שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "השיר של מריון": השיר עצוב, הקצב מהיר
    הדרמה הבריטית "השיר של מריון" מבקשת לגעת בנושא הכואב של זיקנה ושכול מתוך מסע מוזיקלי משובב נפש. המניפולציות הרגשיות נמצאות פה בשפע והן עובדות, אלא שהקצב של הסרט מהיר מדי בשביל להכיל ולהפנים אותן באמת

    כל סרט הוא מסע, בין אם של דמות אחת או קבוצה, ובין אם מסע פיזי או נפשי - זהו מסע שבו משהו או מישהו משתנה ואנחנו משתנים איתו, ולו במעט. כמעט כל סרט מלמד אותנו משהו חדש (גם אם מדובר בעלילה שכבר לעסנו מאות פעמים בכל הסרטים). כל סרט כזה מעלה חיוך על פנינו בסופו, כי גם אנחנו הצלחנו להבין שהכל יכול להשתנות - אם רק נצא למסע. "השיר של מריון" מוכיח שדברים יכולים להשתנות גם בלי קשר לגיל שלנו.

     

    ביקורות נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    הטריילר של "השיר של מריון"

    הטריילר של "השיר של מריון"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

     

    ארתור (טרנס סטמפ) הוא פנסיונר נרגן שמעדיף לבלות עם החברים שלו, שם אינו צריך להראות ולו שמץ של רגש, חלילה יחשבו שהוא רגיש או בן אדם אמיתי. את הרגש הוא שומר לאשתו מריון (ונסה רדגרייב), שחולה במחלה סופנית, נעה בין ימים טובים לפחות, אבל לא מאבדת את האופטימיות. בכלל, נראה שהיא מתחזקת את האופטימיות עבורה ועבור ארתור יחד.

     

    בין שעה אחת של אופטימיות לאחרת של כאבים, מריון מבלה במקהלה המקומית. לא בדיוק חבורת נערות ונערים בעלי קול מלאכי, אלא יותר קשישים שמוצאים טעם לחיים בעזרת מילים לשירים עכשוויים אותם מלמדת המנצחת הצעירה, אליזבת' (ג'מה ארטרטון). החבורה העליזה יותר מדי בשביל ארתור משאירה אותו מחוץ למשחק, מבחירתו. הוא מעדיף לחכות בחוץ, להזעיף פנים ולעשן סיגריה.

     

    טרנס סטמפ. זכרונות מוזיקליים מ"פרסיליה מלכת המדבר" ()
    טרנס סטמפ. זכרונות מוזיקליים מ"פרסיליה מלכת המדבר"

     

    אל תוך סדר היום המאורגן, מגיח מדי פעם בנם של השניים. ג'יימס (כריסטופר אקלסטון), בשלהי שנות ה-30 לחייו, גרוש פלוס ילדה, ג'ניפר, שמנהל מוסך בעיירה בה חיים כולם. היחסים בין ג'יימס לאמו מצוינים, אך לא כך בינו לבין אביו. ג'יימס מרגיש שארתור פשוט מאוכזב ממנו, מכל דבר שהוא עושה, ובין השניים שט לו קרחון ענק שלא נמס. גם לא כשמריון מתה.

     

    על ערש דווי, כשהיא כבר בקושי מצליחה להחזיק את עצמה אבל עדיין לא מוותרת, מריון מבקשת מארתור שימלא את מקומה במקהלה - כמובן שלא בטון הקול, אבל בשביל שרוחה תהיה שם בעזרתו. כך הוא מוצא את עצמו בחברת קשישים חמודים שמתרגשים ממוזיקה ולא מתביישים להראות רגשות.

     

    ונסה רדגרייב ב"שיר של מריון" ()
    ונסה רדגרייב ב"שיר של מריון"

     

    אחרי מותה, מאבד ארתור כל סיבה להיות אופטימי ולו במעט. בצר לו הוא פונה את אליזבת'

     שמזכירה את מריון בימיה הצעירים, עקשנית, חוצפנית ומלאת שמחת חיים. השניים מתחברים ונראה שארתור מצליח למצוא פיסה קטנה של אושר במקהלה. יחד עם זאת, הוא לא מוצא מקום בלבו לבנו ג'יימס, שנשאר מאחור לבכות על קבר אמו לבדו.

     

    דווקא תחרות חשובה אליה מתקבלת המקהלה, עוד בטרם מותה של מריון, היא הטריגר שמצליח להעיר את ארתור, להעביר אותו במסע של חייו, כדי להוכיח לו שהוא לא הכלב הזקן שאי אפשר ללמדו טריקים חדשים.

     

    רגע, להאט את הקצב

    למרות העלילה, שיש לה פוטנציאל משום שכל אחד מאיתנו עלול למצוא עצמו בתוכה, הסרט לא מצליח לקדם אותה, לשום מקום. נדמה שכל הסרט מתנהל בצורה סטטית, כמו קו ישר במכונת הנשימה. מותה של מריון אינה הפתעה, ולכן אין זו הפתעה שארתור יהיה בדיכאון. זו גם לא הפתעה שהוא יצטרף בסופו של דבר למקהלה וינהל מערכת יחסים חברית עם אליזבת'. כל אלה היו יכולים להיות מרגשים, אפילו אם ברורים מראש, אם רק היו מתמקדים יותר בפיתוח של הרגש.

      

    חייבים להמשיך לשיר. ג'מה ארטרטון ()
    חייבים להמשיך לשיר. ג'מה ארטרטון

     

    הכל קורה מהר מדי, בלי להתעמק בשינוי - הרי זה לא קורה בן רגע. גם במחיר של עוד כמה דקות, אפשר היה להאריך במעט את התהליך. בכלל, הסרט ממהר לקפוץ משינוי לשינוי, כאילו צריך למהר להספיק הכל לפני שכל השחקנים ימותו מזקנה.

     

    לא פשוט לראות קשישים על המסך, כאילו מזכירים לנו שהחיים עוד ממשיכים, וגם אנחנו נגיע לשם. קשה עוד יותר לחזות בתהליך הדעיכה האיטי, בכאבים, בקול הרועד ובעור המקומט. אבל דווקא בזה גדולתו של הסרט ששם מולנו כעובדה את ההזדקנות ובצדה גם את העובדה שהחיים לא נגמרים כשיוצאים לפנסיה, להפך.

     

    חשוב גם להזכיר את השחקנים הנפלאים, כולם יחד יוצרים אנסמבל שקשה להתעלם ממנו ומפיחים חיים בסיפור, מעלים דמעות בעיניים (אל תשכחו להביא טישו) ומעמידים אותנו על טעותנו – החיים לא נעשים שקטים יותר או נינוחים יותר כשמזדקנים.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    מומלצים