שתף קטע נבחר
צילום: יובל חן, shutterstock

את מוכרחה, בתור פרה, להתחשב קצת במצב

האם עשה השה מעשה שלא יעשה? האם הכבשה כבשה שדות זרים? האם הפרה הפרה את חוקי התורה? מן הראוי שבעלי החיים העולים על המזבח ידעו בעבור מה הם מוסרים את חייהם

"וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי-יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לה' מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ אֶת-קָרְבַּנְכֶם. וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה; וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו. וְשָׁחַט אֶת-בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה'"

 

 << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

 

 

בכל ההוראות הברורות והמפורטות להקרבת הקרבנות, חסר דבר אחד: מילים. כתוב בדיוק איך צריך להקריב את הקורבן, מה מקבל הכהן, להיכן במדויק שופכים את הדם, אך אין אפילו רמז קט מה על הכהן לומר בשעה שהוא עושה כל זאת. לא בקשת סליחה, לא הבעת תקווה שהקורבן יירצה, לא פירוט החטאים שבגללם הוקרב הקורבן, לא תפילה לאלוהים שיעשה משהו למען המקריב.

 

לימים אמרו חכמים כי מאז שחרב בית המקדש התפילה מחליפה את הקרבת הקורבנות. אך לא יעלה על הדעת, שבזמן שבית המקדש היה קיים, כל הטקסים האלה התנהלו בדממה מוחלטת, וכל מה שנשמע הוא גניחות הבהמה הנשחטת. אין טקס דתי ללא תפילה או ברכה או תחינה או הודיה או סליחה. משהו חייב להיאמר!

 

אם נשווה את זה לטקס הכפרות בימינו, שם מסובב המקריב את התרנגול מעל לראשו ואומר במפורש: זה חליפתי, זה תמורתי, זה כפרתי. זה התרנגול יילך למיתה, ואני אלך לחיים טובים ארוכים ולשלום. כאן ברור לאדם, ברור לשכינה – והעיקר: ברור לתרנגול - בעבור מה הוא מוסר את חייו, אך בפרשה שלנו הדבר אינו ברור. ואמתיק זאת במשל.

 

סליחה ומחילה מהקורבן

מעשה בתליין ונידון למוות שהלכו בדרך אל הגרדום, הניצב מחוץ לעיר. הדרך היתה עמוסת בוץ, וגשם עז ניתך על שניהם. הנידון למוות התלונן באזני התליין ואמר: איזה מזג אוויר איום בחרתם כדי להוציאני להורג. אמר לו התליין: אתה מתלונן? אני עוד צריך לחזור כל הדרך חזרה.

 

ומה הנמשל? הבהמה שהוקרבה מה איכפת לה, לכאורה, מה יהיה אחרי מיתתה. אך המקריב צריך להמשיך לחיות הלאה, ולכן חייב לומר משהו בעת הקרבת הקורבן.

 

כדי להקל על רגשי האשמה של מקריב הקורבן נאמר: "וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה; וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו". טקס הכפרה דורש מן האדם, לפני שהוא שוחט את הכבש או הפר, להניח את ידו על ראש הקורבן ולבקש ממנו סליחה ומחילה. שהרי מה אשם הפר שהאדם חטא? האם עשה השה מעשה שלא ייעשה? האם הכבשה כבשה שדה זרים? האם הפרה הפרה את חוקי התורה? ומעל כל אלה, לפעמים האדם עצמו מבקש סליחה על שחי כמו בהמה, ואם האדם חי כפרה אז מדוע שתהיה הפרה כפרה?

 

זאת לא תקופה בשביל פרות

ועוד זאת, בל נשכח כי לא פעם הביא האדם את הפרה לקורבן מן העדר שלו עצמו. ואולי היה קשור אליה קשר רגשי עמוק, שגרם לו לפקפק במידת הצדק האלוהי שנעשה במקרה זה. ולפני כשלושים שנה, כאשר פרות רבות הוקרבו על מזבח המדיניות הכלכלית, כתבתי שיר שבו מבקשת הרפתנית סליחה מן הפרה האהובה שלה:

 

 

הו נומי נומי פרתי

הגיעה השעה לישון

חמש שנים היית איתי

וזה לילך האחרון.

 

מחר בשש, עם אור ראשון,

יבוא האוטו של "מרבק"…

מספיק… מספיק… לכי לישון

אולי תפסיקי ללקק?

 

חמש שנים היית איתי

נתת לי שפע של חלב

היית לי בת ואהובה

הייתי תפארת המושב.

 

אותך קיבלנו בת שנה

עגלה קטנה ומתוקה

אני זוכרת איך גדלת

אני זוכרת כל דקה.

 

היו ימים יפים מאוד

היו ימים קשים יותר

אבל תמיד אפשר היה

עוד איכשהו להסתדר.

 

לקנות חציר בהלוואה

ותערובת במכון,

גם אם אכלת לא פעם קש

תמיד היה לך בטחון.

 

כל בוקר קמתי בשלוש

לחלוב אותך מתוך שינה

היית פרה טובה מאוד

גם לי וגם למדינה.

 

היום זה לא הולך יותר

היום כבר לא צריך חלב

את מוכרחה, בתור פרה,

להתחשב קצת במצב.

 

אל תסתכלי בי… די, מספיק…

צריך לפתוח דף חדש.

ואגלה לך בחשאי:

היום אני אוכלת קש.

 

הנה האוטו של מרבק

שלום עיניים יקרות…

סליחה… יסלח לי אלוהים…

זו לא תקופה בשביל פרות.

  

וכולי תקווה שכאשר יחזור לתפקד בית המקדש בעזרת השם במהרה בימינו, תוכנס סליחה זו לסדר הקרבנות.

 

לך תסביר לפרה

חכמינו ניסו לשכנע אותנו כי לכל בעלי החיים הייתה השחיטה סוג של עליה בדרגה בעולמו של הקב״ה, וכותב השל"ה הקדוש כי כל דבר הנמצא בטבע רוצה להתעלות ממעמדו. הדומם, שזאת האדמה, רוצה להפוך לצומח. והנה כאשר הצומח יונק ואוכל את מזונו מהאדמה, באמת חלק מן האדמה התעלה והפך לצומח. גם הצומח רוצה להתעלות לדרגת בעל חיים, והנה כאשר הבהמה אוכלת את הצמח, חלק מן הצמח הופך לבעל חיים.

 

גם בעל חיים רוצה להתרומם ממעמדו ולהפוך למדבר. והנה, כאשר האדם אוכל את בשר הבהמה, חלק מן הבהמה מתעלה והופך לאדם.

ואתה לך תסביר את זה לפרה.

 

הבה ניקח לדוגמא את הכבש. הכבש, מרגע שנולד, מנקר בו זיכרון העקדה ויש לו שאלה אחת שהוא שואל כל חייו: מה? מה היה לי כי הכל מבקשים את דמי? מה עשיתי? מה חטאתי? וקולו פועה מקצה עולם ועד קצהו. ועל כך אמרו חכמים: "כבש כשהוא חי קולו אחד, וכשהוא מת קולו שבעה. כיצד קולו שבעה? שתי קרניו, שתי חצוצרות. שתי שוקיו, שני חלילין. עורו לתוף, מעיו לנבלים, בני מעיו לכנורות." והנה עלה בדרגה!

 

ואם תשימו לב, כל הנזכרים לעיל הם כלי הנגינה והדרבוקות שבזכותם חיים אנחנו, אנשי המוסיקה הישראלית, מאז ועד היום. מכאן נלמד מדוע כמה מזמרינו נושאים שמותיהם של בעלי החיים שנועדו לשמש קרבנות: אחד נקרא אייל, אחד נקרא ברוזה, אחד נקרא אוז, ואחד נקרא סיני לזכר מתן תורה, שבה נצטווינו על כל אלה.

 

  • טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.


פורסם לראשונה 15/03/2013 09:55

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: חיים הורנשטיין
הכבש, מרגע שנולד, מנקר בו זיכרון העקדה
צילום: חיים הורנשטיין
מומלצים