שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    הכי מטוקבקות
      שוב ביחד: הקואופרטיבים חוזרים
      מאז המחאה החברתית, יותר ויותר אזרחים פונים לחברות ייעוץ להקמת קואופרטיבים, ומבקשים לייסד אגודות צרכניות וחברות שבבעלות עובדיהן. האם הכלכלה הישראלית, שנבנתה על קואופרטיבים של תנועת העבודה, חוזרת להסתמך על מודל האגודה השיתופית? ובמה הגופים הללו שונים מתאגידים?

      מה נשתנה במשק הזה מאז קיץ 2011? אם שואלים את רייפי גולדמן, אז לא מעט. גולדמן, יועץ להקמה וניהול של קואופרטיבים, מאמין שקם כאן "דור חדש", שלא ידע את קריסתה של הכלכלה המפא"יניקית.

       

      כתבות נוספות בנושא עסקים קטנים:

      אל משרדו במרכז לפיתוח קואופרטיבי ב"אג'יק – מכון הנגב", מגיעים מאז קיץ המחאה עשרות צעירים. "ניתן למצות את תפישת עולמם במשפט אחד, שהוא לא ציטוט ישיר מפיהם, כמובן, אבל זו רוח הדברים: 'אנחנו לא מקבלים יותר את השיח הקונבנציונלי - לא של ראש הממשלה, לא של שר האוצר ולא של נגיד בנק ישראל, שיש רק דרך אחת לנהל משק באופן אחראי. אנחנו חושבים שאפשר לעשות את זה אחרת".

       

      הדרך האחרת שלהם היא ייסוד קואופרטיבים. אגודות שיתופיות שמוקדשות לרכישת מוצרים או אספקתם ואינן מנוהלות על מנת להשיא רווח מקסימלי לבעלי מניות או בעלים יחיד. תחת זאת, מטרותיהם של הקואופרטיבים הללו הן הגעה ליציבות כלכלית, תוך שמירה על רווחת חברי הקואופרטיב וניהול כלכלה הוגנת, המתחשבת בזכויות העובדים, בעקרונות הסחר ההוגן ותוך ובאיכות הסביבה.

       

      על רקע ההתפתחויות הכלכליות בישראל ב-30 השנים האחרונות מדובר בתפנית חדה. אך אם בוחנים את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל למן ראשית ימי ההתיישבות הציונית בארץ, נראה כי לפעילות כלכלית שיתופית יש שורשים עמוקים בכלכלה הישראלית, ולא רק בהתיישבות החקלאית.

       

      הקיבוצים והמושבים בישראל, כמו גם הישובים הקהילתיים, הם דוגמאות לאגודות שיתופיות שקיימות עוד מלפני קום המדינה ומנהלות לעתים פעילות כלכלית שיתופית, תוך יישום עקרונות של שוויון בין חבריהן. המגזר החקלאי אחראי גם להקמתו של אחד הקואופרטיבים הגדולים והמשמעותיים בתולדות המדינה – "תנובה". חברת המזון הגדולה בישראל הוקמה ב-1926 כקואופרטיב של משקים חקלאיים לשיווק תוצרתם.

       

       

      אך ההתארגנות הקואופרטיבית בעבר חרגה הרחק מעבר למסגרת ההתיישבותית-חקלאית, וניתן אף לומר שעד שנות ה-80 היא שלטה במפה הכלכלית של ישראל. חברות התחבורה הציבורית הגדולות, "אגד" ו"דן", הוקמו כקואופרטיבים ו"אגד" פועלת ככזה עד היום. "קו-אופ", כשמה כן היא, הוקמה ב-1939 כקואופרטיב צרכני, עד ליום שבו מוזגה אל תוך קבוצת "קלאב-מרקט".

       

      גם הלווייתן של הכלכלה הישראלית עד שנות ה-90 - חברת העובדים של ההסתדרות הכללית, ששלטה בבנק הפועלים, כור, סולל בונה ועוד מפעלים רבים – נוהלה על פי עקרונות הקואופרציה, כאשר לכל חבר הסתדרות הייתה מניה.

       

      אין זה מפתיע כלל, אם כן, שהמשבר העמוק שנחשף בקיץ 2011 הוביל ישראלים רבים בחזרה אל רעיון הקואופרטיביות. אך מה מידת הקשר שבן הקואופרטיביות לבין הבעיות שהועלו לסדר היום במחאה החברתית: ובראשן, יוקר המחיה, התפוררות מדינת הרווחה וקשרי הון-שלטון?

       

      יותר הוגן, לא בהכרח יותר זול

      עו"ד יפעת סולל - יו"ר ברית הקואופרטיבים לצדק חברתי, כלכלי וסביבתי – מדגישה כי אין קשר הכרחי בין קואופרטיבים לבין מחירים נמוכים יותר לצרכן. "הקואופרטיב הוא גוף הדואג לאינטרסים של חבריו. היתרון הכלכלי גלום בכך שאין מרכיב של בעל מניות חיצוני שצריך למקסם בשבילו רווחים, אבל צריך לזכור גם שהקואופרטיבים החדשים אינם נהנים מיתרון הגודל.

       

      "אמנם, בקביעת המחיר לא לוקחים בחשבון את הצורך לייצר רווח לבעל המניות, אבל כן לוקחים בחשבון שכר הוגן לעובדים ושמירה על הסביבה. זה לא יוצר בהכרח מחיר יותר זול, אבל זה כן יוצר צרכנות יותר הוגנת וערכית. ישנם קואופרטיבים בעולם שמחויבים למחירים יותר זולים, אבל יש גם קואופרטיבים שמחויבים למרחקים מקסימליים של שינוע מוצרים, כדי לא לזהם את האוויר בשריפת דלק, לא מוכרים מוצרים שיוצרו באמצעות ניצול עובדים וכו'".

       

      הקואופרטיבים שכן פועלים למען מחיר הוגן יותר לצרכן, הם הקואופרטיבים הצרכניים, שמסייעים לחבריהם להגדיל את כוח המיקוח ברכישתם של מוצרים מסוימים. לא בכדי, הם הנפוצים ביותר בגל החדש של הקואופרטיבים בישראל. על פי הערכות, הוקמו בשנה וחצי האחרונות 21 קואופרטיבים צרכניים בישראל, שבהם חברים כ-1,000 משקי בית.

       

      סולל מדגישה גם את ההבדל הקיים לדעתה בין הקואופרטיבים החדשים שמוקמים מאז המחאה, לבין שאר הקואופרטיבים הקיימים היום בישראל. "אנחנו מבחינים באופן מאוד ברור בין אגודות שיתופיות המוכרות ככאלה על פי החוק, לבין קואופרטיבים שפועלים בהתאם לעקרונות התנועה הקואופרטיבית העולמית. החוק בישראל לא מחייב רישום של אגודה שיתופית בהתאם לעקרונות התנועה ויש הרבה אגודות שאין קשר בינן לבין עקרונות התנועה".

       

      בשנת 1995 ניסחה התנועה הקואופרטיבית הבינלאומית (ICA) שבעה תנאים להגדרתו של ארגון כלכלי כקואופרטיב: חברות וולונטארית, שליטה דמוקרטית, מעורבות כלכלית של החברים דרך השקעת הון בקואופרטיב, התנהלות עצמאית, אספקת הכשרה וחינוך לחברי הקואופרטיב, שיתוף פעולה עם קואופרטיבים אחרים וסיוע לפיתוח בר קיימא של הקהילות של חברי הקואופרטיב.

       

      "קואופרטיב הוא התאגדות שפועלת על סמך עקרונות של דמוקרטיה, של שותפות בין הקואופרטיבים ומחויבות לקהילה", מסבירה סולל. "כל הדברים האלה לא נמצאים באגודות שיתופיות".

       

       (צילום: יניב ברמן) (צילום: יניב ברמן)
      (צילום: יניב ברמן)

       

      "מודל עסקי וניהול עסקי הם הכרחיים"

      גם סולל וגם גולדמן מציינים כי מאז קיץ 2011 יש עלייה משמעותית בכמות הפניות להקמת קואופרטיבים. "זה גדל מרגע לרגע", אומרת סולל, "יש לנו 2 פניות בשבוע, זו מהפכה שמדברים עליה בכל העולם". גם גולדמן מדבר על גידול במספר הפונים להקמת קואופרטיבים, אבל מדגיש כי "צריך לקחת בחשבון שההתארגנויות החדשות עדיין לא התבססו עד כדי כך שניתן לקבוע שהן בנות-קיימא".

       

      כיצד אתם מסייעים בעדם להגיע למצב הזה?

       

      "לפעמים הסיוע שלנו הוא בגיוס הגרעין המייסד, לפעמים הוא בגיבוש הרעיון העסקי, לפעמים הוא בכתיבת תכנית עסקית. כאשר אנחנו לא יכולים לסייע, כמו בעניינים שמצריכים רואה חשבון, למשל, אנחנו יודעים לחבר את הקבוצות עם גורמים מקצועיים מתאימים".

       

      לאחרונה נוסף נדבך נוסף למערכת המסייעת לקואופרטיבים להגיע למצב עסקי יציב. המכללה החברתית-כלכלית - מוסד לימודי עממי ללא מטרות רווח, המעודד רכישת השכלה וידע בנושאי כלכלה וחברה – פתחה קורס להקמה וניהול של קואופרטיבים. הקורס מועבר בשותפות עם ברית הקואופרטיבים וגולדמן והמוסד לפיתוח קואופרטיבי שותפים להעברת הקורסים. קורס ראשון הסתיים לאחרונה בשלוחה של המכללה בחיפה, וקורסים נוספים ייפתחו בקרוב בתל אביב ובירושלים.

       

      "בקורס אנחנו מלמדים שילוב של תיאוריה ופרקטיקה", מסביר גולדמן. "בתיאוריה, מסבירים מה מבדיל בין המבנה העסקי הקואופרטיבי למודל התאגידי הפרטי, ומפרטים את ערכי היסוד של השיטה. במישור הפרקטי, מפגישים בין קבוצות שהתארגנו לאחרונה ומדברים על הקשיים והאתגרים שבהם נתקלו".

       

      אתה אופטימי לגבי יכולתן של הקבוצות הללו להגיע להיתכנות עסקית?

       

      "כן. אבל יש תנאים מתלים. צריך להבין שמודל עסקי וניהול עסקי הם הכרחיים. זה לא מספיק להיות נורא נלהבים ולדבר על עקרונות. כרגע אני רואה את זה כצד היותר חלש של ההתארגנויות החדשות. חייבים לחזק את יכולת הניהול העסקי שלהן, יחד עם שמירה על התודעה. אבל אני אופטימי כי יש ציבור נפלא ודור צעיר שרוצה ומתייחס ברצינות לעניין וצריך רק לעודד אותם. עם שדורש צדק חברתי חייב לפתח מודלים עסקיים חדשים ולא להסתמך על השבלונה של חברות בע"מ".

       

      אבל הכלכלה הישראלית התבססה בעבר בעיקר על קואופרטיבים ורבים מהם נסגרו בעקבות בעיות של שחיתות וניהול כושל. מדוע שהפעם זה יהיה שונה?

       

      "זה אכן נפסק והיו קואופרטיבים שנכנסו למשבר. אבל כל מודל עסקי יכול להיקלע למשבר. גם המשק הקפיטליסטי העולמי קרס ב-2007. אז נכון, היו גם קואופרטיבים בישראל של שנות ה-80 שקרסו, אבל תראה מה קרה ב-2007-2010 בארה"ב ובאירופה. בעוד שהתאגידים הפיננסיים הענקיים קרסו, אף קואופרטיב לא נפל. מדוע? מפני שמדיניות ההשקעה הייתה זהירה, והמטרה הייתה לשמור על האינטרסים של החברים ולא למקסם את התשואה על ההון. לכן הם לא נכנסו לשדה המוקשים של המכשירים הפיננסיים המסוכנים".

       

      גולת הכותרת – בנק קואופרטיבי

      האזכור של הקריסה הכלכלית של התאגידים הפיננסיים הגדולים בארה"ב ב-2008, בהקשר של קואופרטיבים, אינו מקרי. רוחות השינוי הנושבות בכלכלה העולמית מאז 2008 משנות את הכללים המקובלים ואת הנאמנויות הישנות. המשבר של 2008, שבר את הדימוי היציב שהיה לממשל התאגידי השמרני וכיום, גם גורמים שנחשבים ל"קפיטליסטיים" לוטשים עיניים לעבר מודלים חדשים של ניהול.

       

      המקרה המובהק ביותר בישראל של השנים האחרונות נוגע לענף הבנקאות. לאחרונה פרסם המפקח על הבנקים, דוד זקן, את ההמלצות של "הצוות להגברת התחרותיות בענף הבנקאות". אחת ההמלצות הבולטות בדו"ח זה, היא ההמלצה לעודד את הקמתם של בנקים קואופרטיביים וההצהרה של בנק ישראל כי ילווה, ייעץ ויסייע לאזרחים שיתאגדו על מנת להקים בנקים כאלה.

       

      קשה לחשוד בזקן או בפיקוח על הבנקים באהדה יתרה לסוציאליזם או למרקסיזם, התורות הכלכליות-פוליטיות שהולידו את הרעיון הקואופרטיבי. שמה של הוועדה לבד מלמד על המסגרת האידיאולוגית שבה היא פועלת: "הוועדה להגברת התחרותיות...". התחרותיות כמטרת העל של המדיניות הכלכלית. התחרותיות כפיתרון הבלעדי לכשלי שוק. ההחלטה של גוף כמו הפיקוח על הבנקים לעודד את הרעיון הקואופרטיבי אינה עניין של מה בכך, וללא הניסיון המר של וול סטריט ב-2008, לא ניתן היה לדמיין תרחיש כזה.

       

      מבין שלל היוזמות החדשות ניתן למצוא גם יוזמות להקמת בנקים קואופרטיבים. אחת מהן נראית מבטיחה במיוחד, בעיקר מכיוון שנרתמו אליה גורמים עם ניסיון מוכח בענף הבנקאות והפיננסים. ביניהם, ניתן למנות את דרור שורר, לשעבר הממונה על שוק ההון, הביטוח והחיסכון במשרד האוצר.

       

      מדובר ביוזמה לייסוד בנק שיהיה בבעלותם של הלקוחות. "אנו סבורים שבנק שכל בעלי החשבונות בו הם בעלי מניה, ושאינו מחויב לייצר רווח לבעלי השליטה, יכול להציע ריביות ועמלות נוחות יותר עבור לקוחותיו", אומר תום דרומי-חכים, עמית במכללה החברתית-כלכלית המעורב בהקמת הבנק.

       

      האם השאיפה היא גם לשחרר את הלקוחות משותפות האינטרסים שבין בעלי השליטה לבין הלווים הגדולים?

       

      "בהחלט. ההבדל המרכזי בין בנק תאגידי לבנק קואופרטיבי הוא בכך שהאינטרס של הבעלים הוא גם האינטרס של הלקוחות".

       

      בשלב זה נמצאים היזמים בתהליכים ראשונים של התדיינות עם הפיקוח על הבנקים בנוגע למילוי אחר התנאים הרבים שיש לעמוד בהם, כאשר רוצים לפתוח בנק בישראל. מטבע הדברים, רב הנסתר על הגלוי בכל הנוגע לאופן התנהלות הבנק. אך דרומי-חכים מציין כי חלוקת הבעלות תעשה על פי העיקרון שכל מי שיפתח חשבון יקבל מניה אחת, ללא קשר לכמות הכסף שינהל בחשבון.

       

      הבנק יהיה מיועד לכל מי שיהיה מעוניין להצטרף אליו, ולא רק לבעלי מקצוע מסוים או עובדי חברה מסוימת. קהל היעד הוא משקי בית ועסקים קטנים, המתקשים לקבל אשראי בתנאים טובים מהבנקים הקיימים. "נגישות לאשראי היא אחד הנדבכים החשובים ביותר ביצירת חברה צודקת".

       

      נגישות לאשראי זה יפה, אבל אתם תצטרכו לעבוד קשה כדי לגרום לאנשים לסמוך עליכם עם הכסף שלהם.

       

      "חשוב לזכור שאנחנו לא ממציאים כלום. בארה"ב ובאירופה השיטה הזאת כבר די נפוצה. באירופה 8% מהבנקים הם קואופרטיביים והם יציבים מאוד".

       

      דרומי-חכים אינו היחיד שמפנה אל הנעשה באירופה ובארה"ב כאשר הוא בא לטעון בזכותה של השיטה הקואופרטיבית. כל המרואיינים לכתבה העדיפו לדבר על מה שקורה עכשיו במקומות אחרים ולא לדבר על מה שקרה פעם בישראל. נדמה כי למרות המסורת הקואופרטיבית הארוכה והמפוארת של הכלכלה הישראלית, חסידי השיטה מעדיפים להדגיש את ההצלחות הנוכחיות מעבר לים, יותר מאשר את ניסיון העבר המורכב כאן בארץ.

       

      "כולנו לומדים מהתנועה העולמית המפוארת שאנו משתייכים אליה", אומרת יפעת סולל. "יש בעולם מיליארד חברים ומאה מיליון מועסקים וזה גדל יום יום ושעה שעה. אנחנו מייצרים את האלטרנטיבה אבל היא תהיה יותר מוחשית ככל שיותר אנשים יאמצו את האלטרנטיבה הכלכלית והחברתית שהקואופרטיב מספק. זה רק בידיים שלנו".

      פורסם לראשונה 31/03/2013 09:19

       

      לפנייה לכתב/ת
       תגובה חדשה
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      מומלצים