שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מאה שנה להולדתו: לילות לבנים עם בגין ברוסיה
    תסכימו עם דעותיו או לא, בגין היה קודם כל בן-אדם. את ערכיו גיבש דווקא כשנשלח לגולאג בסיביר ב-1941. לציון מאה שנה להולדתו, בימים שהשמש לא שוקעת ברוסיה, יצאה משלחת מישראל להניח אבן פינה לאנדרטה למנהיג הכי מענטש שהיה לנו
    קשה לישון ברוסיה בתקופת הקיץ. הלילות הלבנים שמשתלטים על האזור הארקטי, שרוסיה היא חלק ממנו, מסרבים לתת לשמש ולאדם לשקוע אל תרדמתם.

     

    מי שעוד חווה את הלילות הלבנים הללו ולא שקע אל תרדמתו, אלא להפך, חש התעוררות רוחנית לאידיאל הציוני, היה מנחם בגין ז"ל שב-20 בספטמבר 1940, באמצע משחק שח-מט עם ישראל אלדד בעיר וילנה, הגיעו שלושה סוכני "נ.ק.וו.ד" (המשטרה החשאית הסובייטית ולימים הק.ג.ב) ואסרוהו בווילנה בעוון היותו "משרת האימפריאליזם הבריטי" כראש תנועת בית"ר בפולין. 

     

    עוד טיולים היסטוריים בערוץ התיירות:

     

    מנהיג עם ערכים, צניעות ואהבת אדם. מנחם בגין ז"ל (צילום: Gettyimages) (צילום: Gettyimages)
    מנהיג עם ערכים, צניעות ואהבת אדם. מנחם בגין ז"ל(צילום: Gettyimages)

     

    אסיר, ציוֹן

    בגין היה רק בן 28 כשנשפט לשמונה שנות מאסר בעבודת פרך. תחילה היה כלוא בווילנה שבליטא, וכמה חודשים מאוחר יותר, ביוני 1941, הועבר ל"חינוך מחדש" במחנה עבודה ברפובליקת קומי (Komi) שבצפון רוסיה הסובייטית.

     

    "האסיר" הציוני אמנם שוחרר אחרי שמונה חודשים בלבד (בעקבות הסדר רוסי-פולני), אבל תקופת החקירות הליליות הבלתי פוסקות, ההשפלה, הרעב והקור גרמה לבגין לכתוב ב-1953 את "בלילות לבנים" - הספר שבו הוא מתאר את חקירותיו הארוכות, רמיסת זכויות האדם ודבקותו באמונה הציונית. לא לשווא מקדיש בגין את ספרו ל"מעונה האלמוני". 

     

    תרגום הספר לרוסית שהסתיים לאחרונה, כמו גם חגיגות מאה השנים להולדתו של המנהיג (16 באוגוסט 1913) והנחת אבן פינה לאנדרטה על-שמו במחנה העבודה - היוו מניע מספיק טוב כדי שרפובליקת קומי תזמין משלחת של עיתונאים ונציגים ממרכז מורשת בגין בירושלים, ביניהם גם חסיה מילוא (בגין), בתו, אל המקום שבו עבר בגין את החוויות שעיצבו את חייו, כך טען לא פעם.

     

    הספר "בלילות לבנים" של בגין בתרגום לרוסית (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    הספר "בלילות לבנים" של בגין בתרגום לרוסית(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    סוג של יוסף הצדיק

    אל הלילות הלבנים של קומי הגענו אחרי לילה לבן משלנו. טיסת בוקר מוקדמת למוסקבה, שכללה חוסר שינה בלילה לפני, ואחריה טעימה מפקקי התנועה של העיר במשך שעתיים, מעבר לשדה תעופה אחר ועוד טיסה נוספת של שעה וחצי לעיר סיקטיבקר (Syktyvkar), בירת קומי - הותירו בנו סימני לאות ותשישות.

     

    אבל עוד לפני קומי, עצרנו במוסקבה עבור טקס חשיפת הספר בשפה הרוסית, שכלל מכובדים שונים, ביניהם שגרירת ישראל ברוסיה, דורית גולנדר, וגם ראש הקהילה היהודית בקומי, ליאוניד זילברג, שארגן את המשלחת לרוסיה.

     

    "בגין בטח היה מופתע לדעת שספרו תורגם לרוסית", אמר זילברג בטקס במוסקבה. "היה קשה לתרגם את הספר בגלל הטקסט העשיר והלך המחשבה שלו. בגין הוא סוג של יוסף שהושלך לבור ויצא ממנו מחוזק יותר. רק בספר אפשר להבין כמה היה האיש גדול, ולכן גם רציתי להביא את המשלחת לכאן בתקופה של לילות לבנים שעליהם כתב", הוסיף.

     

    לבגין כנראה היה זיכרון פנומנלי. קשה לתפוס איך 13 שנים אחרי תקופת המאסר, כתב בדיוק כה רב על אותם לילות ועימותים ארוכים עם חוקרו. כשנפתחו הארכיונים של ברה"מ בשנות ה-90 קיבל הרצל מקוב, מנכ"ל מרכז מורשת בגין, את הפרוטוקולים של חקירת בגין. "אמרתי לבני בגין, בנו, תראה איך היושרה של אביך באה לידי ביטוי בתיאור כל כך מדויק בספר, כי בזמנו לא חשבו שהארכיונים יפתחו ויידעו מה קרה שם", הוא מספר. בני השיב לו: "ידענו תמיד שיש לאבי זיכרון טוב ויושרה, מה שאנחנו יודעים עכשיו זה שניתן לסמוך על הפרוטוקולים של הנ.ק.וו.ד".

     

    השמש מסרבת לשקוע. אזור מחנה העבודה שאליו נשלח בגין (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    השמש מסרבת לשקוע. אזור מחנה העבודה שאליו נשלח בגין(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    שטייטל גרסת המאה ה-21

    קומי היא אחת מ-21 רפובליקות המהוות את רוסיה, ונמצאת בצפון-מזרח החלק האירופי של המדינה הבלתי נגמרת הזו. הרי אורל, המהווים גבול בין רוסיה האירופית לזו האסייתית, נושקים לקומי ממזרח ואל מישוריה המכוסים בשדות גז, נפט ואין סוף יערות של עצי ליבנה ונהרות.

     

    לקומי הגיע, כאמור, בגין בעל כורחו במסגרת מאסרו ונשלח לעיר פיצ'ורה (Pechora) שבצפון-מזרח הרפובליקה הנושקת לסיביר.

    שם, בין חקירותיו הרבות, גם הועבד בפרך והיה מבוני הגשר מסילת הרכבת המפורסם שפעיל גם בימינו.

     

    כ-900 אלף תושבים בקומי, המשתייכים ליותר מ-120 לאומים אתניים ועמים, ששטחה משתרע על 416,800 קמ"ר, ביניהם גם קהילה של 1,500 יהודים שחיה בבירה סיקטיבקר.

     

    תמונות מחיי הקהילה היהודית בקומי על פלקט בביה"ס היהודי (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    תמונות מחיי הקהילה היהודית בקומי על פלקט בביה"ס היהודי(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    את בית הספר היהודי בעיר מנהלת אולגה, שמרביצה בילדים הקטנים כגדולים את יסודות היהדות, החגים ואותיות הא"ב העברי על פלקטים שמעטרים את קירות המרכז הקהילתי הקטן והמיושן. כמה עשרות נציגים מהקהילה, בליווי להקת הקינדרלעך המקומית, קיבלו את פנינו בשירת "הבאנו שלום עליכם". חייכתי בהתרגשות.

     

    אחרי הצגה על חיי הקהילה שהכינו הילדים, שהעלתה שאלות קיומיות בחייה, כמו התבוללות, עזרה הדדית ובעיות כלכליות קיומיות, הרגשתי לפתע שהגעתי לשטייטל של המאה ה-21.

     

    יהודי קומי מנסים לדבוק זה בזה למרות הקלות של אובדן הזהות בסביבה זרה. הם אינם אוליגרכים כרסתנים, אלא אנשים פשוטים, צנועים וטובי לב שלחלקם זהו המפגש הראשון עם ישראלים. אבל לא לאיגור, בן 25, שנולד בסיקטיבקר וב-2010 עזב את אשתו ושני ילדיו ונסע, אולי כמו בגין, להגשים את החלום הציוני ולהתגייס לצה"ל. "בהתחלה הייתי ב'תגלית' ואחר כך שירתתי במחווה אלון ובבקו"ם", הוא מספר בעברית סבירה ושם יד על הלב כאילו מאשים אותו באהבתו לישראל.

     

    מחבקים את הקהילה של קומי. חסיה (שנייה מימין) ואיגור הציוני (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    מחבקים את הקהילה של קומי. חסיה (שנייה מימין) ואיגור הציוני(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    ה"סלב" של הגולאג

    סיקטיבקר אינה עיר תיירותית. שדה התעופה שלה קטן, מיושן וללא דיוטי-פרי, רחובותיה ובתיה בעל מראה קומוניסטי וכמילות השיר "יופיה אינו ידוע".

     

    אם סיקטיבקר אינה יעד תיירותי מזהיר, העיר פיצ'ורה היא על אחת כמה וכמה מקום שאין מה לראות בו, אלא אם אתם חובבי קומוניזם. אולם זה לא מפריע לפרנסי העיר לנסות ולפתח בה תיירות מחנות כפייה, כך לפי האחראית על תיק התיירות בעיר, במיוחד כשבגולאג הידוע לשמצה שלה נאסר מי שלימים יהיה ראש ממשלת ישראל וחתן פרס נובל לשלום. מעט פרסום בינלאומי אף פעם לא מזיק.

     

    לפיצ'ורה הוזמנו לטקס הנחת אבן הפינה לאנדרטה לזכר מנחם בגין וחבריו האסירים, מרחק של 500 ק"מ מסיקטיבקר, שאותם היינו צריכים לטוס במשך שעה ורבע במטוס זעיר שנראה ישן. עם ההגעה לשדה הבחנו בו והתחלנו לחשוש, בעיקר לאור המוניטין הרעים שיש למטוסים רוסיים. "זו חברה שטסה לראשונה היום", התחלנו להתבדח כשישבנו במושבים חגורים היטב, או "תצלם את כולם שיהיה לעיתון מחר", אמר מישהו בחצי חיוך.

     

    ההתרגשות ניכרה בכולנו, בעיקר בחסיה, בתו של בגין, שייצגה את המשפחה וישבה לידי בטיסה. אשה צנועה ונעימה לבריות היא חסיה, אבל בניגוד לאביה אינה מרבה להתראיין ונחבאת אל הכלים. עם זאת, בטיסה אנחנו מדברים עליו. אני מגלה לה שכבר שנים יש לי פינה חמה בלב לאביה ולערכים שייצג, הצניעות, טובת העם וטוהר השלטון שכבר לא פוגשים במחוזות השררה בירושלים.

     

     

    צילום: זיו ריינשטיין

     

    חסיה מהנהנת בראשה ומשיבה לי שאת כל פגישותיו כראש האופוזיציה, נהג אביה לקיים בסלון ביתם בן 2.5 חדרים ברחוב רוזנבאום 1 בתל אביב, לפני שנדרש לעבור לירושלים ב-1977. "המקום נקי ומכובד, ומה שחשוב הם האנשים והמילים שלהם נהג לומר", היא מתארת את תשובתו לאלו שהפצירו בו לעבור לדירה גדולה יותר.

     

    "כשרצה לכנות מישהו שקרן", הוסיפה לספר על אביה, "הוא לא השתמש במילה זו אלא אמר 'הוא לא דובר אמת', או כשרצה להגיד על מישהו שנכשל, אמר 'עשה כמיטב יכולתו המוגבלת'". שנינו צחקנו בגעגוע נוסטלגי, רוצה אומר "איזה איש".

     

    המשלחת עם הנחיתה בפיצ'ורה. ראש הער במרכז (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    המשלחת עם הנחיתה בפיצ'ורה. ראש הער במרכז(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    אחד מתוך אלפי מחוסרי חופש

    כשהגשר שבנה אביה במסגרת מאסרו נשקף מהאוויר, החל המטוס להנמיך עד שלבסוף נגע בקרקע בשלום. מחיאות כפיים נמרצות נשמעו באוויר וכמה סטיגמות על מטוסים רוסיים הופרכו, למרות שחיכתה לנו גם הדרך חזרה.

     

    סוללה של צלמים, בראשותו של ראש העיר, קיבלה אותנו בשדה התעופה של פיצ'ורה, או יותר נכון בכביש הרחב שבו נחתנו. משם נסענו ברכבי UAZ (ואן סובייטי ישן שכנראה מסרב להיכנס למוזיאון התחבורה) לאתר שבו תוקם בקיץ הבא האנדרטה על גדות הנהר.

     

    מבט מהאוויר על גשר נהר הפיצ'ורה שבגין וחבריו האסירים בנו (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    מבט מהאוויר על גשר נהר הפיצ'ורה שבגין וחבריו האסירים בנו(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    בטקס נישאו נאומים קצרים והונחו פרחים על גל-עד שעליו נכתב "במקום זה תוצב אנדרטה לבוני גשר מסילת הברזל על ידי כלואים בגולאג בין השנים 1954-1938. ביניהם אחד מתוך אלפי מחוסרי חופש שבנו את הגשר - מנחם בגין (1992-1913) - חתן פרס נובל לשלום וראש ממשלת ישראל".

     

    "לפני 70 שנה נשלח לכאן אבי ל'חינוך מחדש'", סיפרה חסיה כשהיא נרגשת לעמוד במרחק קילומטרים ספורים מהיכן שבגין הצעיר נכלא ונחקר. "כאן למד על דיכוי ואי-צדק. תקופה זו ללא ספק עיצבה את חייו", הוסיפה.

     

    עושים לו כבוד. אבן הפינה לאנדרטה ע"ש בגין (צילום: זיו ריינשטיין) (צילום: זיו ריינשטיין)
    עושים לו כבוד. אבן הפינה לאנדרטה ע"ש בגין(צילום: זיו ריינשטיין)

     

    הרב"ט שהפך למנהיג האצ"ל

    מספר נואמים נוספים אמר את דברו, ואז נאמר קדיש. לאחר מכן ניגשנו לשיט בסירה ישנה אל

    עבר הגשר הארוך, והיחיד, שמקשר בין גדותיו של נהר הפיצ'ורה, שזורם לו במימיו העכורים לאורך 1,809 ק"מ, מצפון הרי אורל לים ברנטס שבאוקיינוס הארקטי.

     

    קרני השמש המחממות התחלפו להן בעננות ורוח קרירה במהלך השיט, כאילו מבשרות על ימים אפלים שמסרבים לעזוב את האזור.

    ישבתי שם, מביט אל עבר הגשר שהלך והתקרב עם כל רעש של מנוע הסירה, וחשבתי עליו. על בגין. מה עבר עליו פה באותם ימים, איך שרד את עבודת הפרך בקור שלפעמים הגיע למינוס 50 מעלות, איך לא נשבר ברעב הגדול.

     

     

    בשעה 5 אחר הצהריים כבר היינו שוב בסיקטיבקר. הרגשנו שהמשימה החשובה מאחורינו, מעין אנחת רווחה ובה בעת זכות גדולה להיות נוכחים בחוויית מסע בעקבות אדם גדול.

     

    דמדומי השמש המסרבת להיעלם החלו לצבוע את הרקיע בשעה 12 וחצי בלילה, וגם הווילון המוסט בחדרי במלון לא מנע מכמה קרניים לבשר שהנה, עוד לילה לבן יוצא לדרך.

     

    חשבתי לעצמי, שבלילות לבנים שבהם נחקר, גיבש האסיר בגין את אישיותו המיוחדת שתרמה רבות למדינת ישראל  ולהקמתה. אבל אולי דווקא אנחנו הם אלו שצריכים להיות מדי פעם אסירים - אסירי תודה.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: זיו ריינשטיין
    גשר נהר פיצ'ורה ברפובליקת קומי
    צילום: זיו ריינשטיין
    מומלצים