שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יובל חן, shutterstock
    בורא פרי הים: על ההבדל בין קרפיון לחסילון
    מפריסי פרסה, מעלי גרה, בעלי קשקשת או סנפיר - כדי למנוע בלבול בין טהור לטמא, מקפידה הפרשה להזכיר רק את החיות האסורות באכילה, ולהשמיט את הכשרות. כשירות מיוחד לאלה שעודם מתקשים, אני מגיש לכם את "שיר החיות הטמאות"
    וַיְהִי, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי, קָרָא מֹשֶׁה, לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֶל-אַהֲרֹן, קַח-לְךָ עֵגֶל בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה--תְּמִימִם;

     

    העגל והאַיל הם פתח לפרשה שהיא ספר הזואולוגיה המפורט ביותר שנשאר לנו מן העולם העתיק בארץ ישראל. נזכרים בו עשרות בעלי חיים, עופות, דגים, שרצים ורמשים שאיכלסו בזמנו את ארץ הקודש כשהם מחולקים לשתי מחלקות עיקריות: טהורים וטמאים.

     

     << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

     

     

    וכדי להכניס סדר בראשנו, טרחה התורה להזכיר רק סוג אחד של בעלי חיים: את אלה האסורים באכילה! את אותן החיות הטריפות שאינן כשרות, למרות שיש להן אחד מסימני החיות הטהורות ועלולים להטעותנו. למשל: "ואת הארנבת כי מעלת גרה היא ופרסה לא הפריסה".

     

    אלה שטהרתם מוטלת בספק נזכרים בשמותיהם, בעוד שבעלי החיים הכשרים אינם נזכרים בשמותיהם, אלא בסימניהם המשותפים בלבד: מפריסי פרסה, מעלי גרה, מכוסי סנפיר וקשקשת וכיוצא באלה.

     

    ביאליק או נחליאלי

    ומדוע נזכרים בשמותיהם דווקא בעלי החיים האסורים, ואין נזכרים המותרים? שלא יתבלבל האדם. שאם הוא שומע הרבה שמות של בעלי חיים

    בזה אחר זה, על אחד נאמר כשר ועל האחר לא כשר, סופו שמרוב שמות, כבר אינו זוכר אם השם הזה הוא ברשימת הכשרים או מאלה שאינם כשרים, אינו מבדיל בין פרה לפרת משה רבנו ובין גמל לגמל שלמה וטורף כל מה שבא.

     

    ואמתיק זאת במשל על ילד בארץ ישראל שבא מבית הספר הביתה וסיפר להוריו: היום למדנו על משוררנו הלאומי, אני לא זוכר אם קוראים לו ביאליק או נחליאלי.

     

    ועוד סיבה שטרחו להזכיר את בעלי החיים הבלתי כשרים בשמם המפורש: היו אנשים מאחינו בני ישראל שניסו לעקוף את חוקי תורת הקודש ואמרו כי אכלו "בשר לבן" או "דבר אחר" או "פירות ים" וחשבו כי עלה בידם לעבוד על הקב״ה, כאילו אינו יודע שאין בים עצים נושאי פרי, ושמעולם הוא לא קבע ברכה "בורא פרי הים".

     

    מי טהור ומי טמא

    וכדי שלא תיכשלו בטריפות מעתה ועד עולם,

    עשיתי מהם שיר בו הכנסתי את כולם

    והרי הם לפניכם דבר דבור על אופניו

    כל בעל חיים מסופק שעל היהודי להיזהר מפניו:

    הגמל השפן העורב הארנב

    החולד העכבר הכוח והצב

    החזיר והנשר הקאת העזניה

    התנשמת והרחם האיה והדיה

    התחמס והפרס השחף והנץ

    הכוס השלך הינשוף על העץ

    החסידה האנפה הדוכיפת העטלף

    בת יענה ולטאה והחומט החולף

    עד כאן טרוף טורף - הכל טרף!

    אך אם בכל זאת תחפשו מה מותר לאכול:

    את הארבה והחגב והחרגול!

     

    הזיכרון האנושי זקוק לעוגנים יציבים, שיבדילו עבורו לא רק בין החיות הטמאות לטהורות אלא גם בין מה שכשר לעשותו לבין מה שאינו כשר. יש המעדיפים להכניס לראשם את הערכים החיוביים ויש המעדיפים את השליליים, אך אומללים, כאמור, הם אותם בני אדם חסרי כושר החלטה שמרוב פחד, מכניסים לראשם גם את השלילי וגם את החיובי, ולבסוף אינם זוכרים מה הוא מה!

     

    תעתועי המצפון

    ואולי אדגים זאת בעניין המצפון האנושי, שהוא העומד כסלע איתן בין הטוב לבין הרע. מקורה של המילה מצפון הוא במילה מצפן. מקורה של המילה מצפן הוא במילה צפון. המצפן מראה תמיד לאותו כיוון: הצפון. כי מכל הכוכבים הנצפים במרחבי היקום, הגוף השמימי היחיד שאינו משתנה ואינו משנה את עמדתו זה כוכב הצפון.

     

    וכל המפות של העולם בעבר, נמצא עליהן חץ אחד קבוע המורה למעלה, אל הצפון. והנה, בימינו המציאו את הג׳י פי אס. והג׳י פי אס משתנה כל הזמן. לפעמים הצפון למעלה ולפעמים למטה, לפעמים הוא מראה ימינה ולפעמים שמאלה. הוא מסתובב לפי כיוון הנסיעה, ומתאים את עצמו לצרכיך ולפקקים שבדרך. וזה מה שקרה בימינו גם למצפון!

     

    ישתבח שמה

    בין בעלי החיים הנזכרים בפרשה מופיעה ברשימת הציפורים הטמאות התנשמת. והנה גם ברשימת השרצים הטמאים מופיעה תנשמת! היעלה על הדעת לקרוא לשני בעלי חיים שונים באותו שם? ואמנם הדבר גרם טלטלה נוראה לעם ישראל! כיוון שראו אנשים כי אפשר לקרוא לשני בעלי חיים באותו שם, התירו לעצמם לעשות כך אף בבני אדם. והחלו למשל, לקרוא לבנות בשמות של בנים. ולהיפך.

     

    ויום אחד זה הגיע גם למשפחה שלי. לנכד שלי קוראים עומר. קראו לו עומר במשך שנה וחצי, עד שהתחיל ללכת לאיזה פעוטון וחזר משם עם שם חדש: עומר הבן. להבדיל אותו מעומר הבת שאף היא מאושפזת באותו פעוטון. אגב, מישהו כבר הראה לי הזמנה לחתונה, בה כתוב: אתה מוזמן לחתונת בתנו דניאל עם בחיר ליבה יונה.

     

    ומכיוון שהותרה הרצועה, לא רק שהתחילו לתת לבנות שמות של בנים, נועזו אחדים גם לעשות להן בריתה. זה דמוקרטי ופוליטיקלי קורקט, יש לבנים ברית – שיהיה לבנות בריתה.

     

    אני לצערי עוד לא הייתי בבריתה כזאת, אבל כל הזמן אני מדמיין לעצמי את התמונה, שאתה מגיע למסיבה ושואל את האבא המאושר: איך קוראים לילדה, מה שמה? אז הוא אומר לך: שמה ישראל! אז אתה אומר: שם יפה. ישתבח שמה!

     

    והכל בא מן הפרשה הזאת, המלאה שמות בעלי חיים, ציפורים ודגים שהרשתה לעצמה לקרוא לשני יצורים באותו שם: תנשמת!

      

    מילים מוקשות בפרשה

    ינשוף - התנשמת והינשוף הם שני דורסי לילה ששמם כדעת העם נגזר מכלי הנשימה: התנשמת משמיעה קולות נשימה, והינשוף קולות נשיפה.

    זוהי כמובן סברת כרס שאין לה רגליים. התנשמת אכן נקראת על שום קולות הנשימה שהיא משמיעה בלילות, אך הינשוף קיבל את שמו מהמילה נשף, שפירושה לילה, וממנה בא הביטוי "מאחרים בנשף".

     

    ומכיוון שהינשוף רואה בלילה אימצו בני דודינו - כאשר תרגמו את התורה ללשונם - את המילה ינשוף ל-יעני שוף. כאילו רואה. ועד היום המילה "שוף" אצלם פירושה לראות. והינשוף הרואה-כל הפך גם לסמל של חיל המודיעין שלנו שחייב לראות הכל! לראות אבל לא להיראות! שוף, אבל לא שופוני!

     

     

  1. טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב

     



  2. פורסם לראשונה 05/04/2013 08:58

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: shutterstock
    הפרשה שהרשתה לעצמה לקרוא לשני יצורים באותו שם: תנשמת
    צילום: shutterstock
    מומלצים