים צבאיים אכזריים שהיו אחראים לפגיעה מסיבית בזכויות אדם ודיכוי המעמדות הנמוכים, והיא קנתה לעצמה בכבוד רב את השנאה והחשדנות שרוחשים כלפיה מרבית תושבי היבשת, שצ'אבס ביטא בצורה כה ציורית.

בשבילם, צ'אבס ייזכר כמנהיג שהרים את נס המרד נגד המעורבות הזרה וקיים את הבטחתו להשלים את המהפכה של מי שכינה אביו הרוחני, סימון בוליבאר, אבי תנועת השחרור של אמריקה הלטינית.

ללא ההתלהבות, הכריזמה, ההומור וההשראה של צ'אבס ספק אם היה מתעורר בעשור האחרון הגל האדום ששטף את היבשת והביא להתעוררות פוליטית חסרת תקדים שהולידה שורה של משטרים סוציאליסטיים יציבים ודמוקרטיים - בברזיל, באורוגוואי, בבוליביה, באקואדור ובמקומות אחרים. בכל המדינות הללו דחקו המשטרים החדשים החוצה את הכוחות הזרים ורתמו את המשאבים הלאומיים לטובת רווחת המעמדות הנמוכים. צ'אבס אולי ייזכר במערב כרודן בעייתי, אך בעבור אותם ההמונים של אמריקה הלטינית הוא תמיד יהיה מהפכן אמיתי.

עידן רינג, בעל תואר שני בהיסטוריה של אמריקה הלטינית, כותב באתר קפה גיברלטר