שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "פרדייס קרוז": עיטור העוז לסרט ישראלי
    עוז זהבי ו-ואהינה ג'יוקנטה הצרפתיה מככבים בהרפתקה הקולנועית "פרדייס קרוז" של מתן גוגנהיים, שראוי להערכה על תעוזתו. אולם מה שאמור להיות מסע רב משמעות על זיכרון, שכול ופולחן המלחמה הישראלי, קורס לא פעם תחת עודף סמליות ונוטה לטרחנות. ולמרות הכל, שווה לצפות בו

    ישנם הרבה דברים להעריך ב"פרדייס קרוז", סרט הביכורים של מתן גוגנהיים. ראשית, הנחישות הרבה שליוותה את העבודה הממושכת עליו עד שהגיע לאקרנים (הצילומים נערכו עוד ב-2010). שנית, הבחירה בנושא טעון - מוות וזיכרון - ובשפה קולנועית בלתי שגרתית אצלנו, המושפעת, בין היתר, מסרטי זרם התודעה של אלן רנה. וכן, הניסיון לגולל סיפור אהבה אובססיבי שנידון לכישלון, מהסוג שנקרא בצרפתית "amour fou".

     

    ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:

     

    הטריילר של "פרדייס קרוז"

    הטריילר של "פרדייס קרוז"

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הבעיה היא שהמאמץ הראוי להערכה הזה לוקה במידה מופרזת של רצינות וכבדות, בעיקר כשהדברים אמורים בהגיגים שהיו מתגלגלים על הלשון בטבעיות לפני כמעט יובל שנים, בתקופה בה שגשג הקולנוע האירופאי המודרניסטי.

     

    כך, משפטים נפוחים דוגמת "הכל זה זיכרון של זיכרון של זיכרון" (הנאמרים, כמובן, בצרפתית) לא ממש מתקבלים היום בהבנה, והולמים יותר את הזמנים בהם "הירושימה אהובתי" ו"אשתקד במריאנבד" - שני סרטיו המכוננים של אלן רנה, נחשבו ל"בון טון" של עולם הקולנוע האינטלקטואלי.

     

    השחקנית הצרפתיה ואהינה ג'יוקנטה בשמש הישראלית (צילום: סיגל שגב) (צילום: סיגל שגב)
    השחקנית הצרפתיה ואהינה ג'יוקנטה בשמש הישראלית(צילום: סיגל שגב)

     

    אבל מה שבעייתי יותר הוא העובדה, שאחרי שהסרט מעלה לדיון סוגיות בעלות נפח ומשמעות בשיח החברתי והתרבותי הישראלי, כמו שכול, פולחן הצבאיות וטראומה והדחקתה - הוא "נסוג" אל המקום הנוח יחסית של החייל הכובש כקורבן מיוסר ויפה של נסיבות טרגיות. במילים אחרות ומבלי לחשוף, כסרט שמתיימר לבקר את עולם המושגים ההגמוני, "פרדייס קרוז" בסופו של דבר מטפח אותו.

     

    ליפול על גן עדן

    גיבורי "פרדייס קרוז" הם שניים: דורה (ואהינה ג'יוקנטה הצרפתיה) - תיירת המצלמת באובססיביות חיילים בלוויות צבאיות, ויוסי (עוז זהבי) - חייל לשעבר הנושא עמו חוויה טראומטית מתקופת שירותו. דורה, שחברהּ הפלסטיני נורה למוות על ידי חייל ישראלי, מנסה לאתר את מי שהרגו, ובתוך כך פוגשת ביוסי. השניים נסחפים לסיפור אהבה שבו, כמדומה, רב הנסתר על הגלוי. השאלה שנותרת מרחפת עד חלקו החותם של הסרט היא האם יוסי הוא-הוא האיש שאותו דורה מחפשת ושבו היא מבקשת לנקום.

     

    מי נגד מי. ואהינה ג'יוקנטה ועוז זהבי (צילום: סיגל שגב) (צילום: סיגל שגב)
    מי נגד מי. ואהינה ג'יוקנטה ועוז זהבי(צילום: סיגל שגב)

     

    ישנם בסרטו של גוגנהיים מאפיינים מוכרים מ"הסרט האפל" ההוליוודי של שנות ה-40: האישה המסתורית הפוגשת בגבר שהוא ספק-קורבן תמים; המבנה הנרטיבי שמתחיל ברגע מכריע של העלילה, ואז חוזר אחורה באופן שמדגיש את הממד הפאטליסטי של הסיפור; רומן בעל יסודות בלתי נשלטים; ועבר שאי אפשר לברוח ממנו. כל אלה מעניקים ל"פרדייס קרוז" מידה של מקוריות ועניין.

     

    דרך דמותה של הצלמת, דורה, הסרט מבקש לומר משהו על "פֶטיש הצבאיות" בחברה הישראלית. אף שמניעיהּ לצילומי החיילים מתבררים בהמשך, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלפנינו אישה (זרה) המייצרת באמצעות מצלמתה עולם של דימויים צבאיים, ובתוך כך ספק נמשכת אליו ומעריצה אותו, ספק מבקשת לחשוף באופן ביקורתי את פולחן המוות המזוהה עמו.

     

    פולחן המוות הצבאי ב"פרדייס קרוז" (צילום: סיגל שגב) (צילום: סיגל שגב)
    פולחן המוות הצבאי ב"פרדייס קרוז"(צילום: סיגל שגב)

     

    עם זאת, העיסוק במהות הצילום - והצלם כגיבור בכלל - שייכים לעידן קולנועי שחלף (ע"ע "יצרים" של מיכלאנג'לו אנטוניוני מ-1966). כך גם כפל המשמעות של הפועל האנגלי "to shoot" (בהוראת "לירות" ו"לצלם"), שהסרט כמו מגלה אותו מחדש, ואפילו השיח סביב האמת המודחקת שחושפת התמונה המצולמת - כן, גם עניין זה נרמז פה - שהופכים את הגותו של "פרדייס קרוז" לטרחנית ומעייפת משהו.

     

    איף יו וואנט טו שוט, שוט! ואהינה ג'יוקנטה ב"פרדייס קרוז" (צילום: סיגל שגב) (צילום: סיגל שגב)
    איף יו וואנט טו שוט, שוט! ואהינה ג'יוקנטה ב"פרדייס קרוז"(צילום: סיגל שגב)

     

    למרבה הצער, צמד שחקני הסרט אף הם לא מצליחים לעורר עניין בקשר הרומנטי האפל שנרקם ביניהם, ונוכחותם נעה בין המנייריסטי (ג'יוקנטה) לחיוור (זהבי).

     

    סביר להניח שעודף ידיים עורכות (על עריכת הסרט חתומים שלושה, בהם גוגנהיים עצמו) אחראי לאופיו הכאוטי-מדי של "פרדייס קרוז". ניתן גם היה לוותר על סמליות היתר שמכבידה על עולם הדימויים העמוס ממילא של הסרט, אך בשורה התחתונה יש בהחלט מה להעריך בו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאתר ההטבות
    מומלצים