שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    משחק חייו: "אות הקין" שהפך לאוצר
    אביתר לזר, שחקן הקאמרי לשעבר, היה חי מהצגה להצגה, וכל מה שביניהן היה חסר טעם עבורו. רק לאחר שחזר בתשובה, מצא מנוחה לנפשו. יוסף אופיר עלה לארץ מקניה, והסתיר את מוצאו. רק לאחר שנדבק בחיידק הבמה, יכול היה לחשוף את עצמו. כעת הם נפגשים על במה אחת

    יוסף אופיר השתדל תמיד להסתיר את מוצאו. רק כשהפך לשחקן החליט, לראשונה בחייו, להתמסר לקהל ולחשוף את עצמו כמות שהוא: בן לאם אמריקאית ואב קנייתי, שהיגר לארץ מאפריקה בגיל 11. אביתר לזר סיים את לימודיו בבית הספר למשחק "בית צבי", והחל לעבוד ב"קאמרי". לאחר כתשע שנים החל בתהליך חזרה בתשובה, שבעקבותיו החליט לעזוב את התאטרון ולשחק בהצגות וסרטים המיועדים לקהל הדתי.

     

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    כעת מגלמים השניים שתי דמויות מנוגדות בתכלית בהצגה "קולות", מבית היוצר של התאטרון הדתי "אספקלריא". ההצגה, פנטזיה מוזיקלית המבוססת על סיפור של י.ל. פרץ - מתארת את מסעו הרוחני של חנניה, בחור ישיבה שנחשב לעילוי. בשל גאוותו מאבד חנניה את השפיות שלו, ובהמשך חותר להגיע לגילוי האמת הפנימית שלו בתהליך של תיקון וסליחה. תהליך חיפוש האמת הפנימית, משותף גם לשחקנים. 

     

    שחקנים בלי מניירות , עם פשטות וענווה. צוות השחקנים בהצגה "קולות" (צילום: רוזית כהן) (צילום: רוזית כהן)
    שחקנים בלי מניירות , עם פשטות וענווה. צוות השחקנים בהצגה "קולות"(צילום: רוזית כהן)

     

    לזר מגלם תפקיד כפול בהצגה: גם כדמות המחבר, י.ל פרץ, שקם לתחייה ובונה את סיפור העלילה תוך כדי התרחשותו - וגם כרב חיסדא שמקלל את חנניה בחור הישיבה בשל גאוותו. אופיר, מצדו, עולה על הבמה כרבי חייא, שעוזר לחנניה להשלים את התיקון שלו. "אני מאוד מתחבר אליו כי אני טיפוס שנוטה פחות לשכתלנות, אלא יותר לרגש", אומר אופיר. "בתוך העולם היהודי יש לי משיכה לעולם הניגון יותר מאשר לשכל. בעצם, לכל הדברים שהם הצד ה'לא מרכזי' של העולם התורני".

     

    אות הקין הפך לאוצר

    "כל השנים הסתרתי את הרקע שלי, כי בתור כהה עור הייתי יוצא דופן", מספר אופיר (46). "כשהגעתי למשחק, הסיפור האישי שלי הפך לדבר שאני לא מחביא יותר. כשאתה עולה לבמה אתה במאה אחוז חשיפה, ואתה לא יכול להסתיר שום דבר - לא צבע, לא קול ולא טמפרנט. דרך לימודי המשחק גיליתי את הייחודית שבי, ואם קודם זה היה אות קין - פתאום הבנתי שיש לי אוצר".

     

    לגלות את האוצר. מתוך "קולות"    (רוזית כהן)

    לגלות את האוצר. מתוך "קולות"    (רוזית כהן)

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הוא נשוי, אב לשמונה, ומתגורר ביישוב עפרה מזה כ-24 שנים. הוריו הכירו כסטונדטים בארץ - כשאביו למד רפואה, ואימו למדה בלשנות. "אמא שלי ג'ינג'ית ואבא שלי שחור, ואני יצאתי כמו אובמה. אבא שלי ואבא של אובמה הם בני אותו שבט, ואני מאמין שיש לנו סבא משותף. כשהוא יסיים את הקדנציה אני מתכוון להרים אליו טלפון", הוא אומר בחיוך.

     

    כשהיה בן ארבעה חודשים, היגרו הוריו לקניה ושם הוא גדל עד גיל 11. "כל הילדות שלי הייתה בקניה, אבל היה לנו תמיד ברור שאנחנו יהודים", מספר אופיר. "לאמא שלי היה קשר חזק ליהדות ולציונות היא הכניסה בנו את זה חזק כבר שם. מדינת ישראל הייתה בשבילי הדבר הכי יקר בעולם. כולם בבית הספר ידעו שאני יהודי וישראלי. כשהיה מבצע אנטבה הלכתי עם חזה נפוח בבית הספר - הייתי בשמיים".

     

    לדבריו, אמו שהתחנכה על ברכי "השומר הדתי" בארצות הברית, התחברה במהרה לקהילה האנגלוסקסית בקניה, שהגיעה לאזור עם הכיבוש האנגלי במאה הקודמת. "כשאמא שלי הגיעה לקהילה, היא בעצם חזרה הביתה. בשלב מסויים התחלנו להתחזק. היו לנו בשבת קידוש, חלות ואחר כך היינו הולכים עם אמא לבית הכנסת. אבא לא לקח בזה חלק, אבל גם לא התנגד".

     

    עדיין מתייחסים אלי כמו אל עולה חדש

    לאחר שהוריו התגרשו, עלה אופיר עם אמו ואחיו הצעיר לארץ, לאופקים, כשהוא בן 11. מאז לא ראה יותר את אביו. "כשניסיתי לחדש את הקשר גיליתי שפיספסתי בכמה חודשים ושהוא נפטר", הוא מספר.

     

    לדבריו, הקליטה באופקים הייתה קשה בעיקר בשל מוצאו הייחודי. "בשנות ה-70 עוד לא הכירו בארץ את בני העדה האתיופית, ואני הייתי כהה עור", הוא מספר. "באופקים עוד לפני שאומרים שלום אחד לשני שואלים מאיזה עדה אתה. בנוסף, באותם ימים להיות בן להורים גרושים היה או קין".

     

    אופיר מעיד כי גם זו לא הפעם היחידה בחייו שהרגיש ניכור וזרות מצד החברה הישראלית. " בכל מקום אליו אתה מגיע אתה מרגיש שונה. אני גר בעפרה 24 שנים, ומשמש כגבאי בבית הכנסת, אבל עדיין יכול לבוא אליי מישהו שגר ביישוב רק שלושה שבועות ולדבר אליי כמו אל עולה חדש".

     

    אל עולם המשחק התוודע ברק בשנות השלושים לחייו, לאחר שנים ארוכות שעסק בהוראה. "העלינו בפורים הצגה מטעם צוות המורים ואז התברר לי שיש בי את חיידק הבמה", הוא מספר. אופיר נתן לאינסטיקט להוביל אותו, ופנה ללמוד משחק בבית הספר "מעלה" בירושלים, שם הכיר את הרב חגי לובר, לימים מייסד תאטרון "אספקלריא".

     

    "מאז שהגעתי למשחק הסיפור האישי שלי קיבל הכרה בעיני עצמי. זה הצבע שלי וזה המראה שלי - וזה משהו שאני לא מחביא יותר", אומר אופיר. "השאיפה שלי בעתיד היא לעשות הצגת יחיד על הסיפור שלי".

     

    מכור לריגושים

    בניגוד לאופיר, לזר (46) הגיע אל המשחק בשלב הרבה יותר מוקדם. כשנתיים לאחר שסיים את שירותו הצבאי,

    למד בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין. משם עבר אל בית הספר למשחק "בית צבי". בתום לימודיו, הצטרף מיד אל תאטרון הקאמרי, והפך לאחד מצוות השחקנים במשך כמעט עשור.

     

    "הייתה לי תלות אובססיבית בהנאה" אומר לזר. "רציתי חיים מלהיבים מלאי התרחשות, אקשן ואקסטזה וקיבלתי את זה דרך הצגות, אבל הפריע לי שברגע שנסגר המסך, יש 22 שעות להעביר עד ההצגה של מחר בערב ולא ידעתי איך לחיות אותן".

     

    "יש איפיון של שחקנים שהם בליינים - שאחרי הצגה הם לא רוצים ללכת הביתה ורוצים למשוך עוד את הערב. אני, בשלב מסויים, הבנתי שאני לא יכול להתמודד עם שגרה. הייתי כמו אדם מכור, כשלא הייתה הנאה - נכנסתי לדיכאון, לתסכול, לכעס, לזעם, לאכזבה, לחידלון ושנאה לחיים, שנאה להורים שהולידו אותי", מסר לזר, היום נשוי, אב לשלושה, מתגורר בבני ברק ומגדיר את עצמו כ"דתי לא משויך".

     

    תכלית החיים

    אל היהדות נחשף דרך חבר, שחקן מבית צבי, שהחל בעצמו תהליך של חזרה בתשובה. "שמעתי ממנו דברים שפגעו לי בבטן. הוא הראה לי אור בקצה המנהרה, והתענינתי יותר ויותר". בעקבות ההתקרבות לדת, החליט לזר להפסיק את עבדותו בתאטרון הקאמרי. "ההחלטה הזו הייתה לי מאוד קשה, אבל בסוף שאלתי את עצמי – מה עיקר ומה תפל. חלק מתהליך התשובה היה להבין שאני קודם כל דתי ורק אחר כך שחקן".

     

    למה אי אפשר לשלב בין השניים?

     

    תאטראות חילונים עובדים בימי שישי, שבתות ובחגים ולכן טכנית זה לא מסתדר, אלא אם אתה בסטטוס יוצא דופן ואני לא הייתי.

    בנוסף, מעבר לעניינים הטכניים היה לי קושי עם התכנים בהצגות. אם באים אלי אנשים לשעתיים של בידור, אני רוצה להגיד להם משהו על החיים - שכשהם יחזרו אליהם - הם יחשבו אחרת. ברגע שתאטרון לא עוסק בזה – אני מרגיש לא נוח.

     

    קחי לדוגמה את חנוך לוין - שהוא ודאי המחזאי הישראלי מספר אחד, שהמציא ז'אנר תאטרלי שלם. אבל מה הוא אומר? החיים עלובים, מעליבים, משפילים וחסרי פשר. את כל זה כולנו חווים, אבל אני כיהודי רוצה יותר- איך לגדול מתוך המצוקות והקשיים?

     

    לדבריו, העבודה בתאטרון אספקלריא מספקת לו את העומק הזה. "אני מרגיש שאנחנו עוסקים כאן ותר בתכלית החיים , במה עיקר ומה תפל. בנוסף יש משהו בצוות השחקנים שהוא בלי מניירות , עם פשטות וענווה".

     

    היום (ב', 30/9) תעלה ההצגה האחרונה של הפנטזיה המוזיקלית "קולות" בתיאטרון הרפרטוארי "אספקלריא", במרכז ז'ראר בכר, בשעה 20:00.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רוזית כהן
    קודם כל דתי, אחר כך שחקן. אביתר לזר
    צילום: רוזית כהן
    צילום: רוזית כהן
    מאז שהגעתי למשחק הסיפור האישי שלי קיבל הכרה בעיני עצמי. יוסף אופיר
    צילום: רוזית כהן
    מומלצים