שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות

    הם מפחדים: הידיים הזרחניות של בנות עקיבא

    האם רחל הייתה מעלה בדעתה לוותר על יעקב למען לאה? האם רחל ולאה היו מעלות בדמיונן את רעיון העוועים של יחסי מין בשלישייה? והאם אונס דינה באמת שימח את רחל? בעל האגדה אמנם נותן לרחל המקראית קול, אבל ממשיך להחפיץ את אישיותה. לתשומת לבם של פרנסי בני עקיבא

    במרכזה של פרשת "ויצא" סיפור הונאה מפואר שעל פניו נראה בלתי אפשרי; יעקב הולך לחפש כלה בבית משפחת אמו, הוא פוגש על הבאר את רחל היפה, נושק לה, בוכה, מתאהב בה, נותן לה מתנות, מבקש לשאת אותה לאשה ואף עובד וממתין שבע שנים למען נישואיו עמה. בסיומן של שבע שנות הרעב מתרחשת התרמית: "וַיְהִי בָעֶרֶב וַיִּקַּח אֶת לֵאָה בִתּוֹ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: ... וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (בראשית כט, כג-כה).

     

     << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >> 

     

     

    קוראי הסיפור, מפרשיו ודרשניו תוהים האם ייתכן שגבר שחושק במשך שבע שנים באישה שאותה הוא מכיר לא רע, לא יגלה במהלך ליל הכלולות כי היא הוחלפה באישה אחרת? חרדת החרדות מונחת לפנינו - איך אפשר כל כך לרצות אישה אחת, וכל כך לא לגלות שהיא הוחלפה באחרת?

     

    להקים להן זכר, לתת להן קול

    יעקב ידע את לאה ולאה ידעה את האמת, וככל שלאה הייתה לבשר אחד עם יעקב, חצצה בינה לבינו האמת הבלתי נסבלת שהיא היא האישה האחרת. בתום ליל הכלולות מדווחת לנו התורה על כך שיעקב כועס ומאשים ולבן מתפתל ומצטדק ושני הגברים רוקחים עסקה חדשה, אבל קולן של הנשים נעדר מהפרשה.

     

    לעולם לא נדע, למשל, איך העבירה את הלילה הארוך האישה שנשלחה כחלופה שקרית ומאכזבת אל מיטת הכלולות של אחותה. ואיך, לעומתה, הרגישה האחות שאהוב לבה נלקח ממנה וניתן לאחותה.

     

    הקול קול רחל והגוף גוף לאה

    בנסותו להסביר כיצד צלח מעשה הרמייה של לבן, מוסיף המדרש פרטים רבים המעבים ומפתלים את סיפור ההונאה המקראי,

     ובכך אולי מסייעים לו להתקבל על דעת הקורא. לשם האמינות הופך המספר את רחל מאובייקט לדמות פעילה וכך, על פי המדרש, מתארת רחל את שאירע:

     

    "יעקב... אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים, וכשהשלימו אותם שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי והוקשה עלי הדבר עד מאד כי נודעה לי העצה, והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימנים שיכיר ביני ובין אחותי כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן נחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי ורחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב ... מסרתי לאחותי כל הסימנים שמסרתי לבעלי כדי שיהא סבור שהיא רחל, ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המטה שהיה שוכב עם אחותי והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר כדי שלא יכיר לקול אחותי וגמלתי חסד עמה."

     

    בשם הצורך להסביר ולעגן בהגיון את תרמית לבן, זוכה רחל להפוך מאובייקט לסובייקט ועולמה הפנימי המושתק מקבל ביטוי נרחב: היא מודעת לאהבתו של יעקב, היא רוצה ביעקב, היא רוקמת אתו מזימות ומוסרת לו סימני זיהוי, היא מוותרת על המזימה לטובת אחותה, היא מעדיפה את המחויבות לאחותה על פני המחויבות לאהוב לבה. והיא, לא פחות ולא יותר, שוכבת תחת מיטת הכלולות ומשמיעה קולות בשעה שיעקב מתנה אהבים עם לאה.

     

    הצחוק האיום של הגורל מתגלגל בפתח אוהלו של יעקב: הקול קול רחל, והגוף – גופה של לאה.

     

    על אונס כשכר נשי כבר שמעתם?

    ללאה נולדת בת ושמה דינה. דינה נזכרת בתורה רק כיוון שנאנסה על ידי שכם בן חמור וכיוון שאחיה נקמו באלימות על הפגיעה ב"כבוד המשפחה" (בדיוק כמו תמר, אחות אמנון – מי שנאנסת מוזכרת).

     

    אלא שהפעם מגדיל הדרשן לעשות והוא מסביר כי אונס דינה הוא למעשה שכרה של רחל. לדברי הדרשן, רחל שלא חסה על כבודה ומסרה את הסימנים לאחותה, זוכה ל'נקמה מתוקה" כשהיא רואה את הכבוד הרמוס של אחותה באונס דינה: "זו מצוה וזו שכרה - זו שכרה של רחל אחותה (של לאה) שמסרה לה אותם סימנים שהיו בינה ובין בעלה שלא תתביישי, חייך שאני נותן לך בושה גדולה מזו: זהו שכתוב: ותצא דינה בת לאה" (בראשית רבתי פרשת וישלח).

     

    'קולך' – האם הדרשן גומל חסד עם רחל?

    בשם אהבת האחיות, אנו, קוראי האגדה, הופכים לשותפים לאקט מיני מביך ומייסר, בו חוברות האחיות לזיוף אינטימיות עם גבר. בשל קנאת האחיות אנו זוכים לסיפור נקמה איום ונורא.

     

    בעל האגדה מכניס מילים, מחשבות וחיים בדמותה של רחל (מעניין שאפילו באגדה לאה נותרת פאסיבית.

    לאה נותרת לאה), אבל השאלה היא האם נשמת החיים שהדרשן נופח בדמותה של רחל, מחייה את הדמות וגומלת איתה חסד או שהיא "אונסת" אותה וכופה עליה עמדות ופעולות לא לה?

     

    האם רחל המקראית הייתה מעלה בדעתה לוותר על יעקב למען לאה? האם היא הייתה מעדיפה לשקר ליעקב ולגלות נאמנות ללאה? האם רחל ולאה היו מעלות בדמיונן את רעיון העוועים של יחסי המין השקריים בשלישיה? והאם רחל המקראית ששה נוכח אונס דינה?

     

    במילים אחרות, האם עיבוי דמותה של רחל על ידי הדרשן גומלת אתה חסד או מצמצמת את קיומה, דרך הקניית קול מנוכר הרומס וחומס את דמותה?

     

    האתגרים של הפרשנות הפמיניסטית

    נדמה שהחיים שהפיח הדרשן בחייה של רחל לא נועדו להגדיל ולהאדיר את דמותה. עבודתו של הדרשן, הגם שהיא מעניקה לרחל קול, ממשיכה להחפיץ את אישיותה. הדרשן מעבה את דמותה של רחל, אך הוא עושה זאת כדי להמשיך להשתמש בה כמתלה לגלימתו הפרשנית.

     

    בניגוד למגמתו של הדרשן, המחקר והפרשנות הפמיניסטיים מבקשים להקנות חיים לדמויות נשיות, לא כאמצעי לטיעון ספרותי או דתי, אלא כמטרה בפני עצמה. אלא שגם כוונות טובות יכולות להביא לגהנום פרשני. אין אפשרות לשחזר את דמויות העבר. אין כל דרך לדעת איך הרגישה רחל כשאהובה נלקח ממנה ביום חתונתה, ואיך הרגישה לאה שניתנה בעל כורחה לגבר שלא רצה בה. בערבו של יום את קולנו אנו שומעים ומשמיעים מתוך הפירושים השונים שאנו מציעים.

     

    אז איך נציל עצמנו מן הגיהנום ההשלכתי? מן הגהנום שבו נהפוך גם אנו, הפמיניסטיות, למחפיצות של נשות העבר? אין לי תשובה ובוודאי שאין לי ערבויות. המעט שאנו יכולות לעשות, ונדמה לי שזה גם המרב, הוא כתמיד:

     

    • להיות מודעות לסכנה.
    • להיות אחראיות. להיות ארכיאולוגיות קפדניות, לנבור במקורות, לסנן חולות ורעשי רקע, ולפני שאנו משליכות את עצמנו ואת חיינו על הדמויות, לנסות למצוא שברי חיים וקולות עבר שיכולים לסייע בידינו לבנות גם את הסיפור שלהן ולא רק את הסיפור שלנו.
    • להיות אמיצות, להסכים לטעות ולשלם את מחיר הגינוי. להבין שבמקרה זה, מחירה של הימנעות גבוה ממחירה של פרשנות גרועה.

     

    אולטרה סגול בכותל המערבי

    כבר הרבה שנים שאין לי קשר לתנועת בני עקיבא, אבל הודות לחברותי לקבוצת הפייסבוק: "אני פמיניסטית דתיה וגם לי אין חוש הומור", והודות לרעשים מיותרים שעושים פרנסי תנועת הנוער הזו באמצעי התקשורת, אני זוכה לעדכונים גם מזירת הציונות הדתית.

     

    כך נודע לי שבשבת שעברה חגגו בבני עקיבא את "שבת הארגון", שבת הכוללת תערוכות, הצגות ומפקדים. השנה שמעתי לראשונה על כך שבחלק מהסניפים "בנות עקיבא" נדרשות להופיע בפני נשים בלבד או בחסות בגדים בצבעי שחור-לבן ותאורת אולטרה-סגול המסווה את גופן. כן. כן. בסניפי בני עקיבא רבים יש לבנות רק גרביים וכפות ידיים לבנות.

     

    אחת הבעיות עם כפות הידיים הלבנות היא שיום יבוא ובדיוק כמו עם נשות המקרא, ירצה מי שירצה לבנות מדרש שיחבר את כפות הידיים הלבנות לזרועות, ולפנים, לרגליים, ולשדיים והכי נורא – לאישיות. יום אחד יקומו נשים וגברים שירצו להאמין שלאחיותיהן מהעבר היה קצת יותר מזוג ידיים זרחניות, ואז יסתבכו להם המדרשים. לכן אולי במקום להפוך כל אישה לכתב חידה פתייני ומסובך, נציג אותן כפי שהן? וכשזה יקרה, נגלה, לטוב ולרע, שנשים הם בעצם יצורים די פשוטים להבנה.

     

    התביעה לכך שגוף נשי צעיר יסתכם בזוג ידיים זרחניות, מצטרפת להבנתי להחלטה מעוותת נוספת מאותו בית מדרש – ההחלטה של "מרכז ישיבות בני עקיבא" לעודד את בנות האולפנה להפגין נגד נשות הכותל (שבחלק מהמקרים פירושה של ההחלטה הוא לשסות בנות באמהותיהן).

     

    אלו שתי תגובות מבועתות של פטריארכיה שפוחדת שהיא נעלמת, ובכל דרך אפשרית, רגע לפני ההכחדה,

    מנסה להשיב את הסדר הטוב על כנו ולדרוש מהנשים להעלים את עצמן מהעולם. ונדמה שכמעט כל האמצעים כשרים. נערות בלי גוף וילדות שמפגינות נגד נשים מתפללות – העיקר שהפטריארכיה לא תפחד כלל.

     

    ובבית המדרש של הטוקבקים

    תודה לכל מי שהמשיך לדון ולהאיר את עינינו במשמעות האהבה בסיפור חייו של יצחק. אני ממליצה לקרא את דבריו של אלי בוסטון (טיקבוק 49) ואת פרשנותו המקורית של "מורה דרך" (טיקבוק 55) שעיקרה: "... תאוריית הקונספירציה שאני מנסה להריץ כאן: על מנת להסתיר את ''אי האהבה'' השוררת במשפחה, החליט מספר הסיפור דווקא להכניס את הפועל "אהב" לסיפור. מאז, כולם מתפלאים ומתפעלים על האהבה השוררת במשפחת יצחק אבינו ורבקה אמנו, בניגוד מוחלט למציאות העגומה שמתגלה בסיפור עצמו. נדמה לי שהאהבה משמשת כאן כמסך עשן על משפחת האבות והאמהות שלנו."

     

    שבת שלום.

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: רויטרס
    לשסות בנות באמהותיהן. נשות הכותל
    צילום: רויטרס
    צילום: גיל יוחנן
    העיקר שהפטריארכיה לא תפחד. רוחמה וייס
    צילום: גיל יוחנן
    מומלצים