"פרופיל 64": לא שווה את המאמץ
חיילים חננות בקורס מודיעין מול מפקד מורעל מהשטחים: הקומדיה החדשה "פרופיל 64" מנסה לבדר - אבל נכשלת. גם קרצוף בפלנלית לא יחזיר את הברק
אחרי"מלבי אקספרס", ערוץ 10 משיק נכס אסטרטגי חדש בסוגה "תראו כמה נמוך אפשר לרדת, לא חשוב באיזה ז'אנר". הפעם: קומדיה. הלוקיישן: בסיס צבאי. הקונספט: חננות וילדי שמנת בקורס אספני מודיעין פיקודיים כשלפתע מגיע לפקד עליהם מורעל אמיתי מהשטחים: הציפיה: שיהיה נורא מצחיק ומבדר. המציאות: "הפיג'מות" זה שייקספיר לעומת הפרק הראשון, ואין שום סיבה שהמצב ישתפר, כפי שיובהר עוד מעט.
ביקורות נוספות בערוץ הטלוויזיה של ynet
"נויורק": רציתם סופרנוס, קיבלתם אלחריזי
"חדר החדשות": מנג'סת, אבל חזרתי
"משפטי חיים": היאוש בכלל לא נוח
ארבעה גיבורים גברים יש לסדרה הזאת, ואחת על תקן היפה והחכמה – דנה פרידר. היא יודעת גם לעפעף וגם לפלרטט וגם לתקוע כבלים בשקעים הנכונים, והיא נקודת האור בקרב הרביעיה הלא כל כך מופלאה שתמלא את המסך בפרקי
הסדרה הזאת. קבלו אותם.
כשאבנר (רועי אסף), סגן קרבי עם דבקות מרשימה במשימה, מחטט בתוך אחוריים של חמור ששיך לפלסטיני שמחכה במחסום, הוא מוזמן לשיחת הדחה שבה מתברר לו שעליו לפקד על קורס החננות, בשעה שהדברים החשובים באמת בצבא כוללים התעללות בבעלי חיים (פלסטיניים בלבד, כן? ) והעלת הסרטון ליוטיוב.
בבואו לבסיס המפונפן של המפונקים מהמודיעין, הוא מגלה שם את אגוזי (מיכאל מושונוב) שחתם קבע רק כדי להיות ליד שני (דנה פרידר), את רותם (דולב מסיקה), גיק ארך-רגליים וחייכן שלא כל כך מתכתב עם המציאות ואת תום (דוד שאול), שמרבה להתפאר בכיבושיו המיניים אף ששבתות הוא עושה אצל סבתא בכרמיאל. ציטטה מפי תום: "פעם זיינתי מקפלת מצנחים. טובות בקשירות, אלה". המשפט כמובן לא היה עובר ב"פיג'מות", מודל החבורה שממנה שואבת הסדרה את חיותה, אבל גם התסריט כולו לא היה עובר.
כי הרי גם בקומדית מצבים צריך ליצור מצבים אמינים ולא קונפליקטים שחור-לבן, וגם אם האופק של היוצרים לא גבוה יותר מ"החברים של נאור", עדיין צריך – לפחות בפרק הפתיחה – להביא איזו הברקה, ככה, שיהיה לצופים למה להיצמד.
בעיה. אפילו קרצוף עדין בפלנלית תקנית לא היה מקנה לדבר הזה ברק. כבר מהצבת הניגודים הקיצוניים ברור לגמרי מה יקרה בהמשך, ומה שברור אכן קורה, למגינת ליבו של הצופה צמא הריגושים.
אבנר מגלה שהבסיס שאליו נבעט הוא סוג של בית הבראה הדוניסטי שבו מחלקים ארטיקים - שומו שמיים - פעמיים בשבוע, וש"לחצי מהחיילים יש אסתמה ולחצי יש פלטפוס", כאילו שקצרת – מחלה נשימתית רצינית ואפיל קטלנית – היא לא רק תעודת עניות לחולים בה, אלא גם שוות ערך לכף רגל שטוחה. מכל מקום, המסוקס מתאכזב, או נגעל, אי אפשר לדעת, כי אי אפשר היה לזהות ולו ניסיון למשחק בהבעה הרמבואית האחידה שרועי אסף גייס כדי לאפיין את דמותו.
הוא מחליט ללמד את כולם לקח, פולש למועדון שלהם, שנראה לגמרי כמו זולה אזרחית, ומקשט אותו בטלאים של רשת
הסוואה, וגם מעמיד את החבורה במסדר לילי עם אבוקות, שיידעו מה זה. צבעי ההסוואה על הפנים מובילים לבדיחה - "מה אתה, צייד חוגלות?"
בהמשך: אני צנצנת אם לא יתאהב בשני, אם הגיקים לא יהיו קצת יותר חיילים-גיבורים ממה שהם כעת ואם אבנר לא יתרכך ואפילו יבכה לקב"ן, בילוי זמן נפוץ בקרב חיילי הקורס, כך מתברר.
ברשותכם, נעזוב הפעם את שלל האפשרויות לפרשנות סוציולוגית של דמותו של צה"ל 2013 כפי שהיא משתקפת בסדרה, החל מן היחס לחמורו של פלסטיני וכלה בזלזול התהומי במי שאיננו קרבי. 24 הדקות של התפלות הזו פשוט לא שוות את המאמץ.
