"פרנויה": אינטליגנציה מלאכותית מדי
למרות ליהוקם של הריסון פורד, ריצ'רד דרייפוס וגארי אולדמן הוותיקים, מותחן ההיי-טק "פרנויה" לא מצליח לשחזר את הצלחות של מותחני הפרנויה של שנות ה-70. אולי זה בגלל שהכוכב הראשי הצעיר, ליאם המסוורת' יפה, נטול אופי ולא משכנע מדי. אולי בגלל שעלילת המתח כולה דלה ומופרכת מדי
מותחן ההיי-טק "פרנויה" ("Paranoia") רשם בסוף השבוע האחרון בקופות אמריקה את הפתיחה הגרועה ביותר לשנת 2013. שמותיהם של הריסון פורד, גארי אולדמן וליאם המסוורת' ("משחקי הרעב") לא סייעו לסרט שהוקרן בלמעלה מ-2,400 אולמות, אבל הכניס למפיקיו סכום מעליב של 3.5 מיליון דולר בשלושה ימים. הנה כי כן, מסתבר שגם הקהל הרחב אינו מוכן לעכל כל זיבורית המוגשת אל פיו.
ביקורות סרטים נוספות בערוץ הקולנוע של ynet:
בעייתו העיקרית של הסרט שביים רוברט לוקטיק ("לא רק בלונדינית") היא שהצופים חשים עצמם מתוחכמים ואינטליגנטים יותר מהדמויות. כסרט שעניינו ריגול תעשייתי בשדה הטלפונים החכמים - הוא מציג מהלכים שהצופה מזהה הרבה לפני הגיבורים. האינטריגות הפתלתלות לוקות במופרכות, והעיסוק ביריבות ואיבה אובססיבית בין שני טייקוני טכנולוגיה מניב עלילת מתח דלה למדי.
הגיבור הוא אדם קסידי (המסוורת'), מתכנת בחברת היי-טק ענקית שחי בחברת אביו החולה (ריצ'רד דרייפוס). אחרי פרזנטציה כושלת בפני בעלי החברה, ניק וויאט (אולדמן), אדם וחבריו לקבוצה מפוטרים מעבודתם, וכנקמה משועשעת יוצאים לבילוי יוקרתי על חשבון מעסיקם.
כאשר הדבר מתגלה, אדם מוזמן ללשכתו של וויאט, ונתבע כפיצוי להסתנן לחברת ענק מתחרה, שמנהלה הוא שותפו לשעבר של וויאט - יזם ואיש חזון נוסח סטיב ג'ובס בשם ג'וק גודארד (הריסון פורד גלוח השיער). מטרתו היא להעביר לידי וויאט אב-טיפוס של טלפון חכם אוונגרדי שגודארד עומד להוציא אל השוק.
העסקה מוכיחה את עצמה כמשתלמת. אדם מצליח למצוא חן בעיני גודארד, ובמקביל לכבוש את לבה של בכירה מצודדת בחברה (אמבר הרד). הוא עובר להתגורר בדירה מפוארת, זוכה במשרה נחשקת, הופך לבן טיפוחיו של מעסיקו החדש, והכל במהירות שעל פניה נראית בלתי סבירה. אלא שאז הוא פוגש בסוכן FBI, החושף בפניו פרטים מעוררי חשד בנוגע לגורלם של כמה עובדים לשעבר של וויאט שגויסו על ידו למטרות דומות, ואדם מוצא את עצמו בסבך מסוכן של אינטריגות תעשייתיות.
שמו של הסרט מאותת, שלא בטובתו, לקבוצה גדולה של סרטים מעולים שהופקו באמריקה במרוצת שנות ה-70, וכונו "סרטי פרנויה" על שום עיסוקם בגיבורים הנרדפים על ידי גורמים פוליטיים מושחתים. מותחנים אלה (בהם "המעקב" ו"שלושת ימי הקונדור"), שהופיעו כתגובה למלחמת וייטנאם ופרשת ווטרגייט, ביטאו את אובדן האמונה של אמריקה בממסד הפוליטי והכלכלי המסואב, וזיהו בו מקור של איום וקונספירציות.
כמו גיבורי הסרטים ההם, גם אדם מגלה שחייו וחיי המקורבים אליו נתונים בסכנה, שהוא אינו יכול לסגת מהעסקה שסגר עם וויאט, ושדירתו החדשה מרושתת במצלמות מעקב. הסצנה בה הוא מתנפל על הריהוט במטרה למצוא אותן מזכירה סיטואציה דומה מסיום "השיחה" של פרנסיס פורד קופולה, מפסגות סרטי שנות ה-70 הנ"ל. ואולם, קשה לומר שמשהו באדם מעורר עניין או הזדהות. ננסח זאת כך: אם הדמות הזו היתה מגולמת על ידי מישהו עם קצת פחות יופי והרבה יותר אישיות, התוצאה היתה מורכבת בהרבה.
יש משהו בסרט, המבוסס על ספר מאת ג'וזף פינדר, שמזכיר את עלילת "וול סטריט" של אוליבר סטון. אלא שדמותו של אדם נעדרת את האמביוולנטיות המוסרית שאפיינה את גיבור הסרט ההוא. התוצאה השטחית היא סרט שמראה כיצד התחרות והקנאה משחיתות את דור המייסדים של ההיי-טק, ואיך העתיד שייך לגיקים צעירים ושאפתנים שיירשו את מקומם, ומסמנים אופציה נאותה יותר לכרישים צמאי הדם והנקמה שגידלו אותם.
מי שמצליח בכל זאת לשרוד את החוויה המיותרת הזאת הוא גארי אולדמן, שהמבטא הבריטי המחוספס שלו חושף במשהו את סיפורו של מי שהגיע משומקום, נוצל על ידי גודארד, ומאז לא חדל מלתכנן את הוונדטה שלו בו. אבל הופעתו היא כמובן נחמה קטנה מאוד, ובוודאי שלא סיבה לצפות בסרט הזה שאמינותו מעורערת ומהלכיו צפויים. לא בדיוק החומר שראוי להיקרא "פרנויה".
