שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "משפטי חיים": סרט מייאש, והיאוש בכלל לא נוח
    סרט התעודה "משפטי חיים" עוקב אחר אדם בעל זהות קרועה: אביו ערבי שביצע פיגוע, אמו יהודייה שהתחרדה. הסיפור העיקרי הוא לא הוויכוח הפוליטי, אלא סיפורו של האדם הבודד בעולם

    לאט לאט, במונולוגים קצרים למצלמה, תכירו את האיש העצוב ביותר בעולם, שהוא גם האיש הבודד ביותר בעולם. שמו מומי. או נימר, או סולומון. תלוי מי קורא לו. תלוי כמה זמן נמשכת הזהות הקרועה והשאולה שעטה על עצמו שוב כדי לברוח מחיים שנכפו עליו בשל החלטות של הוריו, כוחות גיאופוליטיים גדולים ממנו או אכזריותו של האדם באשר הוא אדם.

     

    ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet:

    "סיפור אפולוני": למה הוא צריך את הסרט הזה? 

    "חדר החדשות": מנג'סת, אבל בכל זאת חזרתי

    "חברים" במחאת קיץ 2011: בעצם, רק בפייסבוק  

     

    "משפטי חיים", סרט התעודה של נורית קידר וירון שני ששודר אתמול (שבת) בערוץ 8, לא יכריח אתכם לבור בפרשנות, גם לא יציע אחת כזו. אם לא ראיתם, פשוט תצפו, ואת עוויתותיו האוטומטיות של השריר הפוליטי שנדרך בכל פעם, תשמרו לסרט אחר. כאן מדברים בעיקר על בני אדם, ועל כך שהם לא יכולים לחיות בלי זהות. 

     

    מומי. זהות קרועה ושאולה ()
    מומי. זהות קרועה ושאולה
     

    היה היתה אישה ששמה לא נאמר בסרט, אף שאפשר למוצאו בקלות ברשת, ותמונתה מושחרת עיניים, ככל הנראה לבקשתה. האישה הזאת היתה יהודייה יפה מאוד, נשואה שגרה בנהריה, והיא התאהבה בעלם חמודות, עבדאי עם לב טוב מעכו. והוא היה ערבי. כך זה מתחיל, וכבר כאן מצוי המתכון לשבר הזהות של הדור הבא, אבל במקרה של מי שהיה פעם מומי, זו נקודת פתיחה בלבד.

     

    שכן אביו, פאוזי נימר, לא יכול היה לשבת בשקט בבית בעכו ולשאת את העובדה שמדינתו ניצחה את עמו ב–1967. בלי כל הכשרה אבל עם להט אידיאלוגי עצום, הכין בביתו – ללא ידיעת אשתו וילדיו הקטנים – סליק של חומר נפץ, ביצע 22 פיגועים והרג שלושה יהודים.

     

    כשנתפס, נפתחו עבור משפחתו כל שערי הגהינום. אמו היהודייה של מומי לא יכלה לשאת עוד את החיים תחת קורת הגג של משפחתה הערבייה. סביבתה היהודית הקיאה אותה לגמרי. את ילדיה, מומי ואחותו ארווח-שרה, העבירה לפנימייה, שם התקבעה לעד זרותו ובדידותו. ברגע ששמעו שאביו ערבי, עוד לפני ששמעו כי הוא מרצה בכלא עונש של 22 מאסרי עולם, הפנו לו עורף לגמרי. לחבר היחיד מחוץ לפנימייה אמר שאביו מת כגיבור במלחמה. אחותו מתחפשת בפורים לחיילת ושולפת אקדח כאילו רצתה לכוונו, פריים אחר פריים, אל כל מי שניסה להרע לה בחייה – והיו הרבה כאלה.

     

    ממונטריאול לטוניס

    מן הבדידות בפנימייה נוטלת המצלמה של ירון שני את מומי לבדידות בקנדה, כי יום אחד הגיעה אמא לביקור ואספה את שני ילדיה בחשאיות ובבהילות למונטריאול, ופתאום שפה חדשה ואפילו שתיים, בית ספר חרדי ושאיפה עמוקה של האם שימצאו מנוח לנפשותיהם – אבל זה לא קרה.

     

    אחותו ואמו הלכו והתחרדו, ומומי מרד – הוא עמד לשאת לאשה חברה קתולית, היא לא הסכימה להתגייר עבורו, הוא זרק אותה ונסע לאביו בטוניס, כי בינתיים – עוקבים? האב יצא מן הכלא בעסקת שחרור שבויים, התייצב אצל ערפאת כגיבור גדול, ומייד גם נשא לאישה את מפקדת משטרת הנשים הפלסטינית. בטוניס לומד מומי איזה כיף זה להיות בנו של בכיר באש"ף ואפילו מצטלם עם ערפאת, אבל הלב הקרוע לא באמת רוצה להיות שם.

     

    הוא שב איפוא לקנדה, וכשאביו אומר לו "תסדר לי להיכנס, לא רוצה להיות באש"ף", מומי לא מצליח – ומידרדר לסמים. נושמים? טוב. נדלג על כמה פרקים רוויי אירוניה של הגורל, או אירוניה של הגיאופוליטיקה המקומית. הנה חתונתו של מומי. בכפר מכר. לבת דודו האדיל, הגיבורה הגדולה של הסיפור והתיקון הגדול של חייו. וכן, גם לה לא קל עם בן לאם יהודייה, שבינתיים ניתקה-לא-ניתקה את קשריה עם בנה.

     

    דיכאון ובריחות איפיינו את חייו של מומי, שהבריז לרעייתו ונמלט כל הדרך לאוסטרליה, רק כדי לגלות עד כמה הוא אוהב אותה. ואיך אפשר לא לאהוב את מי שמכילה ותומכת יפה כל כך ומגיעה אל המצלמה כאדם בוגר ושלם, עם לב שבור משלה?

     

    הסיפור הולך ומתעשר בתפניות שעולות על כל דמיון. במבצע עמוד ענן החמאס הפגיז את אמא של מומי בדרום הארץ, וצה"ל – את ביתו של אביו בעזה. לשניהם דאג.

     

    "משפטי חיים". הצטלם עם ערפאת ()
    "משפטי חיים". הצטלם עם ערפאת

     

    מבחינה דוקומנטרית הסרט פורש, צעד אחר צעד, חתיכות חיים בלתי אפשריות לגמרי, ועושה זאת מתוך אמפתיה עמוקה למומי, בלי להיגרר לרגע לוויכוח פוליטי כלשהו, ועל הדרך מזכיר לנו כי ויכוח פוליטי הוא בעצם שיחה של אנשים המבקשים לעצמם, כל אחד, זהות נבדלת ביקום. ושיאהבו אותם, אם אפשר.

     

    פאוזי כבר לא יכול. בצילומים האחרונים שלו בעזה, מוקף בבנו ובכלתו שאינו מזהה כלל, ברור שקרובים ימיו למות. הוא מת באביב השנה, ומומי לא הורשה להגיע ללווויה שלו.

     

    בין כלא לכלא

    את הסיפור כולו אפשר למצוא באתרי אינטרנט שונים. את משמעויותיו, כאמור, ילמד כל צופה לעצמו. הסרט מעט ארוך מדיי ולעתים מוגזם בנאמנות לאיטיות הדובר המרכזי. גם כך הוא סרט אנושי מאוד על אנשים סחופים, אנשים שקרעי זהותם לא מספיקים לשמיכת טלאים צבעונית שתכסה אותם, כנראה אנוסים לברוח כל הזמן. אנשים שביקשו, ואולי עדיין לא מצאו בית.

     

    ככזה הוא מייאש, אבל הייאוש בכלל לא נוח. הייאוש הזה יוציא מכם, על פי השתייכותכם הפוליטית, פרצי צחוק או חמה שפוכה על הדתות, המוסדות שלהן, המדינה וכל אשר עמה והנבלות משני צידיו של הסכסוך. אלה גם אלה אינם מרחיבים את דעתו של מומי, להיפך: הם מצרים את עולמו. אולי הוא כבר יציב, אולי עולמו הפנימי רווי ייסורים ואולי לא. נוכחותם של היוצרים לא תורמת למונולוגים, ואי אפשר לדעת אם אי פעם, אם בכלל, יהיה כאן סוג של סוף. אולי אפילו סוף כמעט טוב ולא יותר, ואולי בכלל לא, וכל מה שאנחנו זקוקים לו כדי שאנשים כמומי יפרחו בינינו, הוא מה שהוא עצמו תובע מעצמו ומן הזולת - קצת אמפתיה. בין הפגזה לטיל, בין כלא לכלא של הנשמות.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים