שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    על העיוורון: האופטימיות הטראגית של יהודי גרמניה
    על אף האנטישמיות המתעצמת, דבקו חברי "האגודה המרכזית של גרמנים בני דת משה" בזהותם הגרמנית, ושללו את הציונות. ד"ר אברהם ברקאי רואה אותם באור סלחני: "יהדות ארה"ב שנבנתה על ברכי היהדות הגרמנית ההיא, אימצה את המורשת הזו, והיא ממשיכת דרכה של אותה תנועה"

    "מעולם לא חסרו אנשים גרמנים שרחשו חיבה אל היהודים הגרמנים ונתנו בהם אמון… יום אחד אולי - מי יוכל לחזות את מהלך ההיסטוריה העולמית - תיחשב לאחת מגולות הכותרת של העם הגרמני, ולא מן הפחותה בהן, העובדה שהגרמנים, לא זו בלבד שהעניקו הגנה וזכויות אזרח ליהודים, אלא גם אפשרו להם לקחת חלק ברוח הגרמנית, במדע הגרמני ובאמנות" (הרמן כהן).

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    מילות הכרת התודה של הפילוסוף הרמן כהן כלפי העם הגרמני, שנכתבו במהלך מלחמת העולם הראשונה, נשמעות באוזנינו היום, נוכח מה שהתרחש רק שני עשורים מאוחר יותר – קצרות רואי להדהים ובעיקר טראגיות.

     

    "איש לא ידע מה עתיד לקרות. לא מחליפים זהות רק בגלל כמה מטורפים שעלו לשלטון". איור של הרמן כהן (צילום:באדיבות יד ושם) (צילום:באדיבות יד ושם)
    "איש לא ידע מה עתיד לקרות. לא מחליפים זהות רק בגלל כמה מטורפים שעלו לשלטון". איור של הרמן כהן(צילום:באדיבות יד ושם)

     

    גם חברי "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני דת משה" שהוקמה בעקבות עליית האנטישמיות בסוף המאה ה-19, ופעלה כדי להגן על זכויותיהם של יהודי גרמניה תוך טיפוח זהותם הגרמנית, נתפסו כמי שסבלו מאותה אופטימיות מופרזת ועיוורון כבד, שמנעו מהם לראות את הבאות.

     

    אלא שד"ר אברהם ברקאי, היסטוריון יליד גרמניה, ועורכו המדעי פרופ' גיא מירון ממכון שכטר, מבקשים לצאת נגד התדמית הנאיווית (במקרה הטוב) של יהודי גרמניה המשכילים, ובספר "על סף חידלון" שראה אור בהוצאת "יד ושם", הם פותחים, באמצעות סיפורה של האגודה, צוהר אל הלכי הרוח של יהודי גרמניה ערב "הפתרון הסופי".

     

    חוב היסטורי

    ד"ר ברקאי נולד בברלין ב-1921, למשפחה שהוגדרה בעגה המקומית כ"אוסטיודן", כינוי גנאי שהעניקו יהודי גרמניה ה"שורשיים"

    למהגרים היהודים שבאו ממזרח אירופה. בשנות ה-90 לחייו, כתב ברקאי ספר על אגודה, שלא יכול היה להימנות על חבריה, מכיוון שלא היה "גרמני בן האמונה היהודית", כי אם בן מהגרים זר.

     

    ברקאי, שעלה לארץ ב-1938 והקדיש את רוב שנותיו לעבודה חקלאית בקיבוץ להבות הבשן, מבקש לחזור בספר אל ימי האגודה, ולחתור נגד הנרטיב הביקורתי-מאשים שדבק בה. "כציונים, הסתכלנו על האגודה הזו כמי שמעודדת התבוללות וטמיעה", הוא אומר. "דבר שהוא לחלוטין לא נכון".

     

    לדבריו, הפעם הראשונה שהטיל ספק בהנחות היסוד האלו, התעוררו בו כשביקר בארכיון סודי במוסקבה, שנפתח לקהל רק עם נפילת הגוש הסובייטי. שם, בין ארגזים שהכילו את מסמכי הרייך השלישי, שהובאו לרוסיה בתום המלחמה, נמצאו גם מסמכיה ומכתביה של "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני דת משה". "הבאתי לארץ את החומר במיקרופילם, וזו הייתה הפעם הראשונה שבה יכולנו לקרוא את ההיסטוריה של האגודה", הוא מספר.

     

    עם העיון במסמכים, נחשפה, לדברי ברקאי, תמונה שונה לחלוטין ממה שהצטיירה עד כה. "התברר שהציונות בארץ עשתה לאגודה עוול. עד היום יש מי שממשיך להיאחז בעמדות האלה, ומבחינתם, מדובר בתנועה שהתרפסה לגרמנים והתנגדה לציונות. זה בחלקו נכון, אך זה לחלוטין לא הסיפור המלא. הרגשתי שמוטל עלינו חוב היסטורי לתקן את המעוות".

     

    שלילת הציונות

    בשנת 1782 קיבלו יהודי גרמניה מהקיסר יוזף השני את מה שכונה בהמשך "כתב הסובלנות", שבו הוגדרו זכויותיהם. המסמך, שביסודו עמד רעיון הנאורות, היה הסנונית הראשונה בשינוי היחס אל היהודים בגרמניה. אך רק בשנת 1866 כשהפרלמנט הפרוסי הכריע כי מעתה יחול איסור על אפליה על רקע דתית, נסללה הדרך עבור יהודי גרמניה לשילוב מלא, כמעט ללא מגבלות.

     

    כך, תוך דור שניים, הפכו היהודים שלא התערו קודם באוכלוסייה המקומית לאינטלקטואלים היוצרים וצורכים תרבות מערבית. ממלווים בריבית הפכו לבנקאים; מסנדלרים וחייטים למנהלי מפעלים וסוחרים אמידים. מעתה, הייתה גרמניותם ללאומיותם, ובעינייהם, הם נבדלו מהאוכלוסייה הגרמנית הלא יהודית, רק בדתם.

     

    אך במגמת השילוב וההתערות, החלו להופיע בקיעים, ועם עליית האנטישמיות בגרמניה בשליש האחרון של המאה ה-19, קמה "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני דת משה", שהייתה לתנועה חברתית-פוליטית שאגדה תחת קורת גג אחת את רוב הקהילות היהודיות במדינה. האגודה, ששילבה את המאבק לזכויות היהודים בטיפוח זהותם הגרמנית, שללה, מטבע הדברים, את הגישה הציונית. מבחינתה, ליהודי גרמניה היה לאום אחד ויחיד. 

     

    גם הנאצים לא חזו את העתיד לבוא

    בתשובה לשאלה על הסתירה המטרידה שבין הטקסטים בשבח הלאומנות הגרמנית ובין האנטישמיות הגוברת ועליית הנאצים, אומר פרופ' מירון, כי יש לגלות סלחנות כלפי חברי האגודה, "בייחוד ביחס להתבטאויות שנאמרו בתחילת הדרך. אף אחד בעולם, כולל הנאצים עצמם לא ידעו מה עתיד להתרחש. זה נחמד להיות חכמים לאחר מעשה, כמי שיודעים לאן זה הוביל, אבל צריך לזכור כל הזמן, שהם באמת לא ידעו שזה ייגמר כך, וגם אף אחד אחר לא ידע", אומר מירון.

     

    לדבריו, הזהות הגרמנית-יהודית היא פרויקט שיהודי גרמניה עמלו עליו שלושה או ארבעה דורות. "לא מחליפים זהות, שנבנתה בעמל רב, רק בגלל כמה מטורפים שעלו לשלטון. אנשים שהיו אז בני חמישים ושישים, לא יכלו לשנות במחי יד את זהותם, רק בגלל המצב. ועם זאת, לכוחות הצעירים בתוך האגודה, הייתה נכונות לשנות, והם גם עשו את זה. זה לא אומר שהם היו ציונים, אלא הם ניסו לגבש אלטרנטיבות".

     

    הציונות עשתה לחברי האגודה עוול. עטיפת הספר"על סף חידלון" (צילום:באדיבות יד ושם) (צילום:באדיבות יד ושם)
    הציונות עשתה לחברי האגודה עוול. עטיפת הספר"על סף חידלון"(צילום:באדיבות יד ושם)

     

    "בסך הכול. הם היו יותר מודעים מכולם. הם זיהו את האנטישמיות הנאצית כסכנה חדשה. בעוד שהציונים נטו לפתור את המתרחש בתפיסה ש'תמיד שנאו יהודים וגם עכשיו. אין כל חדש תחת השמש', הם זיהו את המתרחש כאיום מסוג אחר. בסופו של דבר, הם בהחלט הפסידו במאבק", אומר מירון, "אבל אסור לשכוח שהם גם נאבקו".

     

    סרט תעמולה

    ברקאי מדגיש את העובדה כי יהודי גרמניה היוו פחות מאחוז אחד מכלל האוכלוסייה הגרמנית,

    נקודת פתיחה בעייתית במיוחד, לדבריו, בעידן שבו הקרב על השלטון עבר מידי האצולה להמונים.

     

    "האגודה הוקמה במטרה אחת: להיאבק בתופעת האנטישמיות", אומר ברקאי. "היא למעשה הארגון הפוליטי היהודי, הגדול ביותר בגרמניה באותה התקופה. בשיאה היו בה בין 75 ל-80 אלף חברים. היו לה 500 סניפים וקהילות בכל רחבי גרמניה. תמיד היו אלה שלא ראו, או יותר נכון לא רצו לראות את המגמה האנטישמית החדשה שהסתמנה. אבל אנשי האגודה ברובם לא רק שהראו, אלא גם נאבקו".

     

    בספר מתאר ברקאי את הדרכים היצירתיות שבהם ניסו היהודים לבלום את כוחם העולה של הנאצים והאנטישמיות החדשה. מהם גם מאמצי הידברות עם הנאצים עצמם. כמו כן, טיפחו אנשי האגודה קשרים עם אנשי המפלגה הסוציאל דמוקרטית, שהתמודדה מול הנאצים בזירה השלטונית. במסגרת מאבקם, הקימו גם מערך הסברה והגנה משפטית ליהודים, אספו מידע על המתרחש בתנועות האנטישמיות, הוציאו לאור עיתון משלהם ואף הפיקו סרט תעמולה בשם "פוגרום" (1919), שנועד להשמיע קול אחר מול התעמולה הנאצית.

     

    בתחילת הדרך, היו מבין חברי האגודה שהקימו פלוגות הגנה, שכללו חיילים יהודים בעלי ניסיון קרבי ממלחמת העולם הראשונה לצד בני נוער יהודים, שביקשו להילחם נגד גילוי האנטישמיות הראשונים, אך בהמשך, כשהבינו שגורלם של היהודים בגרמניה כבר נחרץ, שימשה האגודה בעיקר כמוקד סיוע להגירה אל מחוץ לגבולות גרמניה, עד לפירוקה בעקבות "ליל הבדולח", אז גם נפסקה פעילותם של שאר הארגונים היהודיים.

     

    המחויבות שלנו כמנצחים

    לצד תיעוד מדוקדק של דרכי המאבק בנאציזם, עולות בין שורות הספר גם שאלות יסוד בסוגיית הזהות יהודית. "מדובר בתקופה מרתקת מבחינת זהות יהודית", מסביר מירון. "דת מול חילוניות, יהדות מול אוניברסליות, המעבר מארון הספרים היהודי לקהילה ולמכנה משותף תרבותי, כל אלה הם נושאים שאנחנו עדיין עסוקים בהם גם היום, והאגודה היא אחד הביטויים המובהקים לשיח הזה".

     

    "לציונות הייתה תשובה הרבה יותר פשטנית לסיפור הזה, לאומיות. אבל מה קורה אם אני לא ציוני או דתי בהכרח? איך מגדיר אדם את הזהות שלו כיהודי, לא דרך לאום ולא דרך דת? אלה בדיוק היו הנושאים שהם התחבטו ודנו בהם. וההגדרות האלה ממשיכות לשחק תפקיד גם היום, באופן שבו אנחנו מגדירים את זהותנו".

     

    "יהודי גרמניה הרבו לדבר על עצמם כ'קהילת זיכרון'. היום, אחרי השואה, למונח הזה יש היבט מאוד טרגי, אבל שאלות של גורל משותף ושל זהות קולקטיבית, הדבק שמחבר יהודים אחד לשני מעבר להיבט הפוליטי, היה ונותר. יהדות ארצות הברית שנבנתה על ברכי היהדות הגרמנית ההיא, אימצה את המורשת הזו לחיקה, ולמעשה היום, היא במובנים רבים משיכת דרכה של אותה תנועה, כסיפור מקביל לתנועה הציונית", אומר מירון.

     

    האם הרעיון של יהדות אוניברסאליות היא לא אוקסימורון?

     

    "לא אני ממש לא חשוב כך. זה למעשה הפרויקט שלהם, של יהודי גרמניה, לשלב זהות יהודית עם משמעות פרטיקולרית

    יחד עם משהו אוניברסלי הומניסטי. אנחנו כיום צרכים ללמוד לאחוז מחדש בזהות המשולבת הזו, ולא לאבד אף אחד מההיבטים".

     

    "הציונות ניצחה, לפחות בחלק הזה של העולם. ישראל היא כיום הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם, ודווקא על הרקע הזה, יש מקום לפתח אמפטיה לחוויה היהודית כפי שהיא התהוותה בעבר ומתהווה בהווה ברחבי העולם. זה חלק מהמחויבות שלנו כמנצחים - לא רק לשמר את המורשת ההיסטורית של תנועות אחרות, אלא גם להעשיר את הזהות שלנו באמצעותם", אומר מירון.

     

    משפט ההיסטוריה

    "לא היה ואין בעולם כולו ארגון דומה שהצליח להפוך את רעיון המלחמה על שוויון הזכויות ממטרתה של אגודה, לזאת של תנועה יהודית דמוקרטית .… אנשי האגודה המרכזית נושאים על כתפיהם אשמה טרגית. בהיותם יהודים, הם האמינו בערכים נצחיים, חסינים מפגיעה. הם בטחו בניצחון הצדק, קיוו שהאנושיות והשאיפה לחופש יתגלו כחזקים יותר מאלימות הטרור.

     

    (...) האגודה המרכזית ויהודי גרמניה שילמו את מחיר האמונה הזאת באבדנם. ואולם מנהיגיה מתייצבים למשפט ההיסטוריה שיכריע אם הם הגזימו בהערכת כוחותיהם כאשר החליטו, באמונתם זו, להישאר על המשמרת שהגורל הציב אותם בה" (הנס רייכמן, יושב ראש האחרון של האגודה, לאחר מלחמת העולם השנייה).

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום:באדיבות יד ושם
    "מוטל עלינו חוב היסטורי לתקן את המעוות". ד"ר אברהם ברקאי
    צילום:באדיבות יד ושם
    צילום:באדיבות יד ושם
    "זה נחמד להיות חכמים לאחר מעשה". פרופ' גיא מירון
    צילום:באדיבות יד ושם
    מומלצים