שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    "לא": אפשר להגיד גם כן

    הדרמה הפוליטית "לא" מציגה את משאל העם שהביא לסיום שלטונות של הרודן אוגוסטו פינושה בצ'ילה כמערכה תעמולתית קלילה. התוצאה ראויה, והסרט היה בין המועמדים לאוסקר, אך ניתן היה להעמיק יותר בקשר שבין פוליטיקה וטלוויזיה

    "לא" ("No"), הסרט הצ'יליאני שעלילתו מתרחשת על רקע משאל העם שהוביל לקץ שלטון אוגוסטו פינושה ב-1988, מוצג ביחס מסך חריג המזכיר פורמט טלוויזיוני. יתר על כן, הסרט מצולם על גבי טייפ מגנטי של שלושת-רבעי אינץ' - מהסוג שהיה מקובל במהדורות חדשות עד שנות ה-90, והתמונה הלא חדה מקנה לו איכות של סרט ארכיון מהתקופה. בחירה אסתטית זו מדגישה את נושאו המרכזי - אין מציאות שאינה מתווכת מבעד לטלוויזיה.

     

    ביקורות סרטים אחרונות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    אמירה זו, דידקטית וחבוטה ככל שתהיה, אינה מונעת מ"לא" מלהפוך לדרמה סוחפת למדי. אך בכך מסתכמות מעלותיו של הסרט (שהיה אחד מחמשת המועמדים הסופיים לאוסקר הסרט הזר). למעשה, זהו סרט חף מכל עמדה פוליטית שהיא, וכל עניינו הוא באופן שבו קמפיין טלוויזיוני טוב מסייע למכור מסר - בדיוק כמו קוקה קולה. כאשר הקמפיין הזה עוסק בזוועות שביצע משטר הרודן פינושה, ומציאות של דיכוי פוליטי אכזרי נהפכת ללא יותר מאשר דימוי קליט - העיסוק הלא ביקורתי בו של הסרט נהיה לא מוסרי.

     

    העלילה, כאמור, מתרחשת ב-1988. באותה שנה, אחרי 15 שנים של דיקטטורה צבאית, מתבקש הציבור הצ'יליאני להכריע את עתיד המדינה במשאל עם. האם להיעתר לבקשת פינושה ולהעניק לו שמונה שנים נוספות בשלטון, או ללכת לבחירות דמוקרטיות לנשיאות. בטופסי ההצבעה התבקשו האזרחים לסמן בפשטות כן או לא.

     

    לא - על דרך החיוב

    גיבור "לא" הוא איש פרסום צעיר מצליח. אף שאביו נמנה על מתנגדי המשטר, הפרסומאי, רנה סאוודרה (גאל גרסיה ברנאל), אינו מתיימר להחזיק בעמדה פוליטית כזו או אחרת. כאשר תומכי אמירת הלאו פונים אליו בבקשה שינהל את שידורי התעמולה שלהם (לכל אחד מהצדדים הוקצו 15 דקות יומיות במשך 27 ימים), הוא נוטל על עצמו את התפקיד ממש כאילו היתה הדמוקרטיה עוד מוצר שיש לשווק אותו לצרכן.

     

    גאל גרסיה ברנאל כפרסומאי רנה סאוודרה ()
    גאל גרסיה ברנאל כפרסומאי רנה סאוודרה

     

    לשם כך הוא נוקט באסטרטגיה שנמנעת מלהראות את העינויים והרדיפות שהיו מנת חלקו של העם הצ'יליאני תחת השלטון הצבאי, ומבכר טון קליל ופופי יותר המדגיש כמה כיף יהיה במדינה אחרי פינושה (משהו שמזכיר את הקמפיין שהוא מציג בתחילת הסרט למשקה קולה-free).

     

    במילים אחרות, גיבורו של "לא" הוא אדם שמוכר להמונים את המושג "חירות". הוא בוחר קשת צבעונית כלוגו, וג'ינגל קליט: "צ'ילה, האושר בדרך". אגב כך,

    מספר מבקרים צ'יליאנים אכן יצאו כנגד הצגתו הפשטנית של הסרט את האירועים שהוא מתאר, וכלפי האופן שבו הוא מעניק לקמפיין הטלוויזיוני משקל מכריע בקביעת תוצאות משאל העם.

     

    התפיסה הרואה בדימויים של דיכוי - מיושנים, ובאמת היסטורית של חיסולים והעלמות כ"לא מוכרת", אינה מוצגת בסרט בצורה מורכבת ומעמיקה. לו הסרט, מהפרספקטיבה המוקנית לו כיום, היה מבקר את האופן שבו מציאות פוליטית מוכתבת על ידי הטלוויזיה, ומה המשמעות של מחיקת קורבנות המשטר לטובת קמפיין צבעוני ותוסס - התוצאה היתה מרתקת, אפילו מוסרית, יותר.

     

    אלא שהבמאי פאבלו לארין (בעקבות מחזה מאת אנטוניו סקרמטה, סופר צ'יליאני שגלה ממולדתו אחרי ההפיכה הצבאית שהביאה לעליית פינושה) בוחר ליצור סרט העוסק למעשה בכוחו של עולם הפרסום. אחרי הכל, מדובר פה בתשדירי תעמולה אטרקטיביים ורעננים אל מול פרופגנדה מיושנת המתמקדת בדמותו האבהית של המנהיג (ילדה השרה לו תוך שהיא דומעת מהתרגשות, ועוד כיו"ב). העובדה שאחד מראשי הקמפיין של אומרי ה"הן" הוא הבוס של סאוודרה, גוזמן (אלפרדו קסטרו המעולה), הופכת את הסרט לסיפור על יריבות בין דורית בתוככי עולם הפרסום.

     

    דמוקרטיה בעטיפה נאה. "לא" ()
    דמוקרטיה בעטיפה נאה. "לא"

     

    יתר על כן, הצגתו של סאוודרה כמי שמשתדל להימנע ממעורבות (אחרי הכל, הוא מעולם לא נמנה על קורבנות המשטר), ומוצא עצמו לפתע תחת מעקב, קורבן לאיומים והתנכלויות - הופכת את "לא" למשל פוליטי רדוד למדי.

    הנה עוד סיפור שעניינו היעדר היכולת להיוותר "מחוץ" לאירועים, במיוחד באותם מקומות וסיטואציות שתובעים מהפרט לקחת אחריות, כלומר להגיב, על המתרחש סביבו.

     

    בכלל, קשה לומר שדמותו של סאוודרה היא מעניינת במיוחד. בגילומו החיוור של גרסיה ברנאל, הדמות הזו - שמייצגת עריצות מסוג אחר, זו של הקפיטליזם - אינה מעוצבת באופן מורכב מבחינה מוסרית ואידיאולוגית. גם מערכת יחסיו עם אשתו לשעבר (אנטוניה סגרס), פעילה במאבק נגד פינושה, אינה טוענת את הסרט בערך מוסף כלשהו, ודמותה נוכחת בו בעיקר כמעין קונטרה לאדישות הפוליטית שלו.

     

    האסתטיקה הייחודית של הסרט, נכון יותר לומר ה"אנטי-אסתטיות" המכוונת שלו, מאפשרת שילובם האינטגרטיבי של קטעי ארכיון ושל תשדירי התעמולה האותנטיים בתוך הסרט עצמו. כך אמנם נוצר טשטוש מוחלט בין הבדיון וההיסטוריה, אך אין בכך כדי להפוך את הסרט למעניין יותר.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים