מותו של המטייל הוליד הנצחה בשביל ישראל
ערן אלון מת בטיול באפריקה לאחר שהותקף ע"י תנין. מכאן מתחיל סיפור מטלטל שכולל התאבדות, נישואים בין בת זוגו לחברו הקרוב וסוף טוב בדמות פרויקט הנצחה למטיילים בארץ
כשערן אלון היה קטן, הסיפור האהוב עליו היה על צייד הרפתקן שנסע לאפריקה, שם נתקל בתנין שמנסה לטרוף אישה מקומית. הצייד האמיץ לא היסס לרגע, קפץ על התנין והציל את האישה ממלתעותיו.
שעות רבות היה הילד בעל הדמיון המפותח בוהה באיור שבספר, מדמיין את עצמו כצייד הגיבור. ערן - אז בקושי בן עשר - לא יכול היה לדעת שכעבור 15 שנים ייקלע לסיטואציה זהה, רק שבמציאות המצמררת הוא יהיה זה שיינשך על ידי תנין, והאישה המקומית היא זו שתזעיק את פקחי השמורה בניסיון להצילו.
לאורך כל חייו של ערן אלון ריחף המוות מעליו. זה התחיל בגיל עשר, כשהצטרף לאמו חיה, שחינכה את כיתה ז'־7 בבית הספר ברנר בפתח תקווה. ביוני 1985 נסעה כל השכבה לטיול בני מצווה. על פסי הרכבת ליד מושב הבונים עלה האוטובוס של ז'־12 על הפסים והרכבת הלמה בו. 22 הרוגים נמנו שם - 19 תלמידים, מורה, אם מלווה והנהגת.
ערן וחיה צפו חסרי אונים במתרחש מחלון אוטובוס אחר. אחר כך, בשירותו הצבאי בלבנון, התחלף ערן - אז קצין נח"ל - עם קצין אחר במשמרת. בהיתקלות באותו לילה נהרג אותו קצין. המפגש השלישי עם המוות היה ב־4 בפברואר .1997 הצוות לשעבר של ערן עלה עם מפקדו החדש, גיל אייזן, על מסוק בדרך ללבנון. דקות ספורות לאחר ההמראה נספו אייזן והצוות במה שנודע כאסון המסוקים.
אולי יכולתי להציל אותו
הפגישות עם המוות טרדו את שלוותו של ערן. ערב אחד, כשישב על שפת נהר האוקוונגו בבוטסואנה, לשם יצא עם חברתו מיכל, אמר לה: "המוות רודף אחריי." זה היה הטיול המשותף הראשון שלהם אחרי חמש שנות חברות, ושמורת צ'ובה שבה ביקרו נחשבת לבטוחה ומתוירת. העתיד נראה אז מבטיח לשניהם - ערן, עם 773 בפסיכומטרי, חיכה לתשובה מארבע פקולטות לרפואה אליהן נרשם, ומיכל הייתה באמצע לימודי עבודה סוציאלית.
חיה, אמו של ערן, עוד זוכרת את אותו יום חמישי, 9 במארס ,2000 שבו נשמעו במעלה המדרגות נקישות עקביה של מזכירת בית הספר שבו לימדה. "היא נכנסה לכיתה ואמרה שבעלי ביקש שאבוא הביתה. ככה, באמצע העבודה?
זה בחיים לא קרה. הכל בישר לי רעות. בית הספר היה מול הבית, ואני זוכרת שבקושי חציתי את הכביש. כשבעלי יצא אליי, ראיתי שהוא שבור והתחלתי לצרוח. בין צרחה לצרחה הספקתי להבין שמיכל, החברה של ערן, התקשרה ואמרה שערן איננו, נעלם. בגלל שזו אפריקה, מיד רצו לי סרטים בראש: מי לקח אותו? קניבלים? מה זה נעלם?
"לקראת ערב התברר לנו שערן עמד על שפת הנהר עם גיגית כדי לקחת מים. בא תנין, הפתיע אותו, וערן נעלם במים. מיד רציתי לנסוע לשם להביא אותו, אבל כל כך השתוללתי שאמרו לפנחס בעלי שייסע לבד. 27 שעות ערן היה בגדר נעדר, עד שמצאו את התנין ששמר על הגופה. הוא ממש כרך את עצמו סביב ערן, אבל לא הספיק לאכול אותו. פנחס התקשר לבשר לי ואמר: 'ערן שוכב פה באמצע חדר .'ריק
"עד היום אני חושבת על החדר הזה, הריק, ועל ערן ששכב בו, ולמה לא הייתי שם איתו. אולי הייתי יכולה להחיות אותו. כששאלתי את פנחס אם זה מקום מסוכן, הוא ענה שהוא ישב על המרפסת ופתאום הגיע קוף ולקח לו את הסנדוויץ' מהיד. את מקבלת בקתה עם מכונת כביסה, אבל חיות טרף מסתובבות חופשי."
גם היום, 13 שנים מאז, חשוב לחיה להדגיש שערן לא נטרף אלא הגיע לארץ שלם".רק הסימנים של שיני התנין היו על ידו. כשהוא הגיע עטוף בתכריכים, שאלו אותי אם אני רוצה לראות אותו. אמרתי שכן, אבל הייתי כל כך שבורה, שפתחו לי קצת באזור הפנים. לא ראיתי אותו טוב. עד היום אוכל אותי שלא נתנו לי את הזמן להתייחד עם בני."
הטראומות חזרו
לא רק את ערן החזיר פנחס הביתה, אלא גם את הציוד שלו: נעליים, תרמילים ומצלמה. די מהר ")כשהבנתי שהוא לא יחזור(" החלה חיה לחלק את חפציו - את נעלי ההליכה היקרות ואת ציוד הצלילה. את התרמילים דחפה במדף כלשהו, וכשעשתה שיפוץ בבית דחקה אותם עמוק עוד יותר באחד מארונות האחסון.
את ידיעת מותו, לעומת זאת, לא הצליחה להדחיק. "בשנה הראשונה," היא מספרת, "לילה לילה נאבקתי עם התנין במים. הייתי הולכת לישון, חולמת שאני במים, נאבקת, ובבוקר תוהה האם ערן, שהיה בחור חזק, נאבק כמוני או מת מיד. בשלב מסוים אמרתי, די, אני לא יכולה יותר. הרגשתי שאני הולכת למות".
תחושת המוות אפפה לא רק את חיה, אלא גם את שאר בני משפחת אלון, בעיקר את אביו פנחס. ב־1 באפריל 2005 לא עמד במעמסה ושלח יד בנפשו בירייה ביער ליד אלעד. "בעלי," מספרת חיה, "היה נכה משלוש מלחמות, כשמאחרונה שבהן, יום כיפור, הוא נותר הלום קרב. מעולם לא חשנו בזה. הוא היה איש חרוץ, אבא למופת, אבל מותו של ערן הציף אצלו בחזרה את כל הטראומות.
"בלי לפגוע בבנות שלנו, ערן היה עבורו עמוד התווך והוא ראה בו יורש, גבר. הם היו הולכים יחד לדוג, וכשערן מת, פנחס ניסה למצוא לעצמו מקורות כוח אחרים, אבל מצ־ בו הלך והידרדר. פתאום הוא לא יכול היה להירדם. הוא היה רואה את הטנק שלו מתפוצץ ומתעורר כולו מזיע. כשרציתי שיקבל טיפול נפשי, הוא סירב בנימוק שאז ייקחו ממנו את הנשק שקיבל מהעבודה, ו'אם אני לא אוכל לעבוד, אין לי חיים' ביום שהתאבד," משחזרת חיה" ,הייתי בטיול עם הכיתה שלי. כשהבנות התקשרו ואמרו שאבא לא עונה להן בטלפון, חזרתי הביתה ומיד הלכתי לחפש את הנשק. כשראיתי שהוא איננו, הבנתי.
"פנחס היה גבוה וחסון, משכמו ומעלה. איש אדמה, וכשראיתי אותו באבו כביר הוא נראה כאילו כל האוויר יצא ממנו. במכונית שלו וגם בעבודה מצאנו שקים שלמים של נרות זיכרון, והתברר לנו שבשלושת החודשים האחרונים לחייו הוא בילה יותר בעולם המתים מאשר בעולם החיים, ממש העביר את מגוריו לבית העלמין, ואני לא ידעתי. גם כשהחליט למות הוא עשה את זה במקום נייטרלי, ולא על הקבר של ערן למשל, כדי לא לפגוע באף אחד. הוא ישב על הטרסה כדי לא ללכלך את המכונית בדם, כי זה היה אוטו מהעבודה, ושם בצד את הטלפון."
כעסת עליו שכך הוא השאיר אותך גם אם שכולה וגם אלמנה?
"פנחס לא יכול היה לתת לי נחמה. כשביקשתי: תעזור לי, הוא ענה: 'גם אני לא יודע מאיפה לשאוב .'כוח אחרי מותו של ערן שאלתי את עצמי: מאיפה אני אשאב כוחות? והתשובה שהניחה את דעתי הייתה שערן לא הגיע סתם לעולם, אלא כדי ללמד אותי משהו - שצריך להתמודד עם הדברים שיש בעולם, להתבגר, להתגבר ולהתעלות. כשראיתי שאין לי את פנחס שיעמוד לצידי, הבנתי שאני זו שצריכה לתת דוגמה אישית לבנות."
שיחת טלפון מפתיעה
בשנה שעברה, 12 שנים לאחר מותו של ערן, קיבלה חיה שיחת טלפון מפתיעה. על הקו היה אורי מלמד, שטייל בעבר עם ערן בדרום אמריקה ומאוחר יותר נשא לאישה את מיכל, בת זוגו של ערן, שיצאה איתו לטיול באפריקה שממנו לא חזר.
השניים חובקים היום שלושה ילדים (בני 6 ,8 וחצי ושנתיים) וזכו לברכתה של חיה. "פירגנתי למיכל," היא אומרת את מה שאינו מובן מאליו. "בזמנו חלפו בי מחשבות - אולי לילדים של מיכל יהיו עיניים כחולות וגדולות כמו לערן, אבל כמובן שזה נותר בגדר חלומות ומחשבות."
בשיחת הטלפון ביקש מלמד, היום מורה לשל"ח בבית הספר מקיף ה' באשדוד, מחיה למצוא את התרמיל של ערן. "כמה מתלמידיי פנו אליי בבקשת עזרה," הוא מסביר. "הם אמרו שהם רוצים לעשות את שביל ישראל, אבל אין להם ציוד, שזה דבר יקר. מיד נזכרתי בערן, וחשבתי לעצמי שכל השנים חיפשנו אנחנו, החברים שלו, משהו שינציח אותו, והנה נפלה לידינו ההזדמנות."
כך נולד "משא למסע," שם שהגתה חיה, והפך בעזרת שני חברים נוספים, אודליה יצחקיאן ואיציק שמש, לאתר אינטרנט הנושא את אותו שם ולקבוצה בפייסבוק" .הרעיון הוא שכל מי שחזר ממסע וזרק את התרמיל שלו עמוק בבוידעם, ויש הרי מאות כאלו," אומר מלמד, "יתרום אותו למען מטיילים, בדרך כלל בוגרי י"א־י"ב' או יוצאי צבא, שב
יליסטים שמתכוונים לעשות את שביל ישראל או טיולים אחרים בארץ ואין להם כסף לקנות תרמיל. על התרמילים אנחנו תופרים טלאי מיוחד שעליו כתוב: 'משא למסע לזכרו של ערן אלון, עזרה, רוח ונתינה'".
מלמד אומר שגם הורים שכולים נוספים שאיבדו את ילדיהם בטיולים ברחבי העולם, המעוניינים לתרום את התרמיל ולהנציח בכך את בנם או בתם, יתקבלו בברכה. "ההנצחה הכי חזקה לערן אינה הנצחה אישית, אלא לעשות מזה משהו חברתי," הוא אומר.
"החלום שלי הוא להגיע למאה תרמילים שכולם נמצאים בו זמנית על שביל ישראל, ושכולם יידעו מי זה ערן אלון".
פורסם ב"24 שעות" של "ידיעות אחרונות".
לפנייה לכתב/ת 
